פסוק א:כֹּֽה־אָמַר אֲדֹנָי אֱלוֹהִים: שַׁעַר הֶֽחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים, השער המזרחי של העזרה שבתוכה המזבח יִֽהְיֶה סָגוּר בשֵׁשֶׁת יְמֵי הַֽמַּֽעֲשֶׂה, ימי החול שבו נעשית מלאכה, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וכן בְיוֹם ראש הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵֽחַ.
פסוק ב:וּבָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ וְעָמַד עַל־מְזוּזַת הַשַּׁעַר הפתוח. הנשיא לא נכנס לתוך העזרה אלא עומד בחלל השער לנוכח המזבח, וְעָשׂוּ הַכֹּֽהֲנִים לעיניו אֶת־עֽוֹלָתוֹ וְאֶת־שְׁלָמָיו, ולאחר מכן הִֽשְׁתַּֽחֲוָה עַל־מִפְתַּן הַשַּׁעַר כנגד הקודש וְיָצָא. וְהַשַּׁעַר לֹֽא־יִסָּגֵר עַד־הָעָֽרֶב,
פסוק ג:השער יישאר פתוח כל היום לקהל הרחב הבא למקדש בימי שבת וראש חודש – וְהִשְׁתַּֽחֲווּ עַם־הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶֽחֳדָשִׁים לִפְנֵי ה'.
פסוק ד:וְהָעֹלָה אֲשֶׁר־יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַֽה' בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם וְאַיִל תָּמִֽים,
פסוק ה:וּמִנְחָה – אֵיפָה לָאַיִל, וְלַכְּבָשִׂים – מִנְחָה מַתַּת, כפי מתנת יָדוֹ. או: כשיעור התרומה הקצוב לו למעלה, שישית האיפה וְשֶׁמֶן – הִין לָֽאֵיפָֽה.
פסוק ו:ועולת הנשיא בְיוֹם ראש הַחֹדֶשׁ: פַּר בֶּן־בָּקָר תְּמִימִם, תמים וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים וָאַיִל, תְּמִימִם יִֽהְיֽוּ.
פסוק ז:וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַֽעֲשֶׂה מִנְחָה, וְלַכְּבָשִׂים כַּֽאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ, וְשֶׁמֶן – הִין לָֽאֵיפָֽה.
פסוק ח:וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא בשבת וביום ראש החודש לעמוד על קרבנו – דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר המזרחי יָבוֹא וּבְדַרְכּוֹ, באותה דרך שנכנס הוא גם יֵצֵֽא.
פסוק ט:וּבְבוֹא עַם־הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' בַּמּֽוֹעֲדִים, בחגים העם בא בהמוניו להיראות בעזרה, סדרי הכניסה והיציאה שונים – הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן של העזרה החיצונית לְהִֽשְׁתַּֽחֲוֹת, יֵצֵא דֶּֽרֶךְ־שַׁעַר נֶגֶב, השער הדרומי של העזרה, וְהַבָּא דֶּֽרֶךְ־שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּֽרֶךְ־שַׁעַר צָפוֹנָה. לֹא יָשׁוּב אדם דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר־בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ, אלא כנגדו יֵצֵֽא.
פסוק י:וְֽכן הַנָּשִׂיא הבא במועדים בְּתוֹכָם, בתוך כל העם – בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵֽאוּ, יצא גם הוא עם העם בשער נגדי לזה שנכנס בו, ככל העם. ההיראות בעזרה במועדים מתבצעת אפוא תוך כדי תנועה רבתי מצדה האחד של העזרה לצדה השני.
פסוק יא:וּבַֽחַגִּים וּבַמּֽוֹעֲדִים תִּֽהְיֶה הַמִּנְחָה – אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל, וְלַכְּבָשִׂים מַתַּת יָדוֹ, וְשֶׁמֶן הִין לָֽאֵיפָֽה.
פסוק יב:וְכִי־יַֽעֲשֶׂה הַנָּשִׂיא נְדָבָה ביום חול, עוֹלָה אֽוֹ־שְׁלָמִים הבאים נְדָבָה לַֽה', וּפָתַח, יפתחו לוֹ אֶת־הַשַּׁעַר של החצר הפנימית הַפֹּנֶה קָדִים, הסגור בימי חול, כאמור, וְעָשָׂה, יביא אֶת־עֹֽלָתוֹ וְאֶת־שְׁלָמָיו כַּֽאֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, באותה דרך שהתפרשה לעיל – הנשיא עומד בחלל השער המזרחי, שממול המזבח. אלא שבחול השער סגור ולא נפתח אלא לצורך כניסת הנשיא, לכן – וְיָצָא וְסָגַר אֶת־הַשַּׁעַר אַֽחֲרֵי צֵאתֽוֹ, שלא כמו בשבת וראש חודש, שבהם השער נשאר פתוח עד הערב.
פסוק יג:וְכֶבֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ תָּמִים תַּֽעֲשֶׂה עוֹלָה לַיּוֹם לַֽה' בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר תַּֽעֲשֶׂה אֹתֽוֹ. זו עולת התמיד האמורה בתורה.
פסוק יד:וּמִנְחָה תַֽעֲשֶׂה עָלָיו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: שִׁשִּׁית הָֽאֵיפָה, וְשֶׁמֶן שְׁלִישִׁית הַהִין לָרֹס, לזלף, להרטיב אֶת־הַסֹּלֶת, מִנְחָה לַֽה', חֻקּוֹת עוֹלָם תָּמִֽיד
פסוק טו:יַֽעֲשׂוּ אֶת־הַכֶּבֶשׂ וְאֶת־הַמִּנְחָה וְאֶת־הַשֶּׁמֶן בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר – עוֹלַת תָּמִֽיד.
פסוק טז:מחוקי קרבנות הנשיא עוברת הנבואה למשפט מקרקעיו: כֹּֽה־אָמַר אֲדֹנָי אֱלוֹהִים: כִּֽי־יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ אחד מִבָּנָיו – נַֽחֲלָתוֹ, קניינו המוחלט של אותו בן הִיא, ולכן לְבָנָיו תִּֽהְיֶה, הבן שקיבל את המתנה יוריש את המתנה לזרעו, שהרי אֲחֻזָּתָם של בני הנשיא הִיא בְּנַֽחֲלָֽה, בירושה.
פסוק יז:וְאולם כִֽי־יִתֵּן הנשיא מַתָּנָה מִנַּֽחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵֽעֲבָדָיו – וְהָיְתָה לּוֹ לעבד עַד־שְׁנַת הַדְּרוֹר, היובל, וְשָׁבַת, ושבה ביובל לַנָּשִׂיא, אַךְ נַֽחֲלָתוֹ לבָּנָיו, לָהֶם תִּֽהְיֶֽה.
פסוק יח:וְלֹֽא־יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּֽחֲלַת הָעָם לְהֽוֹנֹתָם, לנשל אותם מֵֽאֲחֻזָּתָם, כי רק מֵֽאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת־בָּנָיו, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹֽא־יָפֻצוּ, יתפרדו עַמִּי אִישׁ מֵֽאֲחֻזָּתֽוֹ. כדי שהעם לא ינושל מאדמותיו.
פסוק יט:לאחר שתיאר יחזקאל את תבנית המקדש מהחוץ פנימה, את שכינת הכבוד בו, את תבנית המזבח שבחצר ואת קרבנות חנוכתו, מסיים יחזקאל בתיאור מקומות מסוימים בחצרות המקדש, מן הפנים החוצה. וַיְבִיאֵנִי בַמָּבוֹא, דרך המבוא אֲשֶׁר עַל־כֶּתֶף, צד הַשַּׁעַר אֶל־הַלִּשְׁכוֹת, לשכות הַקֹּדֶשׁ, אֶל לשכות הַכֹּהֲנִים הַפֹּנוֹת צָפוֹנָה, שם אוכלים אוכלים את בשר החטאות והאשמות וְהִנֵּה־שָׁם מָקוֹם מסוים בַּיַּרְכָתַיִם יָמָּה, בקצה מערב החצר.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר אֵלַי: זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ־שָׁם הַכֹּהֲנִים אֶת־הָאָשָׁם וְאֶת־הַחַטָּאת, ואֲשֶׁר יֹאפוּ אֶת־הַמִּנְחָה, לְבִלְתִּי הוֹצִיא אותם אֶל־הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה כדי שלא לְקַדֵּשׁ אֶת־הָעָם. המקום המוגדר נועד למנוע את הוצאת האשם, החטאת והמנחה, כדי שלא יבואו במגע עם העם השוהה בעזרה שלא 'יתקדש' העם במגע בקודשים. או: כדי שלא יאלצו העם להתרחק.
פסוק כא:וַיּוֹצִיאֵנִי אֶל־הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, וַיַּעֲבִרֵנִי אֶל־אַרְבַּעַת מִקְצוֹעֵי, פינות הֶחָצֵר, וְהִנֵּה חָצֵר קטנה בְּמִקְצֹעַ הֶחָצֵר, ועוד חָצֵר קטנה בְּמִקְצֹעַ נוסף של הֶחָצֵר.
פסוק כב:כך בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעֹת הֶחָצֵר – חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת, עשנות, כלומר ללא גג שעשנן עולה. או: גדורות. מידת כל אחת מהן אַרְבָּעִים אֹרֶךְ וּשְׁלֹשִׁים רֹחַב. מִדָּה אַחַת לְאַרְבַּעְתָּם, מְהֹֻקְֹצָֹעֹוֹתֹ, פינתיות.
פסוק כג:וְטוּר, שורת אבנים סָבִיב בָּהֶם, מקיף בתוכם, סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּם, וּמְבַשְּׁלוֹת, מתקני בישול עָשׂוּי מִתַּחַת הַטִּירוֹת, מבנה מאבנים סָבִיב. בחצרות יש כירות לבישול ואפייה, הכירה מוקפת בגדר אבנים נמוכה, 'טירה'.
פסוק כד:וַיֹּאמֶר אֵלָי: אֵלֶּה בֵּית, בתי הַמְבַשְּׁלִים, אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ־שָׁם מְשָׁרְתֵי הַבַּיִת אֶת־זֶבַח השלמים של הָעָם. קרבנות זבחי השלמים שהובאו לרוב, היו נאכלים גם על ידי בעליהם. על אף שאכלו חלקים אלה בכל ירושלים ולאו דווקא במקדש, היו מבשלים וצולים את הבשר בחצר החיצונה של המקדש. גם בבית שני היו לשכות בארבע פינות 'עזרת הנשים', ובחלק מהן היו מבשלים קרבנות מסוימים.
