שני הפשפשים (ב)
הפשפש הצפוני והפשפש הדרומי בצד שער המזרח, הנמצאים בסמוך לפתח הגדול, מסמלים את שתי הדמויות שהן ה"פתח" להבאת הגאולה.
בגמרא מובא:
אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום.
(בבא בתרא כה:)
ואף בעניין הפשפשים, הפתח הדרומי מסמל את מי שעוסק בחכמת התורה, ואלו הפשפש הצפוני מסמל את מי שעוסק במלאכות ובהשגת העושר ושאר האמצעים הדרושים להקמת המקדש.
שתי הדמויות משלימות זו את זו; מי שעמל במלאכות מצליח בפעולותיו להשגת האמצעים הדרושים לבניית המקדש - בזכות מי שעמל בתורה. אולם יש הבדל בין דרכי הפעולה. הצלחתם של עמלי המלאכות במלאכתם היא הצלחה הניכרת לעין כולם, ולכן הפשפש הצפוני שמסמל אותם הוא הפשפש הפתוח. ואילו הצלחתם של עמלי התורה בתורתם אינה ניכרת לעין כל, ולכן הפשפש הדרומי שמסמל אותם הוא פשפש סגור.
הפשפש הדרומי הסגור מסמל את הדרך העיקרית שבה יחזור הקב"ה לשכון במקדש. והוא מרמז שחזרה זו תהיה בעיקרה בזכות עמל התורה. אמנם נכון שהקשר בין התורה לבין המעשיים הגשמיים אינו נראה לעינינו, ושער זה סגור בפנינו; אך זו הדרך העיקרית שדרכה נשוב מן הגלות אל הגאולה.
בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים
בנבואת יחזקאל בפרקנו רואים שבשבתות ובראשי חודשים יש גם לשאר העם שייכות לפשפש הקטן שבדרום: "וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי י-הוה"(יחזקאל מו ג).
יחזקאל מגלה שעמלי המלאכות אינם מנותקים מהפשפש הדרומי; הוא מנבא שבשבתות שבהן אסורה המלאכה מן התורה, ובראשי חדשים שבהם נהגו לאסור את המלאכה (ראה רד"ק שמואל א כ יט), הם ישתחוו בפתח הפשפש הדרומי.
אפשר לפרש את ה"הִשְׁתַּחֲוָיָה" כפשוטו, אולם אפשר לפרש את ה"הִשְׁתַּחֲוָיָה" גם באופן סמלי. מי שעמל במלאכות במשך ימות החול, כדי להביא את הגאולה, משתחווה אל ה' במקדש באמצעות מלאכותיו; ואילו בימים שאינו עמל במלאכותיו, בשבתות ובראשי חדשים, הוא משתחווה אל ה' במקדש באמצעות התורה שהוא לומד באותם ימים. בכל מקום שהוא נמצא בעולם הוא משתחווה לנוכח ה' במקדש; - ב"שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה" הוא משתחווה באמצעות מעשיו כנגד הפשפש הצפוני, ו"בְיוֹם הַשַּׁבָּת" ו"בְיוֹם הַחֹדֶשׁ" הוא משתחווה באמצעות תורתו כנגד הפשפש הדרומי.
באדיבות הרב, מתוך 'חמדת ימים' גליון אמור תשס"ו