פסוק א:ובעבור שזכר הקרבנות שיעשו בימי המלואים בחג הפסח ובחג הסכות זכר מיד ששער החצר הפנימית הפונה קדים והוא עזרת הכהנים השער מזרחית של אותה עזרה שהוא פתוח לעזרת ישראל יהיה סגור ששת ימי המעשה לפי שלא היו באין העם לבית המקדש ולא הנשיא אלא בשבתות ובחדשים ואז צוה שיהיה השער ההוא פתוח, (ב) ולפי שהיו לכל השערים אולמים כמו שזכר למעלה אמר ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ רוצה לומר שביום השבת וביום החדש יבא הנשיא דרך אולם השער מחוץ, ועמד על מזוזת השער שהוא שער עזרת הכהנים לראות היאך יקריבו את קרבנו כדאמר מר (תענית כו, א) אפשר קרבנו של אדם קרב ואינו עומד על גביו, ויש מפרשים ועמד על מזוזת השער על שער ההיכל שיש לו רשות לנביא לבוא שם עד מפתן שער ההיכל הסגור כמו שכתוב למעלה, אבל לא נאמר עליו פה שיהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת וביום החדש יפתח כי אותו השער לעולם יהיה סגור כמו שאמר למעלה כי ה' אלהי צבאות בא בו והיה סגור, אבל השער הפנימי המזרחי מהעזרה אמר שלא יפתח אלא בשבתות ובחדשים וכל שכן במועדים, והשתחוה הנשיא הנזכר על מפתן השער ויצא ואע"פ שהוא יוצא משם השער לא יסגר עד הערב רוצה לומר שער החצר הפנימית שזכר שיפתח בשבתות ובחדשים וזה לכבוד ישראל לפי שלא יבואו כלם כא' אלא חבורות חבורות (ג) יבואו וישתחוו עם הארץ פתח השער ההוא שהוא מכוון כנגד שער ההיכל, (ד) וזכר מקרבן השבת שיהיה ששה כבשים ואיל תמימים (ה) ומנחה איפה לאיל ולכבשים לא חייבו מנחה ידועה אלא מתת ידו אבל חייב שישים שמן הין לכל איפה מהמנחה, וגם זה היה חושב הרד"ק שהיה חידוש ממה שצותה תורה בקרבנות השבת, ורש"י כתב ביום השבת ששה כבשים לא ידעתי למה שהרי אמרה תורה שני כבשים אבל תשובת הספק הזה הוא כמו שפירשתי שהיה הקרבן הזה מהמלואים אשר יקריבו באותן הימים בלבד ושהוא מלבד קרבן מוסף השבת שזכרה התורה והותרה בזה השאלה השלישית:
פסוק ו:וכן הוקשה לרש"י מה שאמר כאן וביום החדש פר בן בקר תמימים וששת כבשים וגומר כמו שזכרתי בשאלות, וכתב מקרא זה דרשו רבותינו במנחות (מה, א) פר מה תלמוד לומר לפי שנאמר בתורה (במדבר כח, יא) ובראשי חדשיכם פרים בני בקר שנים מנין שאם לא מצא שנים יביא אחד לכך נאמר פר, וששת כבשים מה תלמוד לומר לפי שנאמר בתורה שבעה מניין שאם לא מצא שבעה יביא ששה לכך נאמר וששת כבשים, (ז) ומנין אפילו אחד תלמוד לומר ולכבשים כאשר תשיג ידו, ואילו לא היה בידינו טעם אחר יותר מספיק היינו סומכין על זה אבל אמתת הענין הוא שלא שינה ולא חידש דבר הנביא יחזקאל בקרבנות שצותה עליהם תורה לדורות אבל היתה נבואתו בלבד ממה שיקריבו לעתיד לבוא בימי המלואים, ואחרי שזכר מה שיקריבו בימי חג הפסח ובימי חג הסוכות הנכללים בימים ההם זכר מה שיקריבו בשבתות ובחדשים אשר יהיו בימי מלואיהם וכל זה מלבד קרבנות המוספין שצותה תורה בשבתות ובחדשים והותרה בזה השאלה הרביעית:
פסוק ח:(ח-ט) ומפני שדיבר בחגים בשבתות ובמועדים זכר שבאותם הימים הקדושים כשיבא הנשיא למקדש דרך אולם השער יבא ובדרכו יצא רוצה לומר שעם הארץ לא יצאו בדרך שיבאו בו בבואם למקדש אבל יעשו קפנדריא שנכנסים בשער צפון להשתחוות כנגד שער ההיכל ויוצאין דרך שער נגב או יבואו ויכנסו דרך שער נגב וישתחו ויצאו דרך שער צפונה, כי הם לא היו נכנסין לעזרת ישראל דרך שער מזרחי אלא דרך שער צפון או דרך שער נגב כדי ללכת בכל העזרה, ולכן הבא דרך שער הצפון היה יוצא נכחו דרך שער הנגב אחרי שהשתחוה נגד שער ההיכל וכן הבא דרך שער הנגב יוצא נכחו דרך שער הצפון אחרי שהשתחוה כנגד ההיכל, והנה הנשיא בכל הימים שבתות וראשי חדשים שיבא הוא בלבד לבית ה' בדרך אשר בא בו יצא, אמנם במועדים בבוא עם הארץ לפני ה' (י) יבא הנשיא עמהם בתוכם יבא ובתוכם יצא ויעשה קפנדריא כשאר העם כי גם הוא אם יכנס דרך הצפון יצא דרך הנגב, והיה זה לפי שכבודו והדרו הוא לבוא עמהם ולצאת עמהם כי ברוב עם הדרת מלך, ואמר בבואם יבא בלשון יחיד ובצאתם יצאו בלשון רבים כי הנה בבואו יבא לבדו ולא יכנס שער המזרחי ולפי זה בשבתות וראשי חדשים שהנשיא יבא למקדש מבלי העם יכנס בשער המזרחי אבל במועדים ובחגים שמצוה על העם להראות בתוך העזרה לא יכנס הנשיא בשער המזרחי אלא בשער צפון או בשער נגב כשאר העם:
פסוק יב:אמנם כשיעשה הנשיא נדבה עולה או שלמים נדבה לה' ויהיה זה בששת ימי המעשה ופתח לו השער הפונה קדים והוא שער המזרחי שנכנס בו בשבתות ובחדשים שאמר שיהיה סגור ששת ימי המעשה כי אם ברצותו להקריב קרבן באחד מששת ימי המעשה ההם יפתחו לו אותו השער כדי שיהיה אותו קרבן מכובד כקרבן אשר יעשה ביום השבת, האמנם לא ישאר השער סגור עד הערב כמו שאמר למעלה אבל הנשיא עומד שם והכהנים יעשו את עולתו ואת שלמיו והשתחוה ויצא מיד אחרי צאתו סגר הסוגר את השער ולא יהיה פתוח עד הערב כמו בשבתות ובחדשים לפי שאז עם הארץ פנויים ממעשיהם ובאים להשתחוות וראוי שיהיה השער פתוח לפניהם, אמנם בימי המעשה יהיו העם עסוקים במעשיהם ולא יבאו להשתחוות לפיכך יסגר השער אחרי צאת הנשיא, (יג) ואומרו וכבש בן שנתו תמים תעשה עולה לה' כתב הרד"ק שזהו קרבן התמיד שעושים בכל יום כמו שאמרה תורה את הכבש אחד תעשה בבקר (במדבר כח, ד).
פסוק יד:ושהמנחה אינה כמו שנזכרה בתורה שנראה שיהיה בזה חידוש לעתיד ושלא זכר תמיד של בין הערבים שמורה שלא יעשה לעתיד אלא עולת הבקר וזהו באמת דעת נפסד ולא תהיה אם כן תורת ה' ומצותיה נצחיות וקיימות לעד ותפול העיקר שהתורה לא תנוט ולא תשתנה, אבל אמתת הדבר הוא כמו שפירש' שלא דיבר הנביא כאן מהתמידים שצותה התורה עליהם לא מהקרבן שיעשו בכל יום מאותם ימי המלואים והוא מלבד קרבנות התמידין, ואין להקשות ע"ז ממה שאמר כאן בבקר בבקר מנחה לה' חוקת עולם תמיד כי הנה לא אמר חקת עולם על אותה מנחה שזכר אלא להזהיר שלא יחשבו שבעבור העולה והמנחה הזאת אשר יקריבו בבקר בבקר בימי המלואים יחדלו מהקריב התמידין שנזכרו בתורת משה, ולכן אמר כנגד התמידין שצותה תורה חקת עולם תמיד (טו) יעשו את הכבש ואת המנחה ואת השמן בבקר בבקר עולת תמיד ר"ל תמיד תורת משה שהם חקות עולם תמיד יעשו אותם עם הכבש ועם המנחה ועם השמן אשר זכר שיקריב בבקר בבקר שזה וזה יעלו תמיד לעולה בכל בקר ובקר מאותם ימי המלואים והותרה בזה השאלה החמישית:
פסוק יד:ואמנם למה לא זכר הקרבן שיקריבו בחג השבועות וביום התרועה ויום הכפורים אשר יהיו באותם ימי המלואים כמו שזכר בחג הפסח ובחג הסוכות, הנה הוא לפי שבחג הפסח ניתוספו הקרבנות לשמחת הגאולה שבו עתידין ליגאל ובחג הסוכות מפני תשועת מלחמת גוג ומגוג שתהיה בימים ההם, אבל בחג השבועות ויום תרועה ויום הכפורים לפי שלא נעשה בהם דבר מיוחד לא נתוספו בהם הקרבנות, הנה אם כן בכל יום מימי המלואים לעתיד לבוא יקריבו בבקר בבקר כבש א' ומנחתו ובשבתות או ר"ח לפי שבאה שביתה ומנוחה לישראל וחדושין טובים ניתוספו ג"כ הקרבנות במלואים ההם ובחג הפסח ובחג הסוכות ניתוספו עוד הקרבנות מפני שהיו זכרון להתחלת הגאולה ולסוף התשועה, ואמנם שמיני חג עצרת כבר לא יהיה מימי המלואים כי הם נשלמו בשבעת ימי חג הסכות כ"א לחדש תשרי כמו שנשלמו אז ימי המלואים בבית שני, וזהו יישוב הענין הזה כולו והותרה בזה השאלה הששית:
פסוק טז:ולפי שזכר עניני הנשיא ודיניו זכר אח"ז ג"כ מדיניו שאם יתן הנשיא בחייו מתנה לאיש מבניו מנחלתו ר"ל לזכרים לא לנקבות תהיה מתנתו קיימת לעולם כי נחלתו היא ולבניו תהיה אחרי מותו ולכן אם יתן ממנה לאחד מהם בחייו ראוי שתהיה קיימת, (יז) אבל אם יתן הנשיא מנחלתו מתנה לא' מעבדיו לא תהיה קיימת אלא עד שנת הדרור שהוא היובל כמו שאמר וקראתם דרור בארץ (ויקרא כה, י), ושבת לנשיא ר"ל שהנחלה ההיא שיתן לעבדו תשוב לנשיא בשנת היובל לפי שנחלתו היא לבניו ולהם תהיה, (יח) ובזה האופן לא יקח הנשיא מנחלת העם להונותם ר"ל בדרך הונאה וגזל כי הנה יהיה לו אחוזה מעצמו, ולא יפוצו עמי איש מנחלתו ר"ל שלא יברחו עובדי אדמה איש מאחוזתו מפני אימת המלך ועוסקו, והסבה בזה היא לפי שהנשיא לא היה יורש בתוך שבטו כלום כשאר אנשי שבטו ואותה נחלה שנתן לו השם מחלק תרומת השבטים היה מפני מה שטרח עצמו בכיבוש הארץ ובחלוקתה ולכן היתה נחלתו להורישה לבניו כמו שכל איש מישראל היה מוריש גם כן נחלתו לבניו, אמנם לענין הנשיאות היה למלך התרומה שהיו נותנים לו כל עם הארץ מהחטים והשעורים והשמן והצאן שהיה דבר גדול מדי שנה בשנה כמו שזכר למעלה ומה שהיה מוציא ממנה לעולה ולמנחה ולשלמים היה דבר מועט והנשאר היה לו להתפרנס ממנו כפי כבודו עם שאר משפטי המלוכה, אבל הנחלה שנתן הקדוש ברוך הוא למלך המשיח מפאת עצמו חלף עבודתו בקיבוץ הגליות וכיבוש הארץ היה ראוי שיירשוה בניו כשאר נחלות בני ישראל:
פסוק יט:ויביאני במבוא אשר על כתף השער וגו' עד כה אמר ה' אלקים גה גבול אשר תתנחלו את הארץ: אחרי שזכר הנביא שראה בנבואתו הקרבנות שעתידין ישראל להקריב לעתיד בימי המלואים וחנוכת המזבח, זכר שהראהו ג"כ המקומות שהיו שם מבשלים הכהנים את האשם ואת החטאת ואשר יאפו שם את המנחה וזהו ויביאני במבוא אשר על כתף השער וכבר כתבתי למעלה כי מה שאחרי השער יקרא כתף, והענין שהביאו דרך האמה שבזוית בית החליפות שנכנסין בו לבית הלשכות שבצפון ותאי ההיכל, ואמר אל הלשכות הקדש בה"א הידיעה כמו הממלכות הארץ (ירמיה כה, כו), ואומרו אל הכהנים ר"ל שהיו לשכות הקדש ההם לכהנים כמ"ש למעלה אשר יאכלו שם הכהנים, ולפי שהיו פתחי הלשכות ההם לצפון אמר הפונות צפונה, וזכר שראה שם מקום בירכתים ימה כתרגום בסופיהון מערבאה כמו ולירכתי המשכן ימה (שמות כו, כב) שר"ל בפאת המערב, (כ) ושאמר לו האיש הדובר בו זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת שהיה בשרם נאכל לכהנים, וכן אשר יאפו את המנחה שגם היא נקראת קדש קדשים, והיה אותו מקום מיוחד לזה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה ר"ל כדי שלא יוציאו אל החצר החיצונה שהיא עזרת ישראל הבשר והמנחה לפי שאם היו מוציאים אותם שם יחשב שגם בני ישראל היו מותרין באותו בשר וז"ש לקדש את העם.
פסוק כא:וכן זכר שהוציאו אל החצר החיצונה שהיא עזרת הנשים ושהעבירו אל ארבעת מקצעי החצר והנה חצר במקצוע חצר וגו' ר"ל שבכל אחת מארבע זויותיה היתה חצר והחצרות האלה היו לשכות וכן שנינו במסכת מדות שם עזרת הנשים איך היתה קל"ה אורך, (כב) וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה של מאה אמה ולא היו מקורות וכך הם עתידים להיות, וקראם הכתוב חצרות קטרות ואמרו שם אין קטורות אל קטרות שאינן מקורות ומה היו משמשות דרומית מזרחית היא היתה לשכת הנזירים ששם היו הנזירים מבשלים את שלמיהם ומגלחים את שערם ומשליכין תחת הדוד, מזרחית צפונית היא היתה לשכת דיר העצים ששם הכהנים בעלי מומין מתלעין בעצים כל עץ שנמצא בו תולעת אסור למזבח, צפונית מערבית היא היתה לשכת מצורעים, מערבית דרומית אמר רבי אליעזר בן יעקב שכחתי מה היה משמשת אבא שאול אומר שם היו נותנין יין ושמן והיא היתה נקראת בית שמניא וחלקה היתה בראשונה וכו' כמו שכתוב שם (מדות ב, ה), ארבעים אורך ר"ל שהיה כל אחד מהחצרות ארבעים באורך ושלשים ברוחב מדה אחת לארבעתם מהקצעות, ולפי הפשט קטורות הוא כמו קשורות רוצה לומר שהיו מחוברות המקצעות בזויות החצר וקשורות בהם ובא על דרך ותקשר החומה (נחמיה ג, לח) ותרגם יונתן מקטרן, (כג) ואומרו וטור סביב בהם רוצה לומר כותל אבנים היה בנוי סביב הלשכות האלה כדי לשפות עליו קדרות והיה אותו כותל עשוי נקבים נקבים ותחתיהן חלל כדי להסיק בו את האור וזה שאמר ומבשלות עשוי מתחת הטירות ומבשלות ר"ל מקומות עשויים לבשל, (כד) וזכר הנביא שאמר אליו האיש הדובר בו אלה בית המבשלים אשר יבשלו שם משרתי הבית את זבח העם ר"ל זבחי שלמים שיש לעם חלק בהם ומשרתי הבית שהם הכהנים היו מבשלים באלה המקומות שהיו בעזרת הנשים חלקם מן השלמים שהוא חזה ושוק כי עזרת הנשים מקום כשר לאכילת קדשים קלים:
