תנ"ך על הפרק - יחזקאל מד - אני נחלתם / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

יחזקאל מד

496 / 929
היום

הפרק

וַיָּ֣שֶׁב אֹתִ֗י דֶּ֣רֶךְ שַׁ֤עַר הַמִּקְדָּשׁ֙ הַֽחִיצ֔וֹן הַפֹּנֶ֖ה קָדִ֑ים וְה֖וּא סָגֽוּר׃וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י יְהוָ֗ה הַשַּׁ֣עַר הַזֶּה֩ סָג֨וּר יִהְיֶ֜ה לֹ֣א יִפָּתֵ֗חַ וְאִישׁ֙ לֹא־יָ֣בֹא ב֔וֹ כִּ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣א ב֑וֹ וְהָיָ֖ה סָגֽוּר׃אֶֽת־הַנָּשִׂ֗יא נָ֥שִׂיא ה֛וּא יֵֽשֶׁב־בּ֥וֹ לֶאֱכָול־לֶ֖חֶם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה מִדֶּ֨רֶךְ אֻלָ֤ם הַשַּׁ֙עַר֙ יָב֔וֹא וּמִדַּרְכּ֖וֹ יֵצֵֽא׃וַיְבִיאֵ֜נִי דֶּֽרֶךְ־שַׁ֣עַר הַצָּפוֹן֮ אֶל־פְּנֵ֣י הַבַּיִת֒ וָאֵ֕רֶא וְהִנֵּ֛ה מָלֵ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶת־בֵּ֣ית יְהוָ֑ה וָאֶפֹּ֖ל אֶל־פָּנָֽי׃וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י יְהֹוָ֗ה בֶּן־אָדָ֡ם שִׂ֣ים לִבְּךָ֩ וּרְאֵ֨ה בְעֵינֶ֜יךָ וּבְאָזְנֶ֣יךָ שְּׁמָ֗ע אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מְדַבֵּ֣ר אֹתָ֔ךְ לְכָל־חֻקּ֥וֹת בֵּית־יְהוָ֖ה וּלְכָל־תורתותּֽוֹרֹתָ֑יווְשַׂמְתָּ֤ לִבְּךָ֙ לִמְב֣וֹא הַבַּ֔יִת בְּכֹ֖ל מוֹצָאֵ֥י הַמִּקְדָּֽשׁ׃וְאָמַרְתָּ֤ אֶל־מֶ֙רִי֙ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה רַב־לָכֶ֛ם מִֽכָּל־תּוֹעֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃בַּהֲבִיאֲכֶ֣ם בְּנֵֽי־נֵכָ֗ר עַרְלֵי־לֵב֙ וְעַרְלֵ֣י בָשָׂ֔ר לִהְי֥וֹת בְּמִקְדָּשִׁ֖י לְחַלְּל֣וֹ אֶת־בֵּיתִ֑י בְּהַקְרִֽיבְכֶ֤ם אֶת־לַחְמִי֙ חֵ֣לֶב וָדָ֔ם וַיָּפֵ֙רוּ֙ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֶ֖ל כָּל־תּוֹעֲבוֹתֵיכֶֽם׃וְלֹ֥א שְׁמַרְתֶּ֖ם מִשְׁמֶ֣רֶת קָדָשָׁ֑י וַתְּשִׂימ֗וּן לְשֹׁמְרֵ֧י מִשְׁמַרְתִּ֛י בְּמִקְדָּשִׁ֖י לָכֶֽם׃כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ כָּל־בֶּן־נֵכָ֗ר עֶ֤רֶל לֵב֙ וְעֶ֣רֶל בָּשָׂ֔ר לֹ֥א יָב֖וֹא אֶל־מִקְדָּשִׁ֑י לְכָל־בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֕ר בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֣י אִם־הַלְוִיִּ֗ם אֲשֶׁ֤ר רָֽחֲקוּ֙ מֵֽעָלַ֔י בִּתְע֤וֹת יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר תָּע֣וּ מֵֽעָלַ֔י אַחֲרֵ֖י גִּלּֽוּלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֖וּ עֲוֺנָֽם׃וְהָי֤וּ בְמִקְדָּשִׁי֙ מְשָׁ֣רְתִ֔ים פְּקֻדּוֹת֙ אֶל־שַׁעֲרֵ֣י הַבַּ֔יִת וּֽמְשָׁרְתִ֖ים אֶת־הַבָּ֑יִת הֵ֠מָּה יִשְׁחֲט֨וּ אֶת־הָעֹלָ֤ה וְאֶת־הַזֶּ֙בַח֙ לָעָ֔ם וְהֵ֛מָּה יַעַמְד֥וּ לִפְנֵיהֶ֖ם לְשָֽׁרְתָֽם׃יַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר יְשָׁרְת֤וּ אוֹתָם֙ לִפְנֵ֣י גִלּֽוּלֵיהֶ֔ם וְהָי֥וּ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לְמִכְשׁ֣וֹל עָוֺ֑ן עַל־כֵּן֩ נָשָׂ֨אתִי יָדִ֜י עֲלֵיהֶ֗ם נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה וְנָשְׂא֖וּ עֲוֺנָֽם׃וְלֹֽא־יִגְּשׁ֤וּ אֵלַי֙ לְכַהֵ֣ן לִ֔י וְלָגֶ֙שֶׁת֙ עַל־כָּל־קָ֣דָשַׁ֔י אֶל־קָדְשֵׁ֖י הַקְּדָשִׁ֑ים וְנָֽשְׂאוּ֙ כְּלִמָּתָ֔ם וְתוֹעֲבוֹתָ֖ם אֲשֶׁ֥ר עָשֽׂוּ׃וְנָתַתִּ֣י אוֹתָ֔ם שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֣רֶת הַבָּ֑יִת לְכֹל֙ עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר יֵעָשֶׂ֖ה בּֽוֹ׃וְהַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם בְּנֵ֣י צָד֗וֹק אֲשֶׁ֨ר שָׁמְר֜וּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת מִקְדָּשִׁי֙ בִּתְע֤וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵֽעָלַ֔י הֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֵלַ֖י לְשָֽׁרְתֵ֑נִי וְעָמְד֣וּ לְפָנַ֗י לְהַקְרִ֥יב לִי֙ חֵ֣לֶב וָדָ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃הֵ֜מָּה יָבֹ֣אוּ אֶל־מִקְדָּשִׁ֗י וְהֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֶל־שֻׁלְחָנִ֖י לְשָׁרְתֵ֑נִי וְשָׁמְר֖וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּֽי׃וְהָיָ֗ה בְּבוֹאָם֙ אֶֽל־שַׁעֲרֵי֙ הֶחָצֵ֣ר הַפְּנִימִ֔ית בִּגְדֵ֥י פִשְׁתִּ֖ים יִלְבָּ֑שׁוּ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֤ה עֲלֵיהֶם֙ צֶ֔מֶר בְּשָֽׁרְתָ֗ם בְּשַׁעֲרֵ֛י הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִ֖ית וָבָֽיְתָה׃פַּאֲרֵ֤י פִשְׁתִּים֙ יִהְי֣וּ עַל־רֹאשָׁ֔ם וּמִכְנְסֵ֣י פִשְׁתִּ֔ים יִהְי֖וּ עַל־מָתְנֵיהֶ֑ם לֹ֥א יַחְגְּר֖וּ בַּיָּֽזַע׃וּ֠בְצֵאתָם אֶל־הֶחָצֵ֨ר הַחִיצוֹנָ֜ה אֶל־הֶחָצֵ֣ר הַחִיצוֹנָה֮ אֶל־הָעָם֒ יִפְשְׁט֣וּ אֶת־בִּגְדֵיהֶ֗ם אֲשֶׁר־הֵ֙מָּה֙ מְשָׁרְתִ֣ם בָּ֔ם וְהִנִּ֥יחוּ אוֹתָ֖ם בְּלִֽשְׁכֹ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וְלָֽבְשׁוּ֙ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְלֹֽא־יְקַדְּשׁ֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּבִגְדֵיהֶֽם׃וְרֹאשָׁם֙ לֹ֣א יְגַלֵּ֔חוּ וּפֶ֖רַע לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑חוּ כָּס֥וֹם יִכְסְמ֖וּ אֶת־רָאשֵׁיהֶֽם׃וְיַ֥יִן לֹֽא־יִשְׁתּ֖וּ כָּל־כֹּהֵ֑ן בְּבוֹאָ֖ם אֶל־הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִֽית׃וְאַלְמָנָה֙ וּגְרוּשָׁ֔ה לֹֽא־יִקְח֥וּ לָהֶ֖ם לְנָשִׁ֑ים כִּ֣י אִם־בְּתוּלֹ֗ת מִזֶּ֙רַע֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר תִּֽהְיֶ֣ה אַלְמָנָ֔ה מִכֹּהֵ֖ן יִקָּֽחוּ׃וְאֶת־עַמִּ֣י יוֹר֔וּ בֵּ֥ין קֹ֖דֶשׁ לְחֹ֑ל וּבֵין־טָמֵ֥א לְטָה֖וֹר יוֹדִעֻֽם׃וְעַל־רִ֗יב הֵ֚מָּה יַעַמְד֣וּלשפטלְמִשְׁפָּ֔טבְּמִשְׁפָּטַ֖יושפטהויִשְׁפְּט֑וּהוּוְאֶת־תּוֹרֹתַ֤י וְאֶת־חֻקֹּתַי֙ בְּכָל־מוֹעֲדַ֣י יִשְׁמֹ֔רוּ וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י יְקַדֵּֽשׁוּ׃וְאֶל־מֵ֣ת אָדָ֔ם לֹ֥א יָב֖וֹא לְטָמְאָ֑ה כִּ֣י אִם־לְאָ֡ב וּ֠לְאֵם וּלְבֵ֨ן וּלְבַ֜ת לְאָ֗ח וּלְאָח֛וֹת אֲשֶֽׁר־לֹא־הָיְתָ֥ה לְאִ֖ישׁ יִטַּמָּֽאוּ׃וְאַחֲרֵ֖י טָֽהֳרָת֑וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים יִסְפְּרוּ־לֽוֹ׃וּבְיוֹם֩ בֹּא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ אֶל־הֶחָצֵ֤ר הַפְּנִימִית֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ יַקְרִ֖יב חַטָּאת֑וֹ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃וְהָיְתָ֤ה לָהֶם֙ לְֽנַחֲלָ֔ה אֲנִ֖י נַֽחֲלָתָ֑ם וַאֲחֻזָּ֗ה לֹֽא־תִתְּנ֤וּ לָהֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל אֲנִ֖י אֲחֻזָּתָֽם׃הַמִּנְחָה֙ וְהַחַטָּ֣את וְהָאָשָׁ֔ם הֵ֖מָּה יֹֽאכְל֑וּם וְכָל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לָהֶ֥ם יִהְיֶֽה׃וְרֵאשִׁית֩ כָּל־בִּכּ֨וּרֵי כֹ֜ל וְכָל־תְּר֣וּמַת כֹּ֗ל מִכֹּל֙ תְּרוּמ֣וֹתֵיכֶ֔ם לַכֹּהֲנִ֖ים יִֽהְיֶ֑ה וְרֵאשִׁ֤ית עֲרִסֽוֹתֵיכֶם֙ תִּתְּנ֣וּ לַכֹּהֵ֔ן לְהָנִ֥יחַ בְּרָכָ֖ה אֶל־בֵּיתֶֽךָ׃כָּל־נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה מִן־הָע֖וֹף וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה לֹ֥א יֹאכְל֖וּ הַכֹּהֲנִֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

אני נחלתם

בנבואת יחזקאל בפרקנו מובאים דינים המיוחדים לכהנים. יחזקאל מדגיש שתפקיד הכהנים אינו מצטמצם לעבודת הקרבנות והמקדש. תפקידם הנוסף הוא לשמש מנהיגים רוחניים, קרי מורים, רבנים, שופטים ודיינים לעם ה'. ה' מצווה את אהרן "להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה"(ויקרא י י-יא). וכן בפרקנו: "ואת עמי יורו בין קודש לחול ובין טמא לטהור יודיעום, ועל ריב המה יעמדו למשפט, במשפטי ישפטוהו..."(יחזקאל מד כג-כד). כך מצאנו גם בנבואת מלאכי שתפקיד הכהן להורות תורה לעם, "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"(מלאכי ב ז).

יש להדגיש שכבר בתורה מודגש שהתפקיד הראשוני של הכהנים בפרט, ושל שבט לוי כולו, לא היה קשור כלל לעבודת הקרבנות, אלא "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"(דברים לג י). עוד לפני שהוקם המשכן כבר התבלט השבט הזה, כרוחני וכקדוש מכל השבטים. מפורשים הדברים במקרא עצמו, בזמן חטא העגל, כאשר מחפש משה את הכשרים שבעם "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי"(שמות לב כו), ודרשה הגמרא "מכאן שכל השבט כשר"(יומא סו.). עד כדי כך כשר השבט, שבאהבת הלויים את הקב"ה לא הססו להרוג גם "איש את אחיו [רש"י: מאמו] ואיש את רעהו ואיש את קרובו"(שמות לב כז). ועל כך שבחם משה בברכתו "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך"(דברים לג ט).

משה מציין בברכתו שני יתרונות אחרים שבהם בולטת רוחניותו של השבט: " 'אשר ניסיתו במסה' - שלא נתלוננו עם שאר המלינים"(דברים לג ח, ורש"י שם). " 'ובריתך ינצורו' - ברית מילה. שאותם שנולדו במדבר, כל ישראל - לא מלו את בניהם, והם היו מולים ומלו את בניהם"(דברים לג ט, ורש"י שם). 

מרש"י עולה שההבדל בין שבט לוי לשאר השבטים התחיל עוד בגלות מצרים. הם היו מולים בניגוד לבני ישראל שלא מלו, ולכך נזקקו [בני ישראל] לדם מילה שיהא להם זכות לגאולה יחד עם דם פסח. גם המצרים ידעו ששבט לוי הוא שבט של כהנים, ועל כן במסגרת הכבוד שנהגו בכהני דת, לא שיעבדו את שבט לוי. "מלאכת שיעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, תדע לך, שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות"(רש"י שמות ה ד). 

במשך כל ימי עם ישראל שימש שבט לוי דוגמה וסמל לעבודת ה'. כך גם בנבואת יחזקאל בפרקנו: "ואת תורותי ואת חוקותי בכל מועדי ישמורו ואת שבתותי יקדשו"(יחזקאל מד כג). למרות שכל העם מצווים על שמירתם, מיוחד הוא השבט הקדוש הזה בהנחלת מורשת הדת לכל העם. כך גם בנבואת מלאכי: "תורת אמת היתה בפיהו...ורבים השיב מעוון"(מלאכי ב ו), עצם הדוגמה האישית של שבט הלוי העובד את ה' באמת היתה נושא לחיקוי על ידי העם. ואכן על הפסוק "כי מלאך ה' צבאות הוא"(מלאכי ב ז) דרשה הגמרא "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו"(מועד קטן יז.) 

הכהנים נדרשו כמובן גם להנהגה מוסרית-חברתית מיוחדת. כך למדו מאהרן אביהם שהיה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ו[על ידי כך] מקרבן לתורה"(אבות א יב). וכך מדגיש גם מלאכי "ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון"(מלאכי ב ו) [יש להבין שהסיפא של הפסוק היא תוצאה מהרישא שלו. כיוון שהכהנים התנהגו בשלום ובמישור, ממילא "רבים השיב מעוון", כי הדוגמה האישית וקידוש ה' הנוצר ע"י התנהגות מוסרית נאותה של האדם, הם המניע החשוב ביותר למניעת עוונות]. אפשר שגם בנבואת יחזקאל בפרקנו יש רמז לפן זה של עבודת הכהן, "ועל ריב המה יעמדו למשפט", רומז לכך שע"י עשיית המשפט מנעו הכהנים ריב בתוך בני ישראל. 

דורשי רשומות אמרו ששם השבט "לוי" מעיד על השלום שהוא מביא "עתה הפעם ילוה אישי אלי" (בראשית כט לד), כך ששמו מעיד על ההתחברות וההתלוות שלו לבני אדם. לא ייפלא אפוא שכאשר חטאו בני ישראל בעגל, וכל בכורי בני ישראל שהיו מיועדים לעבודת הקרבנות והמשכן נפסלו מעבודתם, לא מצא הקב"ה שבט טוב ויפה משבט הלוי למלא מקומם (ראה ירושלמי מגילה א יא). לזה רומז יחזקאל בפסוק "והכהנים הלוים...אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם". יחזקאל מנבא על בני צדוק שיקרבו לעבודת המשכן משום ששמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעל ה', אבל אולי יש כאן רמז גם לימי קדם, שעה שהכהנים נבחרו לעבודת המשכן בגלל שלא עבדו את עגל הזהב. 

ואנחנו תפילה לימים, שיחזור הצאן התועה וימצא את הרועה הנאמן. משישמרו כל העם את משמרת ה' תחזור העבודה להיות חלקו של כל העם ע"י בכוריה של כל משפחה ומשפחה. או-אז יחזור שבט הלוי לתפקיד המקורי להורות בין קודש לחול ולהודיע בין טמא לטהור "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך