תנ"ך על הפרק - יחזקאל מד - והכהנים הלויים בני צדוק אשר שמרו... המה יקרבו / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

יחזקאל מד

496 / 929
היום

הפרק

וַיָּ֣שֶׁב אֹתִ֗י דֶּ֣רֶךְ שַׁ֤עַר הַמִּקְדָּשׁ֙ הַֽחִיצ֔וֹן הַפֹּנֶ֖ה קָדִ֑ים וְה֖וּא סָגֽוּר׃וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י יְהוָ֗ה הַשַּׁ֣עַר הַזֶּה֩ סָג֨וּר יִהְיֶ֜ה לֹ֣א יִפָּתֵ֗חַ וְאִישׁ֙ לֹא־יָ֣בֹא ב֔וֹ כִּ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣א ב֑וֹ וְהָיָ֖ה סָגֽוּר׃אֶֽת־הַנָּשִׂ֗יא נָ֥שִׂיא ה֛וּא יֵֽשֶׁב־בּ֥וֹ לֶאֱכָול־לֶ֖חֶם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה מִדֶּ֨רֶךְ אֻלָ֤ם הַשַּׁ֙עַר֙ יָב֔וֹא וּמִדַּרְכּ֖וֹ יֵצֵֽא׃וַיְבִיאֵ֜נִי דֶּֽרֶךְ־שַׁ֣עַר הַצָּפוֹן֮ אֶל־פְּנֵ֣י הַבַּיִת֒ וָאֵ֕רֶא וְהִנֵּ֛ה מָלֵ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶת־בֵּ֣ית יְהוָ֑ה וָאֶפֹּ֖ל אֶל־פָּנָֽי׃וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י יְהֹוָ֗ה בֶּן־אָדָ֡ם שִׂ֣ים לִבְּךָ֩ וּרְאֵ֨ה בְעֵינֶ֜יךָ וּבְאָזְנֶ֣יךָ שְּׁמָ֗ע אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מְדַבֵּ֣ר אֹתָ֔ךְ לְכָל־חֻקּ֥וֹת בֵּית־יְהוָ֖ה וּלְכָל־תורתותּֽוֹרֹתָ֑יווְשַׂמְתָּ֤ לִבְּךָ֙ לִמְב֣וֹא הַבַּ֔יִת בְּכֹ֖ל מוֹצָאֵ֥י הַמִּקְדָּֽשׁ׃וְאָמַרְתָּ֤ אֶל־מֶ֙רִי֙ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה רַב־לָכֶ֛ם מִֽכָּל־תּוֹעֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃בַּהֲבִיאֲכֶ֣ם בְּנֵֽי־נֵכָ֗ר עַרְלֵי־לֵב֙ וְעַרְלֵ֣י בָשָׂ֔ר לִהְי֥וֹת בְּמִקְדָּשִׁ֖י לְחַלְּל֣וֹ אֶת־בֵּיתִ֑י בְּהַקְרִֽיבְכֶ֤ם אֶת־לַחְמִי֙ חֵ֣לֶב וָדָ֔ם וַיָּפֵ֙רוּ֙ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֶ֖ל כָּל־תּוֹעֲבוֹתֵיכֶֽם׃וְלֹ֥א שְׁמַרְתֶּ֖ם מִשְׁמֶ֣רֶת קָדָשָׁ֑י וַתְּשִׂימ֗וּן לְשֹׁמְרֵ֧י מִשְׁמַרְתִּ֛י בְּמִקְדָּשִׁ֖י לָכֶֽם׃כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ כָּל־בֶּן־נֵכָ֗ר עֶ֤רֶל לֵב֙ וְעֶ֣רֶל בָּשָׂ֔ר לֹ֥א יָב֖וֹא אֶל־מִקְדָּשִׁ֑י לְכָל־בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֕ר בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֣י אִם־הַלְוִיִּ֗ם אֲשֶׁ֤ר רָֽחֲקוּ֙ מֵֽעָלַ֔י בִּתְע֤וֹת יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר תָּע֣וּ מֵֽעָלַ֔י אַחֲרֵ֖י גִּלּֽוּלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֖וּ עֲוֺנָֽם׃וְהָי֤וּ בְמִקְדָּשִׁי֙ מְשָׁ֣רְתִ֔ים פְּקֻדּוֹת֙ אֶל־שַׁעֲרֵ֣י הַבַּ֔יִת וּֽמְשָׁרְתִ֖ים אֶת־הַבָּ֑יִת הֵ֠מָּה יִשְׁחֲט֨וּ אֶת־הָעֹלָ֤ה וְאֶת־הַזֶּ֙בַח֙ לָעָ֔ם וְהֵ֛מָּה יַעַמְד֥וּ לִפְנֵיהֶ֖ם לְשָֽׁרְתָֽם׃יַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר יְשָׁרְת֤וּ אוֹתָם֙ לִפְנֵ֣י גִלּֽוּלֵיהֶ֔ם וְהָי֥וּ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לְמִכְשׁ֣וֹל עָוֺ֑ן עַל־כֵּן֩ נָשָׂ֨אתִי יָדִ֜י עֲלֵיהֶ֗ם נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה וְנָשְׂא֖וּ עֲוֺנָֽם׃וְלֹֽא־יִגְּשׁ֤וּ אֵלַי֙ לְכַהֵ֣ן לִ֔י וְלָגֶ֙שֶׁת֙ עַל־כָּל־קָ֣דָשַׁ֔י אֶל־קָדְשֵׁ֖י הַקְּדָשִׁ֑ים וְנָֽשְׂאוּ֙ כְּלִמָּתָ֔ם וְתוֹעֲבוֹתָ֖ם אֲשֶׁ֥ר עָשֽׂוּ׃וְנָתַתִּ֣י אוֹתָ֔ם שֹׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֣רֶת הַבָּ֑יִת לְכֹל֙ עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר יֵעָשֶׂ֖ה בּֽוֹ׃וְהַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם בְּנֵ֣י צָד֗וֹק אֲשֶׁ֨ר שָׁמְר֜וּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת מִקְדָּשִׁי֙ בִּתְע֤וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵֽעָלַ֔י הֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֵלַ֖י לְשָֽׁרְתֵ֑נִי וְעָמְד֣וּ לְפָנַ֗י לְהַקְרִ֥יב לִי֙ חֵ֣לֶב וָדָ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃הֵ֜מָּה יָבֹ֣אוּ אֶל־מִקְדָּשִׁ֗י וְהֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֶל־שֻׁלְחָנִ֖י לְשָׁרְתֵ֑נִי וְשָׁמְר֖וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּֽי׃וְהָיָ֗ה בְּבוֹאָם֙ אֶֽל־שַׁעֲרֵי֙ הֶחָצֵ֣ר הַפְּנִימִ֔ית בִּגְדֵ֥י פִשְׁתִּ֖ים יִלְבָּ֑שׁוּ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֤ה עֲלֵיהֶם֙ צֶ֔מֶר בְּשָֽׁרְתָ֗ם בְּשַׁעֲרֵ֛י הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִ֖ית וָבָֽיְתָה׃פַּאֲרֵ֤י פִשְׁתִּים֙ יִהְי֣וּ עַל־רֹאשָׁ֔ם וּמִכְנְסֵ֣י פִשְׁתִּ֔ים יִהְי֖וּ עַל־מָתְנֵיהֶ֑ם לֹ֥א יַחְגְּר֖וּ בַּיָּֽזַע׃וּ֠בְצֵאתָם אֶל־הֶחָצֵ֨ר הַחִיצוֹנָ֜ה אֶל־הֶחָצֵ֣ר הַחִיצוֹנָה֮ אֶל־הָעָם֒ יִפְשְׁט֣וּ אֶת־בִּגְדֵיהֶ֗ם אֲשֶׁר־הֵ֙מָּה֙ מְשָׁרְתִ֣ם בָּ֔ם וְהִנִּ֥יחוּ אוֹתָ֖ם בְּלִֽשְׁכֹ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וְלָֽבְשׁוּ֙ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְלֹֽא־יְקַדְּשׁ֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּבִגְדֵיהֶֽם׃וְרֹאשָׁם֙ לֹ֣א יְגַלֵּ֔חוּ וּפֶ֖רַע לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑חוּ כָּס֥וֹם יִכְסְמ֖וּ אֶת־רָאשֵׁיהֶֽם׃וְיַ֥יִן לֹֽא־יִשְׁתּ֖וּ כָּל־כֹּהֵ֑ן בְּבוֹאָ֖ם אֶל־הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִֽית׃וְאַלְמָנָה֙ וּגְרוּשָׁ֔ה לֹֽא־יִקְח֥וּ לָהֶ֖ם לְנָשִׁ֑ים כִּ֣י אִם־בְּתוּלֹ֗ת מִזֶּ֙רַע֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר תִּֽהְיֶ֣ה אַלְמָנָ֔ה מִכֹּהֵ֖ן יִקָּֽחוּ׃וְאֶת־עַמִּ֣י יוֹר֔וּ בֵּ֥ין קֹ֖דֶשׁ לְחֹ֑ל וּבֵין־טָמֵ֥א לְטָה֖וֹר יוֹדִעֻֽם׃וְעַל־רִ֗יב הֵ֚מָּה יַעַמְד֣וּלשפטלְמִשְׁפָּ֔טבְּמִשְׁפָּטַ֖יושפטהויִשְׁפְּט֑וּהוּוְאֶת־תּוֹרֹתַ֤י וְאֶת־חֻקֹּתַי֙ בְּכָל־מוֹעֲדַ֣י יִשְׁמֹ֔רוּ וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י יְקַדֵּֽשׁוּ׃וְאֶל־מֵ֣ת אָדָ֔ם לֹ֥א יָב֖וֹא לְטָמְאָ֑ה כִּ֣י אִם־לְאָ֡ב וּ֠לְאֵם וּלְבֵ֨ן וּלְבַ֜ת לְאָ֗ח וּלְאָח֛וֹת אֲשֶֽׁר־לֹא־הָיְתָ֥ה לְאִ֖ישׁ יִטַּמָּֽאוּ׃וְאַחֲרֵ֖י טָֽהֳרָת֑וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים יִסְפְּרוּ־לֽוֹ׃וּבְיוֹם֩ בֹּא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ אֶל־הֶחָצֵ֤ר הַפְּנִימִית֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ יַקְרִ֖יב חַטָּאת֑וֹ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃וְהָיְתָ֤ה לָהֶם֙ לְֽנַחֲלָ֔ה אֲנִ֖י נַֽחֲלָתָ֑ם וַאֲחֻזָּ֗ה לֹֽא־תִתְּנ֤וּ לָהֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל אֲנִ֖י אֲחֻזָּתָֽם׃הַמִּנְחָה֙ וְהַחַטָּ֣את וְהָאָשָׁ֔ם הֵ֖מָּה יֹֽאכְל֑וּם וְכָל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לָהֶ֥ם יִהְיֶֽה׃וְרֵאשִׁית֩ כָּל־בִּכּ֨וּרֵי כֹ֜ל וְכָל־תְּר֣וּמַת כֹּ֗ל מִכֹּל֙ תְּרוּמ֣וֹתֵיכֶ֔ם לַכֹּהֲנִ֖ים יִֽהְיֶ֑ה וְרֵאשִׁ֤ית עֲרִסֽוֹתֵיכֶם֙ תִּתְּנ֣וּ לַכֹּהֵ֔ן לְהָנִ֥יחַ בְּרָכָ֖ה אֶל־בֵּיתֶֽךָ׃כָּל־נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה מִן־הָע֖וֹף וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה לֹ֥א יֹאכְל֖וּ הַכֹּהֲנִֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

והכהנים הלויים בני צדוק אשר שמרו... המה יקרבו

הרב אהרן קוטלר (משנת רבי אהרן) כותב כי בני לוי זכו להיות משרתי ה' ולעבוד בבית המקדש משום שהתחזקו בשעת רפיון. המתחזק בשעת רפיון מביא לקיום העולם, כמאמר חז"ל "אם ראית דור שמתרפים בדברי תורה עמוד ותתחזק ואתה נוטל שכר כנגד כולם"(ירושלמי סוף ברכות בשינוי סגנון); כי תכלית הבריאה וקיומה תלוי בתורה, ומי שמתחזק בלימוד התורה וקיום מצוותיה, כאשר כולם אדישים, זוכה לקרבה גדולה מאת הקב"ה.

בני צדוק שומרים משמרת הקודש בתקופה קשה

דבר דומה מצאנו בפרקנו. הנביא יחזקאל אומר: "והכהנים הלויים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם נאום ה' "(יחזקאל מד טו). החפץ חיים אומר כי "עבודת ה' ניכרת בעיקרה ביותר, בעת שרבו מפירי הדת העוקרים את דיני התורה. בני צדוק שמרו משמרת הקודש בעת (אשר) סרו בני ישראל מעל ה', ובשביל זה זכו לקרוב (=להתקרב) לה' לשרתו, ולהורות לעם ישראל בין קודש לחול ובין טמא לטהור"(פירוש החפץ חיים על התורה פר' אמור). בתקופה שפורקי העול מתרבים, מנסים להכתיב לאנשים התמימים כיצד לנהוג, ומשתדלים להסיט אותם מדרך התורה, חובה על כל אחד להיחלץ חושים להחדרת אמונה אמיתית והשקפה נכונה בקרב ההמונים וללמדם דעת ה' והשקפת היהדות בכל נושא ונושא.

החפץ חיים מבסס רעיון זה על הכתוב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך"(תהלים קיט קכו). כאשר נמצאים אנשים שכל מטרתם לקעקע ולהפר את התורה, השטה היא לפעול ללא ליאות, ומבלי להתווכח עמהם, כדי למנוע מהם להפר תורה מישראל. זאת ועוד, המתאמץ בשעה שכולם מתרשלים הרי זקוק הוא לכוחות נפש גדולים יותר מאשר בזמנים רגילים כי כולם מסתערים על ציבור יראי ה' וחפצים להסיטם מדרך ה', לכן שכרו גדול לאין ערוך ומקבל גם את חלקו של המתרשל בעבודת ה'.

שכר דוד לבני ברזילי שלא שחו עם הזרם

תופעה דומה מצאנו אצל דוד. כאשר מצוה דוד את שלמה בנו ללכת בדרכי ה' ולהנהיג נשיאותו ברמה אומר לו אביו כיצד לנהוג עם בני ברזלי הגלעדי במלים הבאות: "ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שולחנך כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך"(מלכים א ב ז). דוד אומר לשלמה: בוודאי תתפלא מדוע מצוה אני אותך לנהוג כבוד גדול עם בני ברזילי, מה שלא ציוויתיך לכבד בדרך זו שום אדם אחר, דע לך כי האוהב ניכר בעת הצורך; כאשר טוב לאדם, מצבו הכלכלי שפיר, מעמדו מבוסס והשפעתו מרובה - כולם חפצים להיות ידידיו ואוהביו כדי לקבל ממנו טובת הנאה. אולם בני ברזלי הגלעדי התקרבו לדוד וסייעו לו כאשר נאלץ לברוח מירושלים וחייו היו בסכנה, בני ברזילי לא הצטרפו לצדו של האדם החזק (במקרה זה אבשלום) ולא חששו לתמוך בדוד על אף הסכנה שרבצה לפתחם אם ינצח אבשלום וישמיד את תומכי דוד. הם ידעו כי דוד הנו משיח ה' ורק אתו צריך ללכת, לכן יש לקרבם יותר מאחרים ולתת להם את הפרס הגדול המגיע להם להיות באוכלי שולחנו של שלמה.

שכר מכופל ליהושע וכלב שהתאמצו יותר

דבר דומה מצאנו אצל יהושע וכלב שנאמר: "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם"(במדבר יד לח). מסביר רש"י (על פי הגמרא בבא בתרא קיז:) שנטלו מלבד את חלקם בארץ, גם את חלק המרגלים, כפי שמצאנו בדברי חז"ל: "זכה, נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן"(חגיגה טו:). משה חשש מאד מתוצאת השליחות, ואף נאלץ להתפלל על יהושע שה' יצילו מעצת המרגלים (רש"י במדבר יג טז). לפיכך נטל יהושע את חלקו של חברו המתרפה במלאכתו, מלאכת שמים, כי בגללו צריך היה יהושע להשקיע יותר במטרתו לקדש שם שמים. הוא הדין המזדרז בעבודת ה', גורם נחת רוח לבוראו, וה' לא מקפח את שכרו ומרבה את שכרו בשלמות, התורה רוצה לספר לנו יסוד חשוב. כדי להגיע לדרגות נשגבות בעבודת ה׳ יש צורך להשקיע עמל.

בני לוי במדבר מסרו את נפשם

גם בני לוי גילו נאמנות גדולה לה'. מצד אחד לא נגררו אחרי העגל ולא השתתפו בשום שלב; לא ביצירתו, לא בעבודתו ואף לא בריקוד סביב העגל. מאידך היו גם מוסרי נפש להרוג קרובי משפחה שנכשלו בחטא על פי הוראת משה רבינו, הם האנשים אשר יוכלו להקריב קרבנות ולכפר על בני ישראל. 

מספרים שהחפץ חיים אמר פעם לאחד שהיה אדיש בעבודת ה' שהוא (החפץ חיים) משמש היום ככהן אך ורק מפני שאביו של החפץ חיים היה זריז וחם לעבודת ה' במדבר יותר מאשר אביו של אותו אדם. הרמב"ם (משנה תורה פ"ב מהל' סנהדרין ה"כ) אומר שבכל הרכב סנהדרין צריכים להיות לכתחילה גם כהנים ולויים. והכל מכח הדבקות במשימה בזמן חטא העגל כדכתיב: "ויאספו אליו כל בני לוי". הם הקריבו את עצמם למען כלל ישראל ולכן הם יקריבו קרבנות לכפר על כלל ישראל לדורות עולם.

באדיבות הרב, מתוך ספרו 'אמרי חן – שמות, במדבר'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך