פסוק א:וַיָּשֶׁב אֹתִי אל דֶּרֶךְ, כיוון שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן, הַפֹּנֶה קָדִים, למזרח, וְהוּא סָגוּר.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר אֵלַי ה': הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה, לֹא יִפָּתֵחַ כלל, וְאִישׁ לֹא־יָבֹא בוֹ, כִּי אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל בָּא, נכנס בוֹ למקדש, וְהָיָה השער סָגוּר תמיד.
פסוק ג:אֶת הַנָּשִׂיא, ובאשר למלך, הנָשִׂיא הוּא יֵשֶׁב־בּוֹ, בתוך שער המזרח לֶאֱכָל־לֶחֶם, מאכל לִפְנֵי ה', אך לא ייכנס לשער מבחוץ, שהרי הוא סגור לעולם, אלא מִדֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא אליו וּמִדַּרְכּוֹ זו יֵצֵא.
פסוק ד:וַיְבִיאֵנִי דֶּרֶךְ־שַׁעַר הַצָּפוֹן אֶל־פְּנֵי הַבַּיִת, וָאֵרֶא וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד־ה' אֶת־בֵּית ה', וָאֶפֹּל אֶל־פָּנָי.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר אֵלַי ה': בֶּן־אָדָם, שִׂים לִבְּךָ וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע אֵת כֹּל־אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֹתָךְ, לְכָל־חֻקּוֹת בֵּית־ה' וּלְכָל־תּוֹרֹתָו, משפטיו, וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִמְבוֹא, לגישה אל הַבַּיִת בְּכֹל מוֹצָאֵי, פתחי הַמִּקְדָּשׁ. שים לב להוראות הנוגעות במי שראוי לבוא בשערי המקדש ולעבוד בו.
פסוק ו:וְאָמַרְתָּ אֶל־המֶרִי, המורדים, אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: רַב, די לָכֶם מִכָּל־תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל.
פסוק ז:בַּהֲבִיאֲכֶם כשהכנסתם בעבר בְּנֵי־נֵכָר, עַרְלֵי־לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר, לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ, לחלל אֶת־בֵּיתִי, בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת־לַחְמִי, קרבנותי, חֵלֶב וָדָם, וַיָּפֵרוּ בני הנכר והערלים אֶת־בְּרִיתִי, אֶל, בגלל כָָּל־תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם.
פסוק ח:וְלֹא שְׁמַרְתֶּם מִשְׁמֶרֶת, מצוות קָדָשָׁי, וַתְּשִׂימוּן, מיניתם את אלו שאינם ראויים לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי בְּמִקְדָּשִׁי, לָכֶם.
פסוק ט:כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: כָּל־בֶּן־נֵכָר, עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר, לֹא יָבוֹא אֶל־מִקְדָּשִׁי, הדברים אינם מכוונים לנכרים אלא לְכָל־בֶּן־נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק י:כִּי אִם, אלא הַלְוִיִּם הכהנים אֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי, גם אם לא עזבו את המקדש בפועל אבל הם התרחקו במעשיהם ובהלך נפשם בִּתְעוֹת, בזמן שסטה יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר תָּעוּ מֵעָלַי והלכו אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם – וְנָשְׂאוּ הלויים באחריות עֲוֹנָם. הם לא ישובו לתפקידיהם הקודמים, אלא –
פסוק יא:וְהָיוּ בְמִקְדָּשִׁי מְשָׁרְתִים פְּקֻדּוֹת בתפקידים אֶל־שַׁעֲרֵי הַבַּיִת, שוערים, וּמְשָׁרְתִים אֶת־הַבָּיִת, הם יעסקו בעבודות שירות הנדרשות לבית – תפקידי עזר שאת מרביתם כל ישראל יכולים לבצע, תפקיד נוסף של אותם לויים – הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת קרבנות הָעוֹלָה וְאֶת־הַזֶּבַח, זבחי השלמים לָעָם. שחיטת הקרבנות כשרה להעשות בכל אדם ואיננה מוגדרת בתורה כעבודת הקודש הכשרה רק בכהנים. לעתיד לבוא יעשו בה הלויים שהתרחקו. רק עבודות הקרבן שמקבלת הדם ואילך שייכות לכהנים הכשרים בלבד. וְהֵמָּה, הלויים שהתרחקו יַעַמְדוּ לִפְנֵיהֶם, לפני העם לְשָׁרְתָם. בעבודות השירות של המקדש.
פסוק יב:יַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ, שירתו אוֹתָם את בני ישראל לִפְנֵי גִלּוּלֵיהֶם, כחלק מהפולחן של עבודה זרה, וְהָיוּ לְבֵית־יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָוֹן, עַל־כֵּן נָשָׂאתִי יָדִי עֲלֵיהֶם, נשבעתי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם.
פסוק יג:וְלֹא־יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל, אל כָּל־קָדָשַׁי, אֶל־קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְנָשְׂאוּ כְּלִמָּתָם, חרפתם וְתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ.
פסוק יד:וְנָתַתִּי אוֹתָם להיות שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת, שמירה ופיקוח הַבָּיִת לְכֹל עֲבֹדָתוֹ, וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בּוֹ.
פסוק טו:וְאולם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, השייכים לשבט לוי מבְּנֵי צָדוֹק. צדוק היה כהן חשוב בימי דוד ושימש בכהונה גדולה גם בימי שלמה, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי, הֵמָּה, הם בלבד יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי, וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.
פסוק טז:הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל־מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה אף יִקְרְבוּ אֶל־שֻׁלְחָנִי, מזבחי לְשָׁרְתֵנִי, וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּי.
פסוק יז:דיני הכהנים בבואם לשרת ובצאתם: וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל־שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, העזרה הסמוכה לאולם, שבתוכה ניצב המזבח, רק בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ, וְלֹא־יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר, ובוודאי לא שאר אריגים, שלא נחשבו עיקריים כצמר ופשתן ולכן לא נזכרו. בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה, ופנימה.
פסוק יח:פַּאֲרֵי, המגבעות הניתנות לפאר, גם הן עשויות פִשְׁתִּים, יִהְיוּ עַל־רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל־מָתְנֵיהֶם, לֹא יַחְגְּרוּ את המכנסיים ואת האבנט בַּיָּזַע, במקום שבו הזיעה מוגברת. החלק המוצמד אל הגוף לא יהיה סמוך לרגליים, כדרך שנהוג כיום לחגור, אלא באזור המותניים, בערך בקו המקביל למרפק.
פסוק יט:וּבְצֵאתָם אֶל־הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל־הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, החיצונה ביותר אֶל הָעָם, יִפְשְׁטוּ אֶת־בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר־הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם, את בגדי הכהונה, וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ, וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים. בגדי הכהונה נועדו לשרת בקודש בלבד ואינם בגדים אישיים להתהלך בהם בחוץ. הסיבה לאיסור זה – וְלֹא־יְקַדְּשׁוּ, ירחיקו, יבדילו אֶת־הָעָם בְּאמצעות בִגְדֵיהֶם. הלשון מהופכת מפני הכבוד: 'ולא יקדשו (יטמאו) את בגדיהם בעם'. או: אילו הכהנים התהלכו בבגדיהם בתוך העם, הם היו מרחיקים את העם.
פסוק כ:וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ, להבדיל מכהני מצרים שגולחו לגמרי, וּפֶרַע, שער פרוע לֹא יְשַׁלֵּחוּ. שערותיהם לא יהיו פרועות ושלוחות לכל עבר אלא גזוזות ומסודרות – כָּסוֹם יִכְסְמוּ, יספרו אֶת־רָאשֵׁיהֶם.
פסוק כא:וְיַיִן לֹא־יִשְׁתּוּ כָּל־כֹּהֵן, בְּבוֹאָם אֶל־הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. אסור לכל כהן ששתה יין להיכנס לעזרה הפנימית – בין האולם ולמזבח.
פסוק כב:דיני קדושה הקשורים לנישואין: וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא־יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים, כִּי אִם־בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר־תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן – יִקָּחוּ.
פסוק כג:תפקידיהם הציבוריים: וְאֶת־עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין־טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִיעֻם,
פסוק כד:וְעַל־רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט, בְּמִשְׁפָּטַי יִשְׁפְּטֻהוּ. מלבד עבודת המקדש ישמשו הכהנים מורי העם ושופטיו. גם אם במשך הדורות תפקיד זה לא היה רשמי, בין מורי ההוראה לישראל בדורותיהם היה אחוז גבוה של כהנים. וְאֶת־תּוֹרֹתַי וְאֶת־חֻקֹּתַי בְּכָל־מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ הן בהבאת קרבנות המועד במקדש, הן בשמירת המועד בכל מקום, וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ.
פסוק כה:דיני טומאה וטהרה: וְאֶל־מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה, לכהנים אסור להיטמא למת, כִּי אִם־לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת, לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר־לֹא־הָיְתָה לְאִישׁ, רווקה – יִטַּמָּאוּ, ככתוב בתורה.
פסוק כו:וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ, כאשר הכהן נטמא למת ופרש ממנו – שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ־לוֹ, כמשך תהליך הטהרה המפורש בתורה.
פסוק כז:וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ אֶל־הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים. חכמים פירשו זאת על כהן הנכנס לראשונה לעבודת המקדש, שעליו להביא מנחה מיוחדת, ככתוב. מנחת חינוך זו מטהרת את הכהן ומכשירה אותו לעבודה.
פסוק כח:מתנות כהונה וענייני ממון: וְהָיְתָה לָהֶם הכהונה לְנַחֲלָה. אֲנִי נַחֲלָתָם, העבודה שהם עובדים אותי במקדשי היא נחלת הכהנים בני צדוק. אין להם נחלה אחרת – וַאֲחֻזָּה לֹא־תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, אֲנִי אֲחֻזָּתָם. אֲנִי אֲחֻזָּתָם.
פסוק כט:את קרבנות הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם המובאים על ידי ישראל, הֵמָּה – אותם כהנים יֹאכְלוּם, וְכָל־חֵרֶם, סוג של הֶקדש בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה.
פסוק ל:וְרֵאשִׁית כָּל־בִּכּוּרֵי כֹל, היבול הצומח ראשון בכל שנה מן המינים השונים וְכָל־תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמֹתֵיכֶם, החלקים המורמים מהפֵּרות ומהקרבנות השונים – לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה, וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם, החלה שאתם מפרישים מהעיסה, תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן, לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל־בֵּיתֶךָ. הנתינה לכהן אינה רק מצווה; היא מביאה ברכה לבית.
פסוק לא:וכאן באה אזהרה מפתיעה: כָּל־נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן־הָעוֹף וּמִן־הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים. למרות שהאיסור לאכול נבלה וטרפה נאמר בתורה לכל נפש מישראל, לכהנים הוכפלו האיסורים בעניין זה, אם משום חשש היטמאות או בשל קדושתם היתרה. חכמים פירשו שהנבלות והטרפות בסביבת הכהנים רבות יותר, שהרי קרבנות העופות אינם נשחטים, אלא ראשם נמלק, והכהנים אוכלים אותם. לכן הוצרכו הכהנים לכפל אזהרה על כל הנבלות והטרפות האחרות.
