א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֕ם שִׂ֥ים פָּנֶ֖יךָ עַל־הַ֣ר שֵׂעִ֑יר וְהִנָּבֵ֖א עָלָֽיו׃ ג וְאָמַ֣רְתָּ לּ֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֥י אֵלֶ֖יךָ הַר־שֵׂעִ֑יר וְנָטִ֤יתִי יָדִי֙ עָלֶ֔יךָ וּנְתַתִּ֖יךָ שְׁמָמָ֥ה וּמְשַׁמָּֽה׃ ד עָרֶ֙יךָ֙ חָרְבָּ֣ה אָשִׂ֔ים וְאַתָּ֖ה שְׁמָמָ֣ה תִֽהְיֶ֑ה וְיָדַעְתָּ֖ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ה יַ֗עַן הֱי֤וֹת לְךָ֙ אֵיבַ֣ת עוֹלָ֔ם וַתַּגֵּ֥ר אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־יְדֵי־חָ֑רֶב בְּעֵ֣ת אֵידָ֔ם בְּעֵ֖ת עֲוֺ֥ן קֵֽץ׃ ו לָכֵ֣ן חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה כִּֽי־לְדָ֥ם אֶעֶשְׂךָ֖ וְדָ֣ם יִרְדֲּפֶ֑ךָ אִם־לֹ֥א דָ֛ם שָׂנֵ֖אתָ וְדָ֥ם יִרְדֲּפֶֽךָ׃ ז וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־הַ֣ר שֵׂעִ֔יר לְשִֽׁמְמָ֖ה וּשְׁמָמָ֑ה וְהִכְרַתִּ֥י מִמֶּ֖נּוּ עֹבֵ֥ר וָשָֽׁב׃ ח וּמִלֵּאתִ֥י אֶת־הָרָ֖יו חֲלָלָ֑יו גִּבְעוֹתֶ֤יךָ וְגֵאוֹתֶ֙יךָ֙ וְכָל־אֲפִיקֶ֔יךָ חַלְלֵי־חֶ֖רֶב יִפְּל֥וּ בָהֶֽם׃ ט שִֽׁמְמ֤וֹת עוֹלָם֙ אֶתֶּנְךָ֔ וְעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תישבנה (תָשֹׁ֑בְנָה) וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ י יַ֣עַן אֲ֠מָרְךָ אֶת־שְׁנֵ֨י הַגּוֹיִ֜ם וְאֶת־שְׁתֵּ֧י הָאֲרָצ֛וֹת לִ֥י תִהְיֶ֖ינָה וִֽירַשְׁנ֑וּהָ וַֽיהוָ֖ה שָׁ֥ם הָיָֽה׃ יא לָכֵ֣ן חַי־אָ֗נִי נְאֻם֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ וְעָשִׂ֗יתִי כְּאַפְּךָ֙ וּכְקִנְאָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתָה מִשִּׂנְאָתֶ֖יךָ בָּ֑ם וְנוֹדַ֥עְתִּי בָ֖ם כַּאֲשֶׁ֥ר אֶשְׁפְּטֶֽךָ׃ יב וְֽיָדַעְתָּ֮ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָה֒ שָׁמַ֣עְתִּי ׀ אֶת־כָּל־נָאָֽצוֹתֶ֗יךָ אֲשֶׁ֥ר אָמַ֛רְתָּ עַל־הָרֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֣ר ׀ שממה (שָׁמֵ֑מוּ) לָ֥נוּ נִתְּנ֖וּ לְאָכְלָֽה׃ יג וַתַּגְדִּ֤ילוּ עָלַי֙ בְּפִיכֶ֔ם וְהַעְתַּרְתֶּ֥ם עָלַ֖י דִּבְרֵיכֶ֑ם אֲנִ֖י שָׁמָֽעְתִּי׃ יד כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה כִּשְׂמֹ֙חַ֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ שְׁמָמָ֖ה אֶעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃ טו כְּשִׂמְחָ֨תְךָ֜ לְנַחְלַ֧ת בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל עַ֥ל אֲשֶׁר־שָׁמֵ֖מָה כֵּ֣ן אֶעֱשֶׂה־לָּ֑ךְ שְׁמָמָ֨ה תִֽהְיֶ֤ה הַר־שֵׂעִיר֙ וְכָל־אֱד֣וֹם כֻּלָּ֔הּ וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:
פסוק ב:
בֶּן־אָדָם, שִׂים מגמת פָּנֶיךָ עַל, אל הַר שֵׂעִיר, רכס הרים בארץ אדום. הר שעיר משמש ככינוי לאדום בכלל, שהיא ארץ הררית. וְהִנָּבֵא עָלָיו,
פסוק ג:
וְאָמַרְתָּ לּוֹ: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: הִנְנִי פונה אֵלֶיךָ, הַר־שֵׂעִיר, וְנָטִיתִי, ארים יָדִי עָלֶיךָ כדי להכותך, וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה. חורבן שהכול משתוממים עליו.
פסוק ד:
עָרֶיךָ חָרְבָּה אָשִׂים, וְאַתָּה כולך שְׁמָמָה תִהְיֶה, וְיָדַעְתָּ כִּי־אֲנִי ה'.
פסוק ה:
עונש זה לא נוחת על אדום מפני זרותו וריחוקו, נהפוך הוא, האדומים שארי בשר לישראל יותר מעמים אחרים, אלא – יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם, שנאה נצחית לישראל, וַתַּגֵּר, רבת, או: שפכת דם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם, אסונם של ישראל, בְּעֵת עֲוֹן קֵץ, כשעוונותיהם הגיעו אל הקצה והכול חרב. אדום אף פעם לא הייתה מדינה גדולה, ובדרך כלל היו כפופים במידה כלשהי לממלכת יהודה. בעת חורבן יהודה האדומים שמחו לנקום את נקמתם מבני ישראל, והוסיפו על ההרג שהתקיים גם בלעדיהם.
פסוק ו:
לָכֵן, חַי־אָנִי – לשון שבועה, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, כִּי־לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם ששפכת יִרְדֳּפֶךָ, אִם־לֹא, באמת, את דָם אחיך שָׂנֵאתָ, וְדָם יִרְדֳּפֶךָ. פירוש חלופי: אם לא היית שונא דם אחיך, לא היה הדם רודף אחריך.
פסוק ז:
וְנָתַתִּי אֶת־הַר שֵׂעִיר לְשִׁמְמָה וּשְׁמָמָה, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנּוּ עֹבֵר וָשָׁב,
פסוק ח:
וּמִלֵּאתִי אֶת־הָרָיו של אדום בחֲלָלָיוגִּבְעוֹתֶיךָ וְגֵיאוֹתֶיךָ, המעברים שבין הגבעות וְכָל־אֲפִיקֶיךָ, הנחלים, חַלְלֵי־חֶרֶב יִפְּלוּ בָהֶם.
פסוק ט:
שִׁמְמוֹת עוֹלָם אֶתֶּנְךָ, וְעָרֶיךָ לֹא תָשֹׁבְנָה לקדמותן, וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'. החורבן והעזובה של אדום יימשכו לעד.
פסוק י:
יַעַן אֲמָרְךָ: אֶת־שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת־שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת, ארץ אדום ויהודה יחדו – לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ. קו הגבול שבין אדום ליהודה נמתח במזרח הנגב מדרום ים המלח ועד לים סוף. האדומים תכננו לפלוש ליהודה ולשלוט בה אחרי שהיהודים יגלו לבבל. ואכן, עם שיבת ציון גילו היהודים שדרום יהודה נתונה בידי האדומים. וה' שָׁם הָיָה. ה' יודע בדיוק מהן שאיפותיכם והוא גם ידאג שהן לא יתממשו –
פסוק יא:
לָכֵן חַי־אָנִי, נְאֻם ה' אֱלוֹהִים, וְעָשִׂיתִי לך כְּאַפְּךָ וּכְקִנְאָתְךָ, כמידת כעסך ונקמתך אֲשֶׁר עָשִׂיתָה מִשִּׂנְאָתֶיךָ בָּם, בישראל, וְנוֹדַעְתִּי בָם כַּאֲשֶׁר אֶשְׁפְּטֶךָ. בעונשך הכבד איוודע לישראל, והם יאמינו בי ובכוחי.
פסוק יב:
וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה' אשר שָׁמַעְתִּי אֶת־כָּל־נָאָצוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ עַל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: שָׁמֵמוּ, ולָנוּ נִתְּנוּ לְאָכְלָה. אתם, האדומים, גידפתם את הרי ישראל בתקוותכם שייעזבו מיושביהם ותירשו אותה ואת יבולה. הרעיון שארץ יהודה שייכת לאדום נבע גם מכך שהם גבלו עימה, בניגוד לעמון ומואב שהיו צפוניות ליהודה.
פסוק יג:
וַתַּגְדִּילוּ עָלַי בְּפִיכֶם, דיברתם עלי דברי גאווה וְהַעְתַּרְתֶּם, הרביתם עָלַי דִּבְרֵיכֶם, ואת חלומות הכיבוש וההתפארות שלכם אֲנִי שָׁמָעְתִּי.
פסוק יד:
כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים, כִּשְׂמֹחַ, כאשר תשמח כָּל־הָאָרֶץ בשוב ישראל לנחלתו, שְׁמָמָה ואבל אֶעֱשֶׂה־לָּךְ.
פסוק טו:
כְּשִׂמְחָתְךָ לְנַחֲלַת בֵּית־יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר־שָׁמֵמָה, כֵּן אֶעֱשֶׂה־לָּךְ: שְׁמָמָה תִהְיֶה הַר־שֵׂעִיר וְכָל־אֱדוֹם כֻּלָּהּ. וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה'. למעשה, האדומים נשארו במקומם עוד שנים רבות, וגם בזמן הנבטים (עד המאה הרביעית לפני הספירה) עדיין היו, גם ביהודה, אדומים. אך הם הלכו והתמעטו, וזו בעצם התגשמותה של עיקר הנבואה: אתם עומדים בפני סדרת מפלות, שבעקבות כל אחת מהן אדום תהיה לשממה והיא לעולם לא תחזור למצבה הקודם.