הראיה המוסרית הנבואית
בפרקנו ישנו תיאור היסטורי ארוך של קורות עם ישראל. תיאור זה מתמקד בקומתו המוסרית של העם מאז יציאת מצרים ועד החורבן.
חִלְּלוּ מְאֹד?
בתוך תיאור זה מתוארים מעשי ישראל בהיותם במדבר במשך ארבעים שנה: "וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר... וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד...". הדבר תמוה: בתורה מסופר שבמשך כל ארבעים השנים ששהו ישראל במדבר היה רק יהודי אחד שחילל שבת, ולזה קורא הנביא: "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד". מכאן עולה מדרגתה המיוחדת של הדרישה המוסרית-נבואית, שכן אנו, היינו מאושרים עד מאוד אילו היינו זוכים לשמירת שבת כזאת שהנביא קורא לה 'חילול שבת'.
חָטָא יִשְׂרָאֵל?
דוגמא נוספת היא סיפור מעשה עכן. בספר יהושע מסופר שבמלחמת יריחו החרים יהושע את העיר ואת שללה בשבועה שהשביע את ישראל. לאחר ההצלחה הגדולה בכיבוש יריחו שלח יהושע את חייליו לכבוש את העי. והנה, במלחמת העי, בסיבוב הראשון, הפסידו ישראל בקרב ונהרגו אחדים מישראל. יהושע, שהובטח לעזרת ד' בכיבוש הארץ, נדהם לשמוע על המפלה, קרע את בגדיו ונפל לפני ד' בתלונה על אשר אירע.
תשובת ד' מדהימה בחומרתה: "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי... חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל...". לולא ידיעתנו שהיה שם בסך הכל אדם אחד שחטא ועבר איסור, שאיננו איסור תורה אלא גזירה שגזר יהושע, היינו חושבים שרוב העם נכשל בגזל וחמס ובאיסורים חמורים. בימינו, צבא שרק אחד מחייליו נכשל, הוא דוגמא לרמה מוסרית גבוהה שאין כמוה. מכאן, נוכל להתרשם עד כמה גדול הפער בין זווית הראיה המוסרית של הנביא לזווית הראיה שלנו.
מה אפשר ללמוד מכך
דוגמאות אלו מביאות אותנו להבנה, שאם התנ''ך מתאר חטא של אחד מגדולי ישראל, צריך להתייחס לזה באמת מידה שונה לגמרי ממה שנראה הדבר בפשוטם של כתובים.
זאת ועוד, הפער שבין זווית הראיה הנבואית ביחסה אל החטאים לבין זווית הראיה שלנו, מחייב אותנו להגיע למסקנה, שהדרישה הנבואית החמורה נשענת על גודל הקדושה הגנוזה בנו. קדושה זו נראית באופן ברור בעיניים נבואיות, אך נסתרת מעיני בשר ודם. אם כן, גודל התביעה מישראל ומקדושיו מעיד על עוצמת הקדושה ורום המעלה של בית ישראל, כדברי ספר הכוזרי בנוגע לחטא העגל: "והגדול - מי שחטאיו ספורים".
דרישה מוסרית גבוהה
המתבונן באופן זה בדברי הנביאים, יוכל להבינם ביתר בהירות. והרי שתי דוגמאות:
(א) בתחילת ספר ישעיה מובאת רשימה ארוכה וקשה של דברי תוכחה על עוונות ישראל באותה תקופה. רשימה זו נפתחת בחזון עתידי, שלכאורה אין מקומו שם: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ד' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים... וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ד'... וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו... כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד' מִירוּשָׁלִָם...". מהו הקשר בין חזון זה לפסוקים הבאים אחריו? התשובה היא: רק כשיודעים כמה גדולה נשמת ישראל ומה גדול ייעודה העולמי, להיות אור ד' לגויים כולם, אפשר להבין מדוע החטא מפריע כל כך לנביא ולרוח הקודש שבקרבו.
(ב) בספר ירמיה, לפני התוכחות הקשות, באים דברי חן וחסד: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ... לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַד'...". מיד לאחר דברים אלו באה ביקורת קשה: "וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל". כיצד ניתן לגשר על פני תהום כזה? התשובה היא, שהאמת נראית בחזון, וכל הנראה במציאות, הכל צל חולף.
מכאן נסללת ההבנה הפשוטה והברורה, שגדלות האומה ויחידיה, מגדילה את הדרישה המוסרית מהם, ועל כן, כשבאים תיאורים של כישלונות, הם באים בסגנון קשה ומר. ברור אם כן, שהמחשבה שאנו, המלאים עוונות כרימון ומשולים ל"כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ", לא נוכל ליחס דברי ביקורת לאותם כוכבי אור המאירים לדורות עולם.
להסתכל על התמונה השלמה
מסקנה נוספת העולה מהדוגמאות שהבאנו היא, כי אין להבין שום סיפור או תוכחה הכתובים במקום אחד בתנ''ך, ללא בדיקת הנושא או האישיות בכל חלקי התנ''ך. רק השוואה בין המקומות השונים תיתן לנו תמונה שלמה ובהירה. בדרך זו ניגש רבי יוחנן, ראש התלמוד הירושלמי, להבנת דברי הכתובים, כמובא במסכת מגילה: "כל דבריך אחד הם ואנו יודעין לדורשן". כלומר, רק מי שמתבונן בכל המכלול, הוא לבדו ראוי לדרוש את הכתוב.