א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֕ם שִׂ֥ים פָּנֶ֖יךָ אֶל־הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִנָּבֵ֖א אֲלֵיהֶֽם׃ ג וְאָ֣מַרְתָּ֔ הָרֵי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה כֹּה־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י יְ֠הוִה לֶהָרִ֨ים וְלַגְּבָע֜וֹת לָאֲפִיקִ֣ים ולגאית (וְלַגֵּאָי֗וֹת) הִנְנִ֨י אֲנִ֜י מֵבִ֤יא עֲלֵיכֶם֙ חֶ֔רֶב וְאִבַּדְתִּ֖י בָּמֽוֹתֵיכֶֽם׃ ד וְנָשַׁ֙מּוּ֙ מִזְבְּח֣וֹתֵיכֶ֔ם וְנִשְׁבְּר֖וּ חַמָּֽנֵיכֶ֑ם וְהִפַּלְתִּי֙ חַלְלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶֽם׃ ה וְנָתַתִּ֗י אֶת־פִּגְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִפְנֵ֖י גִּלּֽוּלֵיהֶ֑ם וְזֵרִיתִי֙ אֶת־עַצְמ֣וֹתֵיכֶ֔ם סְבִיב֖וֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶֽם׃ ו בְּכֹל֙ מוֹשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם הֶעָרִ֣ים תֶּחֱרַ֔בְנָה וְהַבָּמ֖וֹת תִּישָׁ֑מְנָה לְמַעַן֩ יֶחֶרְב֨וּ וְיֶאְשְׁמ֜וּ מִזְבְּחֽוֹתֵיכֶ֗ם וְנִשְׁבְּר֤וּ וְנִשְׁבְּתוּ֙ גִּלּ֣וּלֵיכֶ֔ם וְנִגְדְּעוּ֙ חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנִמְח֖וּ מַעֲשֵׂיכֶֽם׃ ז וְנָפַ֥ל חָלָ֖ל בְּתֽוֹכְכֶ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ח וְהוֹתַרְתִּ֗י בִּהְי֥וֹת לָכֶ֛ם פְּלִ֥יטֵי חֶ֖רֶב בַּגּוֹיִ֑ם בְּהִזָּרֽוֹתֵיכֶ֖ם בָּאֲרָצֽוֹת׃ ט וְזָכְר֨וּ פְלִֽיטֵיכֶ֜ם אוֹתִ֗י בַּגּוֹיִם֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבּוּ־שָׁם֒ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֜רְתִּי אֶת־לִבָּ֣ם הַזּוֹנֶ֗ה אֲשֶׁר־סָר֙ מֵֽעָלַ֔י וְאֵת֙ עֵֽינֵיהֶ֔ם הַזֹּנ֕וֹת אַחֲרֵ֖י גִּלּֽוּלֵיהֶ֑ם וְנָקֹ֙טּוּ֙ בִּפְנֵיהֶ֔ם אֶל־הָֽרָעוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֔וּ לְכֹ֖ל תּוֹעֲבֹתֵיהֶֽם׃ י וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה לֹ֤א אֶל־חִנָּם֙ דִּבַּ֔רְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לָהֶ֖ם הָרָעָ֥ה הַזֹּֽאת׃ יא כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הַכֵּ֨ה בְכַפְּךָ֜ וּרְקַ֤ע בְּרַגְלְךָ֙ וֶֽאֱמָר־אָ֔ח אֶ֛ל כָּל־תּוֹעֲב֥וֹת רָע֖וֹת בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֗ר בַּחֶ֛רֶב בָּרָעָ֥ב וּבַדֶּ֖בֶר יִפֹּֽלוּ׃ יב הָרָח֞וֹק בַּדֶּ֣בֶר יָמ֗וּת וְהַקָּרוֹב֙ בַּחֶ֣רֶב יִפּ֔וֹל וְהַנִּשְׁאָר֙ וְהַנָּצ֔וּר בָּרָעָ֖ב יָמ֑וּת וְכִלֵּיתִ֥י חֲמָתִ֖י בָּֽם׃ יג וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה בִּֽהְי֣וֹת חַלְלֵיהֶ֗ם בְּתוֹךְ֙ גִּלּ֣וּלֵיהֶ֔ם סְבִיב֖וֹת מִזְבְּחֽוֹתֵיהֶ֑ם אֶל֩ כָּל־גִּבְעָ֨ה רָמָ֜ה בְּכֹ֣ל ׀ רָאשֵׁ֣י הֶהָרִ֗ים וְתַ֨חַת כָּל־עֵ֤ץ רַֽעֲנָן֙ וְתַ֙חַת֙ כָּל־אֵלָ֣ה עֲבֻתָּ֔ה מְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר נָֽתְנוּ־שָׁם֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ לְכֹ֖ל גִּלּוּלֵיהֶֽם׃ יד וְנָטִ֤יתִי אֶת־יָדִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְנָתַתִּ֨י אֶת־הָאָ֜רֶץ שְׁמָמָ֤ה וּמְשַׁמָּה֙ מִמִּדְבַּ֣ר דִּבְלָ֔תָה בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֽוֹתֵיהֶ֑ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם שים פניך אל הרי ישראל וכולי עד עשה הרתוק: אחרי שניבא בספור הקודם זכרון מה שיבא מן העונשים על בני יהודה ועל עיר ירושלם באתהו הנבואה (ב) על הרי ישראל והם ההרים אשר סביבות ירושלם כמ"ש ירושלם הרים סביב לה (תהלים קכה, ב), (ג) והיה זה לפי שבני יהודה היו עובדים עבודה זרה על ההרים הרמים ועל הגבעות הנשאות וכן תחת כל עץ רענן שהיה באפיקים ובגאיות, לכן ניבא עליהם שהבמות והמזבחות והחמנים הבנויים עליהם יאבדו וישתברו ויענשו ג"כ העובדים אותם שמה והוא אומרו כה אמר ה' אלקים להרים ולגבעות וגומר הנני אני מביא עליכם חרב ולשון הנני מורה על המהירות ואני מורה שתהיה גזירה מלפניו יתברך ולא מפאת המערכה כי הוא יביא עליהם חרב האויבים באופן שיאבדו הבמות שהיו נעשות עליהם (ד) וישומו המזבחות אשר שם, והרד"ק כתב שאמר כאן חרב על הפטיש כי בו יהרסו המזבחות והבמות מלשון כי חרבך הנפת עליה, ואין צורך כי לא אמר שהחרב יתוץ הבמות ויהרוס המזבחות אבל שיבא חרב האויבים על ירושלם באופן שהיהודים יסגרו בתוך העיר ולא יצאו משם לעבוד עבודתם בהרים ובגאיות כמנהגם, ובזה הדרך יאבדו הבמות וישומו המזבחות בהיותם מבלי אדם עובד בהן, גם שהאויבי' שבאים על הארץ ישברו אותם ויהרסום, ואמר ונשברו חמניכם על הצלמים שהיו שמה כצורת החמה שהיו עובדים לשמש, ולפי שהעובדים מהם שיעלו שמה ומהם היו עומדים שם בעבודתם לכן כנגד העובדים שהיו תמידים שם אמר שימצאום האויבים ויהרגום ולזה אמר והפלתי חלליכם לפני גלוליכם.
פסוק א:
ואמנם כנגד בני ישראל שהיו הולכין לעבוד שמה וחוזרים לבתיהן אמר (ה) ונתתי את פגרי בני ישראל לפני גלוליהם כי יהרגום בעלותם שמה ויהיו מפוזרים עצמותיהם סביבות מזבחותיהם, ועם היות שהיה הנביא מדבר כנגד הרי ישראל אמר וזריתי את עצמותיכם כנגד ישראל כי לפי שהם היו עיקר הייעוד דיבר כנגדם והוא אומרו (ו) בכל מושבותיכם רוצה לומר לא לבד בהרי ישראל ובגבעות ייעדתי החרבן והשממה כי גם הערים תחרבנה והבמות אשר בהם תשמנה רוצה לומר תהיו שוממות, ואומרו למען יחרבו ויאשמו מזבחותיכ' אין ענין למען מענין התכלית והסבה אבל הוא כמו למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג, יב) שענינו באופן שינוח וכן הוא בכאן למען יחרבו רוצה לומר באופן שיהיו חרבות ושוממות מזבחותיכם ונשברו ויחדלו מביניהם כל גלוליהם וחמניהם שהיו עובדים בצורת השמש וימחו המעשים ההם, (ז) ויפלו חללים העושים אותם (ח) אבל לא תחשבו שכולכם תמותו על ידי חרב כי הנה על כל פנים יהיה לכם נותרים ופליטי חרב בגוים בהזרותיכם בארצות רוצה לומר בגלות אשר תלכו שמה, (ט) וזכרו פליטיכם רוצה לומר אז בהיותם בגלות יזכרו הפלטים מכם בהיותם בקרב הגוים אשר נשבו שם, ומה שיזכרו הוא מה שאמר אשר נשברתי לבם הזונה, ויש מפרשים נשברתי כמו שברתי, וה"ר דוד קמחי פירש נשברתי מהנפעל כפשוטו ופירש את לבם מלבם כמו כצאתי את העיר (שם ט, כט) שהוא מן העיר, וכן פירשו ואת עיניהם הזונות מעיניהם הזונות, ופי' אל הרעות אשר עשו על הרעות כמו אל ההרים לא אכל (לקמן יח, ו). ונראה לי לפרש נשברתי שהוא גם כן מהנפעל אבל את לבם הוא כמו עם לבם וכמוהו הבאים מצרימה את יעקב (שמות א, א) ר"ל עם יעקב, יאמר ה' יזכרו פליטיכם אשר נשברתי קדרתי ונעצבתי עם לבם הזונה שסר מעלי ועם עיניהם בעבור שהיו זונות אחרי גלוליהם ולבם ועיניהם נקוטו בפניהם, ואין הרצון בו נכרתו כדברי המפרשים אבל נקוטו הוא מלשון מעט כמו כמעט קט, וענינו שאותם העובדים את הגלולים נקוטו ונתמעטו בפניהם שלא הועילו להם עבודתם הזרה אבל בהפך שנתמעטו בפניהם אל הרעות אשר עשו לכל תועבותיהם הנה כ"ז יזכרו הפלטים בגלות, (ו) וידעו כי אני ה' ושלא לחינם דברתי לעשות להם הרעה הזאת כי אם מפני רוע מעלליהם.
פסוק יא:
וצוה השם לנביא שיכה בכפיו רוצה לומר כף בכף כאשר יעשו המקוננות, או שיכה בכפו על ירכו על דרך ספקתי על ירך (ירמיה לא, יט), ושירקע ברגליו כאדם המכה על הארץ מפני כעסו, ולכן כמתאונן יאמר אח רוצה לומר אוי ואבוי אל כל תועבות רעות אשר עשו בית ישראל לפי שבחרב וברעב ובדבר יפלו וע"ז היה הקינה, (יב) ואמר הרחוק בדבר ימות כלומר מה שירחיק עצמו מן האויבים ויברח לארצות הגוים להמלט שמה לא יועיל לו כלום כי שם בדבר ימות, והקרוב שיקריב עצמו למלחמה בחרב יפול מהאויבים, והנשאר והנצור רוצה לומר שיסגר בירושלם במצור ברעב ימות שמה וכליתי חמתי בם, (יג) וידעתם כי אני ה' והנה תדעו זה בראותכם העונש הקרוב לחטא וסמוך אליו והוא אומרו בהיות חלליהם בתוך גילוליהם סביבות מזבחותיה', וזה אל כל גבעה רמה רוצה לומר על כל גבעה רמה ובכל ראשי ההרים וגו' כי שם היו עובדי', ומלת עבותה הוא מלשון עץ עבות מגיד שתחת העץ עבות היו נותנים עבודתם להיות ריחו טוב, (יד) ולהיותו מקום הרשע היה משפטו שתהיה שממה ומשמה שהכל ענין אחד ונכפל הלשון לחזוק, ואמר ממדבר דבלתה בד"לת והוא כמו רבלתה ברי"ש, וכן דעואל רעואל, וזכר המקום הזה לפי ששם היה נבוכדנצר כאשר צרו הכשדים על ירושלם ושם העלו את צדקיהו לפניו ואמר שכל מושובותיהם יהיו נשחתים כמו רבלתה.