א וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֶּן־אָדָ֕ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּמְצָ֖א אֱכ֑וֹל אֱכוֹל֙ אֶת־הַמְּגִלָּ֣ה הַזֹּ֔את וְלֵ֥ךְ דַּבֵּ֖ר אֶל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ ב וָאֶפְתַּ֖ח אֶת־פִּ֑י וַיַּ֣אֲכִלֵ֔נִי אֵ֖ת הַמְּגִלָּ֥ה הַזֹּֽאת׃ ג וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י בֶּן־אָדָם֙ בִּטְנְךָ֤ תַֽאֲכֵל֙ וּמֵעֶ֣יךָ תְמַלֵּ֔א אֵ֚ת הַמְּגִלָּ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן אֵלֶ֑יךָ וָאֹ֣כְלָ֔ה וַתְּהִ֥י בְּפִ֖י כִּדְבַ֥שׁ לְמָתֽוֹק׃ ד וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י בֶּן־אָדָ֗ם לֶךְ־בֹּא֙ אֶל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְדִבַּרְתָּ֥ בִדְבָרַ֖י אֲלֵיהֶֽם׃ ה כִּ֡י לֹא֩ אֶל־עַ֨ם עִמְקֵ֥י שָׂפָ֛ה וְכִבְדֵ֥י לָשׁ֖וֹן אַתָּ֣ה שָׁל֑וּחַ אֶל־בֵּ֖ית יִשְׂרָאֵֽל׃ ו לֹ֣א ׀ אֶל־עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים עִמְקֵ֤י שָׂפָה֙ וְכִבְדֵ֣י לָשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תִשְׁמַ֖ע דִּבְרֵיהֶ֑ם אִם־לֹ֤א אֲלֵיהֶם֙ שְׁלַחְתִּ֔יךָ הֵ֖מָּה יִשְׁמְע֥וּ אֵלֶֽיךָ׃ ז וּבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֹאבוּ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֵלֶ֔יךָ כִּֽי־אֵינָ֥ם אֹבִ֖ים לִשְׁמֹ֣עַ אֵלָ֑י כִּ֚י כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל חִזְקֵי־מֵ֥צַח וּקְשֵׁי־לֵ֖ב הֵֽמָּה׃ ח הִנֵּ֨ה נָתַ֧תִּי אֶת־פָּנֶ֛יךָ חֲזָקִ֖ים לְעֻמַּ֣ת פְּנֵיהֶ֑ם וְאֶֽת־מִצְחֲךָ֥ חָזָ֖ק לְעֻמַּ֥ת מִצְחָֽם׃ ט כְּשָׁמִ֛יר חָזָ֥ק מִצֹּ֖ר נָתַ֣תִּי מִצְחֶ֑ךָ לֹֽא־תִירָ֤א אוֹתָם֙ וְלֹא־תֵחַ֣ת מִפְּנֵיהֶ֔ם כִּ֛י בֵּֽית־מְרִ֖י הֵֽמָּה׃ י וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י בֶּן־אָדָ֕ם אֶת־כָּל־דְּבָרַי֙ אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֣ר אֵלֶ֔יךָ קַ֥ח בִּֽלְבָבְךָ֖ וּבְאָזְנֶ֥יךָ שְׁמָֽע׃ יא וְלֵ֨ךְ בֹּ֤א אֶל־הַגּוֹלָה֙ אֶל־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְדִבַּרְתָּ֤ אֲלֵיהֶם֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֑ה אִֽם־יִשְׁמְע֖וּ וְאִם־יֶחְדָּֽלוּ׃ יב וַתִּשָּׂאֵ֣נִי ר֔וּחַ וָאֶשְׁמַ֣ע אַחֲרַ֔י ק֖וֹל רַ֣עַשׁ גָּד֑וֹל בָּר֥וּךְ כְּבוֹד־יְהוָ֖ה מִמְּקוֹמֽוֹ׃ יג וְק֣וֹל ׀ כַּנְפֵ֣י הַחַיּ֗וֹת מַשִּׁיקוֹת֙ אִשָּׁ֣ה אֶל־אֲחוֹתָ֔הּ וְק֥וֹל הָאוֹפַנִּ֖ים לְעֻמָּתָ֑ם וְק֖וֹל רַ֥עַשׁ גָּדֽוֹל׃ יד וְר֥וּחַ נְשָׂאַ֖תְנִי וַתִּקָּחֵ֑נִי וָאֵלֵ֥ךְ מַר֙ בַּחֲמַ֣ת רוּחִ֔י וְיַד־יְהוָ֥ה עָלַ֖י חָזָֽקָה׃ טו וָאָב֨וֹא אֶל־הַגּוֹלָ֜ה תֵּ֣ל אָ֠בִיב הַיֹּשְׁבִ֤ים אֶֽל־נְהַר־כְּבָר֙ ואשר (וָֽאֵשֵׁ֔ב) הֵ֖מָּה יוֹשְׁבִ֣ים שָׁ֑ם וָאֵשֵׁ֥ב שָׁ֛ם שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַשְׁמִ֥ים בְּתוֹכָֽם׃ טז וַיְהִ֕י מִקְצֵ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ יז בֶּן־אָדָ֕ם צֹפֶ֥ה נְתַתִּ֖יךָ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָׁמַעְתָּ֤ מִפִּי֙ דָּבָ֔ר וְהִזְהַרְתָּ֥ אוֹתָ֖ם מִמֶּֽנִּי׃ יח בְּאָמְרִ֤י לָֽרָשָׁע֙ מ֣וֹת תָּמ֔וּת וְלֹ֣א הִזְהַרְתּ֗וֹ וְלֹ֥א דִבַּ֛רְתָּ לְהַזְהִ֥יר רָשָׁ֛ע מִדַּרְכּ֥וֹ הָרְשָׁעָ֖ה לְחַיֹּת֑וֹ ה֤וּא רָשָׁע֙ בַּעֲוֺנ֣וֹ יָמ֔וּת וְדָמ֖וֹ מִיָּדְךָ֥ אֲבַקֵּֽשׁ׃ יט וְאַתָּה֙ כִּֽי־הִזְהַ֣רְתָּ רָשָׁ֔ע וְלֹא־שָׁב֙ מֵֽרִשְׁע֔וֹ וּמִדַּרְכּ֖וֹ הָרְשָׁעָ֑ה ה֚וּא בַּעֲוֺנ֣וֹ יָמ֔וּת וְאַתָּ֖ה אֶֽת־נַפְשְׁךָ֥ הִצַּֽלְתָּ׃ כ וּבְשׁ֨וּב צַדִּ֤יק מִצִּדְקוֹ֙ וְעָ֣שָׂה עָ֔וֶל וְנָתַתִּ֥י מִכְשׁ֛וֹל לְפָנָ֖יו ה֣וּא יָמ֑וּת כִּ֣י לֹ֤א הִזְהַרְתּוֹ֙ בְּחַטָּאת֣וֹ יָמ֔וּת וְלֹ֣א תִזָּכַ֗רְןָ צִדְקֹתָו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְדָמ֖וֹ מִיָּדְךָ֥ אֲבַקֵּֽשׁ׃ כא וְאַתָּ֞ה כִּ֧י הִזְהַרְתּ֣וֹ צַדִּ֗יק לְבִלְתִּ֥י חֲטֹ֛א צַדִּ֖יק וְה֣וּא לֹא־חָטָ֑א חָי֤וֹ יִֽחְיֶה֙ כִּ֣י נִזְהָ֔ר וְאַתָּ֖ה אֶֽת־נַפְשְׁךָ֥ הִצַּֽלְתָּ׃ כב וַתְּהִ֥י עָלַ֛י שָׁ֖ם יַד־יְהוָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י ק֥וּם צֵא֙ אֶל־הַבִּקְעָ֔ה וְשָׁ֖ם אֲדַבֵּ֥ר אוֹתָֽךְ׃ כג וָאָקוּם֮ וָאֵצֵ֣א אֶל־הַבִּקְעָה֒ וְהִנֵּה־שָׁ֤ם כְּבוֹד־יְהוָה֙ עֹמֵ֔ד כַּכָּב֕וֹד אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי עַל־נְהַר־כְּבָ֑ר וָאֶפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽי׃ כד וַתָּבֹא־בִ֣י ר֔וּחַ וַתַּעֲמִדֵ֖נִי עַל־רַגְלָ֑י וַיְדַבֵּ֤ר אֹתִי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י בֹּ֥א הִסָּגֵ֖ר בְּת֥וֹךְ בֵּיתֶֽךָ׃ כה וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם הִנֵּ֨ה נָתְנ֤וּ עָלֶ֙יךָ֙ עֲבוֹתִ֔ים וַאֲסָר֖וּךָ בָּהֶ֑ם וְלֹ֥א תֵצֵ֖א בְּתוֹכָֽם׃ כו וּלְשֽׁוֹנְךָ֙ אַדְבִּ֣יק אֶל־חִכֶּ֔ךָ וְנֶֽאֱלַ֔מְתָּ וְלֹא־תִֽהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לְאִ֣ישׁ מוֹכִ֑יחַ כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵֽמָּה׃ כז וּֽבְדַבְּרִ֤י אֽוֹתְךָ֙ אֶפְתַּ֣ח אֶת־פִּ֔יךָ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֑ה הַשֹּׁמֵ֤עַ ׀ יִשְׁמָע֙ וְהֶחָדֵ֣ל ׀ יֶחְדָּ֔ל כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵֽמָּה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
אכול את המגלה הזאת כי מפני שראה כתוב עליה קנים והגה שהיא יראת העונש והמקבל דבר ה' מפני הכרח העונש אינו קנין דבוק בנפש ולא תתקיים אצלו, א"ל שיאכל את המגלה עד שתבא אל תוך מעיו ותכתב על לוח לבו, כמ"ש ותורתך בתוך מעי, ועל לוח לבם אכתבנה, וז"ש אכל ולך דבר:
פסוק ב:
ואפתח את פי ויאכילני, כי אי אפשר להגיע אל מדרגה זאת מעצמו רק על ידי עזר ה':
פסוק ג:
ויאמר בטנך תאכל לא כאוכל בפיו לבד רק שירדו חדרי בטן ומעיך תמלא שלא תתקיים התורה עם מחשבות אחרות מהבלי עולם רק בטנך תמלא את המגלה שלא ימצא בקרבך רק דבר ה' לבד ותהי בפי כדבש למתוק שמלבד הטוב שמצא בדברי ה' מצא בם גם הערב לחיך, כמ"ש ומתוקים מדבש ונופת צופים:
פסוק ד:
ויאמר, לך בא אל בית ישראל (צוהו ציוי רביעית), ודברת בדברי אליהם כי בני הגולה הורגלו לדבר בלשון כשדים ולשון העמים, צוה אל הנביא שידבר דבריו בלה"ק כמו שקבל מה', ולא תאמר שתצטרך לדבר בלשון כשדים שאין אתה מבין אותה:
פסוק ה:
כי לא אל עם עמקי שפה ר"ל כי הם מבינים לשון הקדש:
פסוק ו:
לא אל, ואל תאמר כי תצטרך לדבר נבואתי בלשון כשדים כדי שיבינום גם הגויים, כי לא אל עמים רבים עמקי שפה אתה שלוח אשר לא תשמע דבריהם ותצטרך ללמוד לשון כשדים, ובכל זאת אני אומר לך גם אם לא אליהם שלחתיך והגם שאין נבואתך מיוחדת אליהם בכל זאת המה ישמעו אליך כשיודע להם נבואתך ישמעו ויקבלו, ורק בית ישראל לא יאבו לשמע אליך וזה לא מצד שאין מבינים לשונך לשון יהודית רק מצד כי אינם אובים לשמוע אלי ולכן יאמרו אמתלא שאין מבינים לשון הנביא, כי כל בית ישראל חזקי מצח להכחיש הראיות והמופתים ע"י עזות מצח, וקשי לב בל ייראו מן העונשים המיועדים להם מפי הנביא:
פסוק ח:
הנה נתתי את פניך חזקים בל תירא מרעתם, ואת מצחך חזק בל תבוש מפניהם:
פסוק ט:
כשמיר שהגם שהוא בעצמו חלוש בכ"ז הוא חזק מצר בדרך הסגוליי שיש בו לבקע צור החלמיש, כן נתתי מצחך שתנצחם בצד הסגולה האלהית שיש בך, לא תירא אותם מרעתם ולא תחת לא תשפל בעיני עצמך לפניהם מצד היותם רבים ונכבדים, כי בית מרי המה ויתבטלו נגדך:
פסוק י:
ויאמר אלי (ציוי חמישית הודיעו למי נשתלח) קח בלבבך כי הנביא הזה השיג מחזות הרבה כמו מעשה המרכבה ובנין העתיד, אמר שיקח הדברים בלבבו כי לזה צריך הכנת הלב, ובאזניך שמע מה ששלחו בשליחות להוכיחם:
פסוק יא:
ולך בא אל הגולה הודיעו שאינו שלוח אל בני יהודה היושבים בארץ ישראל כי לשם היה ירמיה מיועד לנבאות רק אל בני הגולה. ולא שילך לנבאות להעמים רק אל בני עמך, כי גם הנבואות שנבא אל הגוים לא נצטוה להודיע הנבואות להעמים כמו שנצטוה ירמיהו (סי' כ"ו) רק שיודיעם אל בני ישראל, ודברת אליהם באורך, ותאמר אליהם שלא מלבך דברת רק כה אמר ה':
פסוק יב:
ותשאני רוח רוח ה' נשא אותו למעלה ואשמע אחרי קול רעש גדול כי אז נסתלקה המרכבה ללכת למקומה, צייר ששמע קול רעש שמורה שהליכת המרכבה עתה הוא להרעיש ממלכות ברוך כבוד ה' ממקומו ר"ל הגם שיסתלק הכבוד מבהמ"ק והברכה והשפע לא תרד מירושלים כי שם צוה ה' את הברכה עד עתה, בכ"ז הוא מקור הברכה במקומו אשר הוא שם:
פסוק יג:
וקול כנפי החיות שמע כי החיות נשאו כנפיהם, שזה מורה על ההנהגה שלא כסדר המערכת (כנ"ל א' ז'), כי מה שיעד עתה להפך כסא ממלכות ולהרגיז גוים לא התחייב ע"פ המערכת רק היה ענין השגחיי מאת ה', ובאופן זה קבלו החיות הכח מלמעלה בכנפיהם, והשיקו הכנפים אשה אל אחותה שהוא הורדת השפע והכח למטה (כנ"ל א' כ"ג), וקול רעש גדול שזה הכח שקבלו והשפיעו אז לעשות רעם ורעש ומלחמה וקול גדול:
פסוק יד:
ורוח נשאתני ותקחני כי תחלה נשאתו באויר במקומו ועתה נשאתו לרום והוליכה אותו ממקום זה, ואלך מר בחמת רוחי שרוח הנביא מצד עצמו היה מלא מרורות כי ראה הרעה העתידה לבא, רק שיד ה' וכח הנבואה היתה חזקה עליו לעוררהו בכח גדול אל השליחות:
פסוק טו:
ואבא אל הגולה למקום הנקרא תל אביב, והגם שאשב במקום אשר הם יושבים שם, ר"ל בין העם, והגם שאשב שם שבעת ימים, בכ"ז ישבתי משמים בתוכם ולא דברתי דבר כי לא הגעתני דבר ה' בפרטות:
פסוק יז:
צופה נתתיך, א"ל על שישב משמים ולא דבר דבר שבזה נפשות הוא חובל, כי הכין אות שיהיה לבית ישראל כצופה העומד בראש המגדל לראות אם יבא צר ואויב ולהזהיר את העם, אולם ואתה לא תזהירם מן חרב אדם, רק עת תשמע ממני דבר שהיא גזרת פורעניות והזהרת אותם ממני שישובו בתשובה:
פסוק יח:
באמרי והנה בכל האופנים אין לך להעלים נבואתך, א. ברשע העושה במזיד בשאט נפש וידעת כי לא יקבל דבריך, בכ"ז צריך אתה להזהירו, והנה בצד זה אני אומר לרשע מות תמות שאני גוזר עליו עונש מות, ואז אם לא הזהרתו להודיעו שנגזר עליו מיתה, או עכ"פ אם לא דברת להזהיר רשע מדרכו שתוכיחו על דרכו מצד השכל בדרך תוכחה כדי לחיותו, אז הוא רשע ר"ל בל תדמה כי טוב שלא תזהירו אחר שידעת שלא יקבל דברך מוטב שיהיה שוגג ולא יהיה מזיד, לא כן, כי בהפך שהוא רשע בעונו ימות, א. שימות, ב. שימות רשע, ולא יזכה בזה שהיה שוגג, ודמו מידך אבקש כי אולי היה שב מרשעו:
פסוק יט:
ואתה אמנם אם הזהרתו ולא שב בין מרשעו הקודם, ובין מדרכו הרשעה להבא, כי עוד הולך בדרך רשע, אז אל תחשוב שמת על ידך יען שנעשה מזיד, כי הוא רשע בעונו ימות ואתה אינך חייב בדבר, ובהפך אתה את נפשך הצלת במה שהזהרתו:
פסוק כ:
ובשוב (ענין ב') מי שהוא צדיק ויצא מצדקו לעשות איזה עול בשוגג, וז"ש ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול, שהוא עול רק לפי ערך צדקו, שאצלו ה' מדקדק כחוט השערה ושגגות נעשות לו כזדונות, ואם היה רשע עושה עבירה כזאת לא היה נענש ע"ז וז"ש ונתתי מכשול לפניו הגם שהוא רק מכשול שנכשל בשוגג, בכ"ז אני נותנה לפניו, לפי ערכו, שלפי ערכו יוחשב לחטא באופן שהוא ימות, הוא מצד ערכו מתחייב מיתה, מה שאחר לא היה נענש על דבר כזה, בל תחשוב שעל דבר קטן כזה אינך מחויב להזהיר, א. מצד שהוא שוגג, ב. מצד שזכיותיו יגינו עליו ולא יענש, דע כי לא כן הוא, רק אם לא הזהרתו א. בחטאתו ימות שימות על חטאת השוגג, ב. שזכיותיו לא יגינו עליו כי לא תזכרנה צדקותיו אשר עשה להצילו על ידיהם מעונש, וממילא דמו מידך אבקש:
פסוק כא:
ואתה כי הזהרתו מצד שהוא צדיק, לבלתי חטא אף חטא קטן שוגג מצד שהוא צדיק והשוגג יחשב לו לזדון, ועי"כ והוא לא חטא את החטא השוגג, אז תרויח בשתים א. כי הוא חיה יחיה כי נזהר כי בודאי ישמע לדבריך ותציל נפשו, ב. ואתה את נפשך הצלת, (וגם אמר ואתה כי הזהרת צדיק, ר"ל בל תחשוב שלא ישמע אליך וא"כ עי"ז יתהפך להיות רשע, כי גם שתזהיר אותו יהיה צדיק כי בודאי ישמע לדבריך):
פסוק כב:
קום צא אל הבקעה, א. כדי שיתבודד ויהיה מוכן לנבואה, ב. שהעם לא היו ראוים שתחול רוח ה' על הנביא בהיותו ביניהם:
פסוק כג:
כבוד ה' עומד הראה לו שנית איך השכינה הגם שמוכנת ללכת לירושלים להחריבה, עודו בין הגולה להשגיח עליהם:
פסוק כד:
בא הסגר טרם תחל לנבאות תצטרך להסגר כל ימי המצור שצוהו בסי' שאח"ז כדי לשאת ע"י שכיבתו על צדו את עון יהודה וישראל:
פסוק כה:
הנה נתנו עליך עבותים, כמ"ש לקמן (ד' ח') והנה נתתי עליך עבותים ולא תהפך מצדך אל צדך ואחר שהוא בחטאם, דומה כאילו הם נתנו עליך עבותים ולא תצא בתוכם, ואף אם הם יבואו אליך:
פסוק כו:
ולשונך אדביק אל חכך, ולא תהיה להם אף לאיש מוכיח הגם שלא תדבר דברי נבואה רק דברי תוכחת השכל גם באופן זה לא תוכיח כי בית מרי המה ובודאי לא ישמעו תוכחות:
פסוק כז:
ובדברי אותך שהוא אחר שתגמר המעשים שנצטוה לעשות בסי' ד' ובסי' ה', אז אפתח את פיך, אולם אז לא תוכיחם כאיש מוכיח תוכחת מוסר משכלו, רק תאמר אליהם מאמר קצר, כה אמר ה' השומע תוכחת מוסר יזכה שישמע כי חיה יחיה, והחדל משמוע מוסר, יחדל מן העולם זאת אמר ה':