פסוק א:וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן־אָדָם אֵת כל אֲשֶׁר־תִּמְצָא בתוך ידי אֱכוֹל. אֱכוֹל אֶת־הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, וְאז לֵךְ דַּבֵּר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל.
פסוק ב:וָאֶפְתַּח אֶת־פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן־אָדָם, בִּטְנְךָ תַאֲכֵל, תאכיל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ. וָאֹכְלָה, אכלתי אותה – וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק. למרות שהמגילה אינה שמחה, היא התקבלה בפי כדבש. משמעות הדבר היא שעל הנביא לעמוד ברצון ובלב שלם נוכח המסר שהוא מביא עמו, והוא מסוגל לכך.
פסוק ד:לאחר אכילת המגילה – וַיֹּאמֶר אֵלָי: בֶּן־אָדָם, לֶךְ־בֹּא אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי, את דברי, או: בלשוני אֲלֵיהֶם.
פסוק ה:כִּי לֹא אֶל־עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן, ששפתך זרה להם אַתָּה שָׁלוּחַ, אלא אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, המבינים אותך ואתה מבין אותם. בעייתך איננה חוסר תקשורת לשונית.
פסוק ו:לֹא אֶל־עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא־תִשְׁמַע, תבין את דִּבְרֵיהֶם, אִם־לֹא, לוּ אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ – הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ, הם היו מצייתים אליך ומקבלים דבריך,
פסוק ז:ואולם בֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ, ירצו לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ, לא מפני פגם שיש בך, כִּי־אֵינָם אֹבִים, רוצים לִשְׁמֹעַ אֵלָי. היכולת לדבר בשפתם לא תעזור לך, כִּי כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי־מֵצַח וּקְשֵׁי־לֵב הֵמָּה.
פסוק ח:הִנֵּה נָתַתִּי אֶת־פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם וְאֶת־מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם. אתן לך את הכוח לעמוד מול תוכחותיהם, ומריבותיהם.
פסוק ט:כְּשָׁמִיר, חומר קשה, או יצור שבכוחו לבקוע אבנים, לסמן בהן חריצים ואף לחתכן. חָזָק יותר מאבן צֹּר נָתַתִּי את מִצְחֶךָ. לֹא־תִירָא אוֹתָם, מהם וְלֹא־תֵחַת מִפְּנֵיהֶם כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה, הם מורדים ואינם ראויים לכבוד וליראה, ואילו אתה תקבל את כל הכוח הדרוש לעמידה לעומתם.
פסוק י:וַיֹּאמֶר אֵלָי: בֶּן־אָדָם, אֶת־כָּל־דְּבָרַי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ קַח בִּלְבָבְךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע, שים לב וקשב,
פסוק יא:וְלֵךְ בֹּא אֶל בני הַגּוֹלָה, אֶל־בְּנֵי עַמֶּךָ, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, שוב ושוב: "כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים" – אִם־יִשְׁמְעוּ וְאִם־יֶחְדָּלוּ, תפקידך לומר את דברי מתוך תקווה שישמעו, אבל שמיעתם איננה מסורה תחת אחריותך. גם אם הם יאמינו שאתה נביא, הם עיקשים מאוד.
פסוק יב:וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ, וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל שאומר: "בָּרוּךְ כְּבוֹד־ה' מִמְּקוֹמוֹ".
פסוק יג:וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת, נוגעות ונוקשות אִשָּׁה אֶל־אֲחוֹתָהּ, כנף בכנף, וְקוֹל הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם במקביל לחיות, ובסך הכול קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל. לא רק אני נישאתי ברוח והתרחקתי, על פי משק הכנפיים ותנועת האופנים נשמע שגם המרכבה זזה.
פסוק יד:וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי, ולעומת המתיקות שחוויתי במהלך הנבואה – וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי, בהתרגשותי העזה, וְיַד־ה' עָלַי חָזָקָה. עכשיו כבר לא הלכתי ופעלתי מרצוני; הייתי מופעל.
פסוק טו:וָאָבוֹא אֶל בני הַגּוֹלָה, אל תֵּל אָבִיב, הַיּשְׁבִים אֶל־נְהַר־כְּבָר וָאֵשֵׁב גם אני. הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם, וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים, נדהם ודומם בְּתוֹכָם. יחזקאל עדיין לא קיבל נבואה לאמרה. בינתיים הוא בהול ואחוז שיממון מכל מה שעבר.
פסוק טז:וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים של שתיקה והמתנה וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר:
פסוק יז:בֶּן־אָדָם, צֹפֶה, חוזה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל – וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי, מכוחי.
פסוק יח:בְּאָמְרִי לָרָשָׁע: "מוֹת תָּמוּת ברשעך", וְאתה, יחזקאל, הצופה מכוחי, אם לֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ, כדי שיישאר בחיים – הוּא רָשָׁע, על כן בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. האחריות למותו מוטלת עליך.
פסוק יט:וְאַתָּה כִּי, אם הִזְהַרְתָּ רָשָׁע, וְלֹא־שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה – הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, וְאַתָּה אֶת־נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ. האחריות המוטלת עליך, כצופה, להתריע, אבל אין אתה שולט בתוצאות.
פסוק כ:וּבְשׁוּב, אם יתחרט צַדִּיק מִצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל, רעה, וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו, וייכשל בעוונו – הוּא יָמוּת, כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ ולא שב – על כן בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת, וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה, כדי להצילו מן העונש. זהו הכלל הנאמר כמה פעמים בספר יחזקאל: מצבו של האדם בהווה הוא הקובע, ועליו מוטלת האחריות. עבָרו, זכויות אבותיו וגורמים סביבתיים יכולים להישקל בחשבונות מחשבונות שונים, אבל אינם פוטרים אותו מן האחריות על מעשיו, לטוב ולרע. אם הצדיק ירצה לחדול מצדקותו, הוא יורשע. וְאם לא הזהרת אותו, דָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ.
פסוק כא:וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ – את הצַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא, וכצַדִּיק הוא ציית לאזהרה וְהוּא לֹא־חָטָא – חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר, וְאַתָּה אֶת־נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ.
פסוק כב:וַתְּהִי עָלַי שָׁם – בתל אביב יַד־ה', רוח נבואה, וַיֹּאמֶר אֵלַי: קוּם צֵא ממקום היישוב אֶל־הַבִּקְעָה, המרחב המישורי שבבבל, שהיא ארץ שטוחה מאוד, וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ, אתך.
פסוק כג:וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל־הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה־שָׁם כְּבוֹד־ה' כבר עֹמֵד, כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי במרכבה עַל־נְהַר־כְּבָר. וָאֶפֹּל עַל־פָּנָי.
פסוק כד:וַתָּבֹא־בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל־רַגְלָי. וַיְדַבֵּר אֹתִי, וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ,
פסוק כה:וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, הִנֵּה אתה כאילו נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים, חבלים עבים, וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם. אתה נתון בסגר, ותנועתך משותקת, וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם – בתוך בני הגולה. מכאן ואילך אינך אדם חברתי.
פסוק כו:וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל־חִכֶּךָ, וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא־תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה.
פסוק כז:וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת־פִּיךָ. בהגיע הזמן תקבל ממני רשות או יכולת לדבר, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם את דברי נבואתי כהווייתם: "כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים". ובפעם השלישית – הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע, וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה.