פסוק א:וַיְהִי דְבַר־ה' אֵלַי לֵאמֹר׃
פסוק ב:הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם. קריאה זו לירושלים מבטאת את יחסו של ה' לעם ישראל כולו, לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי, אני זוכר לָךְ לעולם את חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, האהבה שאהבת אותי כאשר היית כלתי. היה זה בעת לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. כשעזבתם את ארץ מצרים שבה נולדו הוריכם, נולדתם אתם ואף גדלתם שם – כדי ללכת אחרי ה'. לא היגרתם ממדינה למדינה, אלא יצאתם במצוותי למדבר שממה. על כן תיזכר לכם זכות זו לעד.
פסוק ג:אשר על כן, קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית, תרומת תְּבוּאָתֹה. כשם שבעלי התבואה מרימים ממנה תרומה ובכך היא מתקדשת, כך ישראל שהופרשו מכל העמים התקדשו לה'. כיוון שכך, כָּל־אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ. פגיעה בתרומה היא עברה על מצוות התורה. אסור באיסור חמור שאחרים יאכלו את התרומה, אלא היא שייכת לכהן לבדו, ובהקשר זה הוא ה' בעצמו. רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם. נְאֻם־ה'.
פסוק ד:שִׁמְעוּ דְבַר־ה', בֵּית יַעֲקֹב וְכָל־מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל.
פסוק ה:כֹּה אָמַר ה': מַה־מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל, איזה עוול מצאו בי כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי?! וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, הבלי האומות שאין בהם ממש – וַיֶּהְבָּלוּ, נעשו אנשי הבל ושטות. ההליכה אחרי עבודה זרה נראית מטופשת. מדוע יאמינו בדברים שהם עצמם יודעים שאין להם חשיבות?!
פסוק ו:וְלֹא אָמְרוּ, כפי שהיה ראוי להם לומר: "אַיֵּה ה', איך נעזוב את ה', הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה, מדבר וחתחתים, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, שוממת וחשכה, בְּאֶרֶץ לֹא־עָבַר, לא שוטט בָּהּ אִישׁ, וְלֹא־יָשַׁב אָדָם שָׁם?!" המדבר אינו מתאים למגורי בני אדם, ואינו נוח להליכתם של בני אדם גם אם חוצות אותו שיירות.
פסוק ז:ולא השארתי אתכם בשממה ובפחד – וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, ארץ מטע וגן לֶאֱכֹל את פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ. למרות כל זאת – וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת־אַרְצִי, וְאת נַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה.
פסוק ח:הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ: "אַיֵּה ה'?" עבודתם לא הייתה מתוך מעורבות וחיפוש כן אחריי, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה, עוסקיה לֹא יְדָעוּנִי. הלמדנים אינם יודעים את ה' ואינם מתייחסים אליו. עסקם בתורה הוא טכני לחלוטין, והלימוד אינו אלא ידיעת טקסט. וְהָרֹעִים, מנהיגי הקהל פָּשְׁעוּ בִי, אינם נאמנים לי. וְהַנְּבִיאִים ואנשי הרוח בכלל נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי אלילים ואידיאות שלֹא־יוֹעִלוּ הָלָכוּ, הולכים ומוליכים אִתם גם אחרים.
פסוק ט:לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם, נְאֻם־ה', וְאֶת, עם בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב. מריבה מהותית זו אינה מתייחסת לדור אחד או לתקופה מסוימת.
פסוק י:כִּי עִבְרוּ, לכו לאִיֵּי כִתִּיִּים, איי יוון ואיטליה במערב וּרְאוּ, וְלקֵדָר, לישמעאלים שבמזרח שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד, וּרְאוּ הֵן, אם הָיְתָה תופעה כָּזֹאת:
פסוק יא:הַהֵימִיר גּוֹי, האם החליף עם כלשהו אֱלֹהִים?! וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים. והרי אין בהם ממש, וְאילו עַמִּי הֵמִיר את כְּבוֹדוֹ, הדבקות בה', שהיא הכבוד הגדול, בְּדבר שלוֹא יוֹעִיל.
פסוק יב:שֹׁמּוּ, השתוממו והשתאו, או: הֱיו שוממים, שָׁמַיִם, עַל־זֹאת, וְשַׂעֲרוּ, סערו וחָרְבוּ מְאֹד. ראוי שהשמים ייהרסו ממעשיכם. נְאֻם־ה'.
פסוק יג:כִּי־שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי – תחילה אֹתִי עָזְבוּ, שאני מְקוֹר מַיִם חַיִּים, ובמקום זאת הם הלכו לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, לא בורות תקינים אלא בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ את הַמָּיִם. במקום לסמוך על מימיו של המעיין השופע, הם חפרו בורות שגם כשממלאים אותם מים המים מחלחלים באדמה ומשאירים את הבורות ריקים.
פסוק יד:הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל, האם ישראל הוא עבד?! האִם־יְלִיד בַּיִת, שנולד וגדל כעבד, הוּא?! הלוא הוא עם אדונים חופשי, ומַדּוּעַ הָיָה לָבַז, לביזה, או: לביזיון?!
פסוק טו:עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים, אריות, דימוי לאויבים, נָתְנוּ קוֹלָם, וַיָּשִׁיתוּ, שמו את אַרְצוֹ לְשַׁמָּה, לשממה. עָרָיו נִצְּתוּ חרבו מִבְּלִי ישֵׁב. נראה שהדברים מכוונים לא רק לארץ יהודה שעדיין קיימת, אלא גם לאלה שישבו בחלקה הצפוני של הארץ, שהיה כבר שמם וחרב.
פסוק טז:החורבן הגדול נגרם על ידי ארצות הצפון – ארם ואחר כך אשור, אבל גַּם־בְּנֵי־נֹף וְתַחְפַּנְחֵס, ערים מצריות יִרְעוּךְ, יכו אותך על הקָדְקֹד, הראש. גם על האומה שמדרום אין אתם יכולים לסמוך.
פסוק יז:הֲלוֹא־זֹאת תַּעֲשֶׂה־לָּךְ, זה הגורם למכותייך – עָזְבֵךְ, עזיבתך אֶת־ה' אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת שהוא מוֹלִיכֵךְ בּדָּרֶךְ הישרה. אילו דבקתם בו, לא היו קורים לכם כל המאורעות הללו, אבל פניותיכם לכל הכיוונים האחרים, מבחינה דתית, תרבותית ומדינית, מפילות אתכם שוב ושוב.
פסוק יח:וְעַתָּה מַה־לָּךְ, כנסת ישראל, או: מדינת יהודה, ללכת לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר?! חלק מנהר הנילוס, שאולי מכונה כך גם על שם צבעו הכהה, בשל הכמות הגדולה של טין ורפש שהוא סוחף. מה לכם לרקום קשרים עם האימפריה המצרית, וּמַה־לָּךְ לפנות לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר פרת, הם המים שמגיעים לאשור?! ניסיתם לא אחת לתמרן בין שתי המעצמות, אלא שאשור ומצרים אינן עושות אלא לצרכי עצמן, ובסופו של דבר לא תוכלו לסמוך עליהן.
פסוק יט:תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ, הרעה שעשית היא שגורמת לייסוריך, וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ, הסטיות והמרידות שלך תּוֹכִחֻךְ, ידונו אותך, וּדְעִי וּרְאִי כִּי־רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת־ה' אֱלֹהָיִךְ, וְלֹא הייתה פַחְדָּתִי, יִראתי אֵלַיִךְ, עליך. נְאֻם־ה' אֱלוֹהִים צְבָאוֹת.
פסוק כ:כִּי מֵעוֹלָם, מימי קדם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ, נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ, הענקתי לך חופש, וַתֹּאמְרִי: "לֹא אֶעֱבוֹר על מצוות ה'", אבל לא כך עשית, כִּי עַל־כָּל־גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן – מקומות הפולחן – אַתְּ צֹעָה זֹנָה, נודדת ומזנה. אף על פי שהכוונה היא לזנות תאולוגית ומוסרית – סטייה מה' לעבר עבודות זרות, הביטוי מרמז גם להתנהגות האישית המופקרת במהלך הפולחנים הכנעניים.
פסוק כא:וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, זמורת גפן מובחרת, כֻּלֹּה, שכולו זֶרַע אֱמֶת, שאיננו מכזיב בתנובתו, וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי לסוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה?! לזמורות בר הגדלות פרא ומשחיתות את העץ.
פסוק כב:כִּי גם אִם־תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר, חומר נתרני ששימש לכיבוס ולניקוי, וְתַרְבִּי־לָךְ בֹּרִית, מעין סבון, שהופק כנראה מצמחים. גם אם תתאמצי להתנקות – נִכְתָּם, התלכלך עֲוֹנֵךְ לְפָנַי, ורושמו לא נמחק ברחיצה זו. נְאֻם ה' אֱלוֹהִים.
פסוק כג:בממלכת יהודה היה אמנם מקדש, באופן מוצהר תושביה היו עובדי ה', ופולחן הבעל לא קיבל מעמד רשמי בה, אבל באופן פרטי אנשים נהגו אחרת –אֵיךְ תֹּאמְרִי: "לֹא נִטְמֵאתִי, אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי?!" הרי בפועל סגדת לבעל, ואינך רשאית לטעון לחפותך. רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא, בשפל המדרגה, דְּעִי מֶה עָשִׂית. את משוטטת בשדות זרים כמו בִּכְרָה, גמלה צעירה קַלָּה, מהירה, המְשָׂרֶכֶת, מעקמת דְּרָכֶיהָ. הבהמה הצעירה אינה מרוסנת, ולכן היא שועטת לכל עבר ללא כיוון.
פסוק כד:כמו פֶּרֶה, פרא, חמור בר שהיה מצוי במדבריות באזור ארץ ישראל. לִמֻּד, המורגל למִדְבָּר ואי אפשר לתרבת אותו, בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ בהמת הפרא או הבכרה שָׁאֲפָה רוּחַ. בתאוותה שואבת אוויר בחזקה, אולי כדי לקלוט את ריח הזכרים, או רצה כרצונה ללא מעצור. הפראים ידועים בריצתם המהירה במיוחד. תַּאֲנָתָהּ, כאשר מתגבר רצונה בעונת הייחום, שאז היא פראית במיוחד ומתרוצצת מהר יותר – מִי יְשִׁיבֶנָּה?! אין מי שיוכל לעצור בעדה. למרות כל זאת, כָּל־מְבַקְשֶׁיהָ המנסים לצודה לֹא יִיעָפוּ, ייכשלו. אמנם אין ביכולתם לרוץ אחריה במדבר, אבל בְּחָדְשָׁהּ, בחודש הלידה יִמְצָאוּנְהָ, יפגשו בה וישיגו אותה.
פסוק כה:מהדימויים לחיות הבר שאין מעצור לרגלן ולרוחן עובר הנביא לרימוזי אשה המשרכת דרכיה: מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף, מלהיות יחפה, וּגְרוֹנֵךְ מנעי מִצִּמְאָה, מצמא. אל תרחיקי לכת למקומות צחיחים. וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ אמרת בייאושך: "לוֹא, אין לי תוחלת בביתי, כִּי־אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ".
פסוק כו:כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי, כאשר יִמָּצֵא – כֵּן הֹבִישׁוּ, התנהגו באופן מביש, בֵּית יִשְׂרָאֵל – הֵמָּה – העם, מַלְכֵיהֶם, שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם. כולם עובדי עבודה זרה, ולא רק בסתר ובשולי החברה.
פסוק כז:אֹמְרִים לָעֵץ: "אָבִי אַתָּה", וְלָאֶבֶן אומרים: "אַתְּ יְלִדְתָּנוּ". הם פונים לאלילים זכרים ונקבות. כִּי־פָנוּ, הפנו אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים, כמי שלא מעוניין בקשר ובהתייחסות, וּבְעֵת רָעָתָם, בצרתם לא יוכלו להסתמך עוד על אליליהם, ואז יֹאמְרוּ לי: "אנו שבים אליך, קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ". ובתגובה לועגת:
פסוק כח:וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ?! היכן כל אלילי העץ, האבן והמתכת שלכם?! יָקוּמוּ ונראה אִם־יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ, כִּי, הרי יש לכם די והותר מהם, כמִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ, יְהוּדָה. בכל עיר היה פולחן אחר. בהיותם אנשים רחבי דעת, הם לא התעסקו באלילים ממין אחד בלבד, אלא יצרו אוסף אקלקטי של פולחנים מכל הארצות מסביב.
פסוק כט:אתם פונים אלי בטענות שעזבתי אתכם ושכך עוללתי לכם. לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי?! מה לכם לריב אתי?! – הרי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי. נְאֻם־ה'.
פסוק ל:לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת־בְּנֵיכֶם, כשם שמכים ילדים לשם חינוך – מוּסָר לֹא לָקָחוּ. במקום לקבל מוסר מנביאי האמת אָכְלָה חַרְבְּכֶם את נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית. שנים לא רבות קודם לכן לא רק רדפו את הנביאים, אלא אף היו הורגים בהם בפועל.
פסוק לא:בני הַדּוֹר, החיים כאן ועכשיו, אַתֶּם רְאוּ, הקשיבו לדְבַר־ה': הֲאם כמו מִדְבָּר קשה ומייגע הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה, אזור חשוך מאוד?! מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי: "רַדְנוּ, אנחנו יורדים, פורשים לנו, ולוֹא־נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ?"
פסוק לב:הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה את עֶדְיָהּ, התכשיט שלה?! האם כַּלָּה תשכח את קִשֻּׁרֶיהָ, הסרטים שהיא מתקשטת בהם?! וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי יָמִים אֵין מִסְפָּר, זמן רב.
פסוק לג:מַה־תֵּיטִבִי, כמה תייפי את דַרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה?! אתם הולכים אל האלילים השונים כמי שהולך לחפש אהבה. חיפוש זה אינו תיאורטי אלא כרוך במעשים הנדרשים לפולחן – לָכֵן גַּם אֶת־הָרָעוֹת לִמַּדְתְּ, למדת ולימדת אחרים אֶת־דְּרָכָיִךְ.
פסוק לד:לא חטאתם רק בעבודה זרה; גַּם בִּכְנָפַיִךְ, בחסותך נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים, עניים חפים, באופן ישיר או על ידי הזנחת האנשים הדלים והמסכנים. לֹא־בַמַּחְתֶּרֶת, בסתר מְצָאתִים, נמצאות העוולות הללו, כִּי עַל־כָּל־אֵלֶּה – על כל העם וראשיו הן מוטלות.
פסוק לה:וַתֹּאמְרִי: "כִּי נִקֵּיתִי, אני נקייה אַךְ, הנה שָׁב אַפּוֹ מִמֶּנִּי, ה' אינו כועס עלי". לא דיברת נכון – הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ, מאשים אותך עַל־אָמְרֵךְ "לֹא חָטָאתִי". כובד הדין אינו נובע רק מעצם החטאים, אלא מהכחשתם.
פסוק לו:כאן מופיעה אמירה פוליטית המתייחסת לניסיונות החוזרים ונשנים של מלכי יהודה לבנות יחסים דיפלומטים וצבאיים עם מצרים, המעצמה שעמדה מול האימפריות הצפוניות – אשור ואחר כך בבל. מַה־תֵּזְלִי מְאֹד, כמה את מזלזלת בעצמך לְשַׁנּוֹת אֶת־דַּרְכֵּךְ ולפנות להסכמים מדיניים עם מצרים. גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִׁי, כַּאֲשֶׁר בֹּשְׁתְּ, כפי שהתאכזבת בזמנו מֵאַשּׁוּר, בת בריתך.
פסוק לז:גַּם מֵאֵת זֶה – מהשליט המצרי תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל־רֹאשֵׁךְ, כמו שהולכת וזועקת מי שנפגעה, כִּי־מָאַס ה' בְּמִבְטָחַיִךְ, וְלֹא תַצְלִיחִי לָהֶם.
