כי שתים רעות עשה עמי
לאורך כל פרקנו חוזר ירמיהו על רעיון מרכזי אחד: על החרפה שבבגידת עם ישראל במיטיבם ה', ועל החוצפה שבזנותם אחרי הבלי העבודה הזרה. כך גם בפסוק: "כִּֽי־שְׁתַּ֥יִם רָע֖וֹת עָשָׂ֣ה עַמִּ֑י אֹתִ֨י עָזְב֜וּ מְק֣וֹר ׀ מַ֣יִם חַיִּ֗ים לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָכִ֖לוּ הַמָּֽיִם׃"(ירמיה ב יג). עבודת האלילים גופא (=עצמה) היא בגידה בה', והרי יש כאן חטא אחד של עבודה זרה, ומדוע איפוא מאשים ירמיהו את העם בחטא כפול "שתים רעות עשה עמי"? מהן שתי הרעות שעשה העם לדברי הנביא? נסביר את כפל הרעות שבמשל, ולאחר מכן בשני רבדים שונים של הנמשל.
מקור מים חיים הוא המעיין המפכה מעצמו ובתמידות, די בשתי תכונות אלו כדי להעדיפו בכפליים על בור שאין מימיו מתוכו עצמו, ועל-כן השימוש בו מוגבל וזמני. "למקור מים חיים שני פנים לטובה, אחת שלא יבואו לו המים ממקור אחר אלא ממקומו הם נובעים, ועוד שאין להם הפסק..." (רד"ק). זו רעה אחת, אבל בני ישראל לא החליפו את המעיין בבור רגיל, שלפחות שומר על המים שניתנו בו, אלא ב"בֹּארוֹת נשברים אשר לא יכילו המים" – "בֹּארוֹת נשברין ונסדקין ומימיהם נבלעים בסדקיהם" (רש"י) "כי אפילו ישים אדם בהם מים – יצאו בעד השברים" (רד"ק). וכך אפילו המים המיובאים והזמניים אינם זמינים.
המלבי"ם מדגיש שהרעותא (=החיסרון) השניה נובעת מהעובדה שמקור המים החיים היה מוכן בטבעו, ואילו את הבור יש צורך "לחצוב" – "כי אם היו ממירים דבר נמצא, בדבר אחר נמצא, היה החטא רק התמורה עצמו, לא כן אם המירו דבר נמצא בדבר בלתי נמצא, שצריך הממיר להמציאו עכשיו... וצריכים חציבה להביאם אל המציאות, זוהי סכלות גדולה".
ברובד אחד של הנמשל החליפו בני ישראל את ביטחונם בה' שהיטיב להם כמקור מים חיים בביטחון באומות הזרות שגרמו להם מפח נפש כבורות נשברים. כך בתרגום: "פולחני שבקו די בדיליה אנא מייתי עליהון יקרא כמבועא דמיין דלא פסיק, ושעו בתר טעוותא דאינון להון כגובין תבירין". ירמיהו מחדד את ההבדל, בין העזרה הממשית של ה' לעמו לבין אפסות העזרה של המעצמות: "ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים, המוליך אותנו במדבר... ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה..."(ירמיה ב ו-ז), לעומת: "עליו ישאגו כפירים נתנו קולם וישיתו ארצו לשמה עריו נצתו מבלי יושב, גם בני נוף ותחפנחס ירעוך קדקד, הלא זאת תעשה לך עזבך את ה' אלוקיך בעת מוליכך בדרך"(ירמיה טו-יז). בני ישראל עזבו את ה' המיטיב המוחלט והנצחי, את מקור הטובות, כדי לבטוח במשענת הקנה הרצוץ. וכך מסיים ירמיהו את פרקנו: "מה תזלי מאד לשנות את דרכך, גם ממצרים תבושי כאשר בושת מאשור, גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך [אות לכניעה והליכה בשבי – וכן בימינו] כי מאס ה' במבטחיך ולא תצליחי להם"(ירמיה ב לו-לז). הרעה האחת היא הסרת הביטחון בה', והשנייה- הביטחון בהבל.
אבל ישנו רובד עמוק יותר לנמשל, ואולי דווקא רובד זה הוא פשוטו של מקרא. הרעות שמדבר עליהן ירמיהו אינן אסונות במישור הפוליטי צבאי שהמיטו שואה על העם, אלא כובד החטאים עצמם היא רעה חולה, ואכן כך נאמר "שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים...". במאמר הבא נעמוד אם ירצה ה' על המשמעות הכפולה של המילה "רעה" בפסוק אחר בפרקנו. "תייסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך"(ירמיה ב יט); הרעה שמדבר עליה ירמיהו שני פנים לה: החטא והעונש, ושני הפנים הם שני צדדיו של אותו מטבע, כי העונשים הגדולים ביותר של האדם והאומה, אינם הרעות שבאות כעונש מצד צר ואויב, אלא עצם עזיבת ה', היא גופו של חטא – היא גם עיצומו של עונש [והשווה לדברי ה' בספר יונה "כי עלתה רעתם לפני" – עלתה חטאתם, ועלתה מחשבת עונשם].
"שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים" אינו מתפרש לפי זה על טובות ה' עם עמו, שהוחלפו בברית מדינית רעועה שהמיטה אסון לאומי. לא על מצבו הגשמי של העם מדבר הנביא, כמו שפירש יונתן, אלא על מצבו הרוחני. להחליף עבודה זרה אחת בחברתה היא אמנם בגידה, אבל אינה אסון, כי מדובר על החלפת פרה בחמור ושניהם בעלי חיים; אבל להחליף מקור מים חיים - אור ה' וסיבת הטוב שבעולם - באלילי עץ ואבן, זו אכן רעה כפולה. "אם המירו יראתם בכיוצא בה יש כאן רעה אחת, ועכשיו שאותי עזבו ללכת אחרי העמים הרי שתים רעות", וזה שאומר ירמיהו "ההמיר גוי אלוהים והמה לא אלוהים, ועמי המיר כבודו בלא יועיל"(ירמיה ב יא).
תפקידנו אפוא, לעזוב תרבויות זרות והשפעתן עלינו, בחינת סור מרע, ולהתחזק בעשה טוב, ולחזור למקור מים חיים. "הוי כל צמא לכו למים – ואין מים אלא תורה".