זכרתי לך חסד נעוריך
בין נבואת הזעם המוסתרת בפרק א', לבין נבואת הזעם הגלויה שבפרק ב' – נמצאים שני פסוקי נחמה מפורסמים: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קודש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא אליהם נאום ה'..."(ישעיה ב ב-ג). ייתכן שפסוקים אלו נאמרו לירמיהו במכוון בנבואה הראשונה, כדי להבטיחו נאמנה שגם בשעת כעסו של ה' על עמו, וגם בשעה שהוא שולח את ירמיהו אליהם בנבואות תוכחה וזעם, זוכר להם ה' חסד נעורים ואהבת כלולות משכבר, בחינת "באשר משפטו פעלו" (עיין יבמות עח:), ועל כן, גם אם יחטאו לא יעשה בהם כלה. לעומתם, האויבים שיציקו "ויאכלו" את עם ישראל – יענשו על כך.
אף שהסברנו את ההקשר של פסוקים אלו לייעודו של ירמיה, עדיין נשארו הפסוקים עצמם קשים. "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר..." מה פשרו של "חסד נעורים" זה? האם ייתכן חסד של אדם עם הבורא? ואף אם נדרוש את הפסוק כלשון בני אדם, האם ביציאתם ממצרים עשו בני ישראל חסד עם הקב"ה? האם שכחנו מקראות מפורשים "וימררו את חייהם בעבודה קשה... אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א, יד), "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה"(שם ב כג)? האם לא שידד הקב"ה מערכות טבע בעשרת המכות, כדי להכריח את פרעה לשלח את העם? וכלום לא עשה זאת למרות שבני ישראל לא היו ראויים לכך מצד עצמם "ואת ערום ועריה – ערומה מן המצוות" (מכילתא בא)? והרי מצוות זכירת יציאת מצרים שבכל יום, ומצוות סיפור יציאת מצרים בליל הפסח והגדת הפסח - באים להזכיר את חסדי ה' עמנו, ולא את חסדינו עמו. מהו איפוא "חסד נעוריך אהבת כלולותיך..."?
אפשר שמטעם זה הסביר מהר"י קר"א את הפסוקים שלא כפשוטם: "זכרתי לך חסד נעוריך – חסד שעשיתי לך מנעוריך, שגאלתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והולכתי אתכם במדבר וספקתי צרכיכם במדבר ארבעים שנה, והריני מזכיר לך חסד שעשיתי לך בנעוריך כשהלכת אחרי במדבר". פירוש זה עולה גם מנבואה אחרת של ירמיהו, "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד"(לא ב) – שהחסד נעשה על ידי הקב"ה עם ישראל. על כן אין בפסוקינו נבואת נחמה בשבח העם; אדרבה, הקב"ה בא בטרוניה אל עַמּוֹ, שלמרות חסדו הרב של הקב"ה עִמּוֹ עוד משחר נעוריו הוא הפנה עורף לה' ולמצוותיו כמו שמפורט בהמשך פרק ב': "אותי עזבו מקור מים חיים" (ירמיה ב יג). אזכור חסד ה' עם העם מחריף ומגביר את תוכחת הנביא.
אכן רוב המפרשים מסבירים כפשוטו של מקרא, שהחסד הוא חסד של העם עם הקב"ה, כך פירש רש"י בעקבות התרגום: "ומהו חסד נעוריך? לכתך אחרי שלוחי משה ואהרן, מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צידה לדרך כי האמנתם בי". וכן במצודת דוד "שהאמנת בי שהלכת אחרי במדבר בארץ שאין בה זרע זרוע ואין מה לאכול", אף שהעם יצא מעבדות לחרות ומאפילה לאור גדול, שבח גדול הוא להם שיצאו למדבר ללא מאגרי מזון, כי מה תועיל חרות, ומה יביא האור הגדול אם אין להם לחם לפי הטף? לא לחינם מתגעגע העם לאורך כל הדרך [אפילו] לשומים ולבצלים, שלפחות הם היו להם למאכל וודאי במצרים.
ככלל חייבים אנו להשריש בליבנו את דרישת המשנה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"(אבות ב ד). ממרום מרחק של אלפי שנים תמהים אנו על להיטותם של אבותינו לשוב למצרים בשל דגה חינם וישיבה על סיר הבשר. וכי מי מאיתנו היה מחליף לחם אבירים מן השמים בקישואים ואבטיחים? כדאי שנדע שרובנו היה מחליף גם מחליף! התורה קוראת לנס המן "ניסיון", כי אכן ניסיון הוא. ויש בבחינת ההליכה אחרי הקב"ה ללא "פת בסלו" משום חסד והתבטלות אמיתית לקב"ה.
פן אחר בהסברת השבח של החסד טמון בהיגד "לכתך אחרי במדבר". הדגש אינו מושם רק ביציאה ממצרים ללא מזון, אלא גם בהליכה העקבית אחרי הענן, סמל השכינה, הליכה ללא ערעור והרהור. התורה מתארת בפרוטרוט רב: "ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל" (במדבר ט יז). ושוב חוזרת "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו"(במדבר ט יח), ומדגישה "ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים... ולא יסעו". ושוב פירוט "ויש אשר יהיה הענן ימים מספר... ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר... או יומם ולילה... או יומיים או חודש או ימים"(במדבר יט כ-כב). הציות המוחלט מבלי לדעת אם לפרק מזוודות למנוחת קבע או לחנות חניית ביניים, אם יהיו כאן כמו בְקָדֵשׁ תשע עשרה שנים, או רק כמה שעות – גם זו התבטלות של חסד כלפי הקב"ה.
ברבדים עמוקים יותר מתפרש חסד ישראל עם ה' בעצם נכונותם להיות נושאי דגלו בעולם. כך פירש המלבי"ם: "מדמה תחילה התחבר דבר הא-להים עם עמו כחיבורי חתן וכלה. ויציירהו כאיש אחד הבא מרחוק, ובת עשיר היפה בנשים הכניסה אותו לבית אביה ועשתה עמו חסד, ואח"כ דבקה נפשה בו והתחתנה עמו, ואח"כ האמינה בו ויצאה עמו מבית אביה אל המדבר לאשר היה רוחו ללכת. וכן בנמשל – תחילה שמרו האבות ובניהם דרך ה' והודיעו א-להותו בעולם בעודו היה גר בלתי ניכר פה, לכל העמים שעבדו עצבים וחמנים וזה 'חסד נעוריך', ואח"כ התחתנו עמו ונכנסו בברית ואהבת כלולות בהוציאם ממצרים וקבלת התורה וזה 'אהבת כלולותיך', ואח"כ האמינו בו ויצאו אחריו אל המדבר מרוב חשקם אל הדבקות הא-להית".
בספר נפש החיים (שער א, בעיקר בסוף פרק ט) הסביר על פי זה כמה מאמרי חז"ל, כגון: "העבודה צורך גבוה" ו"ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים". אם התאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים, ועם ישראל משמש נציגו עלי אדמות לפאר שמו, "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", בזה גופא הם כביכול עושים חסד עם ה', ולזה כיוון הנביא באמרו "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר". זו "תודת" הבורא לעם שנושא בעצם קיומו עדות למציאות הבורא – "ואתם עדי"!