פרא לימוד מדבר
כל הנביאים הרבו להשתמש בלשון מליצית ובמשלים הלקוחים מהווי החיים החקלאיים של תקופתם. השימוש בדימויים ובהשאלות נועד גם כדי למשוך את השומעים לדברי הנביא וגם כדי להסביר את דברי הנבואה המופשטים, בצורה מוחשית, הברורה והידועה לכל אחד מהשומעים.
גם ירמיה הנביא משתמש בנבואה זו בדימויים ובהשאלות הלקוחים מעולם הדומם, הצומח והחי - עולם שהיה קרוב וידוע לשומעים - לתיאור חטאי העם.
מעולם הדומם מזכיר ירמיהו את המים: "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות, בארות נשברים אשר לא יכילו המים"(ירמיה ב יג); "מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר"(ב יח).
עולם הצומח משמש כהקבלה לטובות שה' עושה לעמו ולכפירה בטובה של העם כלפי ה': "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת, ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה"(ירמיה ב כא).
בשתי השאלות מעולם החי מתאר ירמיהו את חטאי עם ישראל. הראשונה קצרה וברורה: "בכרה קלה משרכת דרכיה [רש"י: גמלה נקיבה בחורה שהיא אוהבת לנוע]"(ירמיה ב כג). מקור הביטוי משרכת לפי רש"י הוא במילה שרוך נעל ופירושו: "מחזקת דרכי נעוריה... קושרת דרכי נערותיה בלבה". וכן פירשו הרד"ק ומצודת דוד; אבל התרגום פירש "משרכת" – מקלקלת, וכן במהר"י קרא: "מעקלת דרכיה ואינה הולכת ישר".
קצת יותר קשה להבנה היא ההשאלה המפורטת שבפסוק הבא: "פרא לִמֻד מדבר, באוות נפשה שאפה רוח, תאנתה מי ישיבנה, כל מבקשיה לא ייעפו, בחדשה ימצאונה" (ירמיה ב כד).
נבהיר תחילה את הציור של הנביא ונעמוד על תכונותיו של הפרא [הכתיב בפסוקנו הוא פרה – בה"א] המתוארות בפסוק בלשון זכר ונקבה. הפרא הוא חמור הבר, ולפי פירוש דעת מקרא, שייך למשפחת הסוסים ואינו קיים עוד במדבריות ארץ ישראל וסביבותיה. תכונתה העיקרית של חיית מדבר [=למוד מדבר] זו היא הדהירה הבלתי פוסקת ממקום למקום, המחייבת אותה לשאוף רוח כל הזמן [באוות נפשה שאפה רוח]. כך מציין ירמיהו את הפראים גם בפרק י"ד: "ופראים עמדו על שפיים שאפו רוח כתנים"(ירמיה יד ו).
גם הצירוף "תאנתה מי ישיבנה" מתאר את תכונת הריצה, את הדהירה הבלתי פוסקת של הפרא, שבגינה אין להשיג ולהשיב את הפרא למקומו. אולם נחלקו המפרשים בפירוש המילה "תאנתה" וכיצד היא מתארת את הפרא. רש"י מסביר "תאנתה" בהקשר לשאיפת הרוח, ולתנים שהוזכרו להלן בנבואת ירמיהו "אותה מידת תנינים (=חיית היבשה, תן) שיש בה כי גם התנים שואף רוח". רד"ק מסביר "תאנתה – מן 'אינה לידו'(שמות כא יג), שהוא גרם הדבר וסיבובו, כלומר, כאשר מאנה עצמה ללכת למקום תאוותה מי יוכל להשיבה". לפי זה "תאנתה", פירושו, רצונה העז. והיגד זה מקביל ל"אוות נפשה" שבתחילת הפסוק.
דעת מקרא מבהיר ש"תאנה – היא מילה יחידאית במקרא ופירושה – יללתה כמו 'תאנייה ואניה'(איכה ב ה), והכתוב מתכוון לגעגועיה לבן/בת זוגה הבאים לידי ביטוי ביללות" (וראה מאמר רבותינו בסוכה נב:, "משביעו רעב"). גם בעל המצודות מסביר שהביטוי "תאנתה" מדגיש את הריצה של הפרא, אולם מפרש את המילה בדרך שונה: "בכל פעם תרוץ ותחזור במרוצה למקומה כאילו היה לה צער ואבלות ודאגה מי ישיבנה למקומה ולזה תרוץ מהרה".
על כן המסקנה היא שאין טעם לרדוף אחרי הפרא כי ממילא לא יתפסוהו. "כל מבקשיה לא ייעפו – כי על חינם ייעפו, שלא יוכלו להשיגה"(רש"י). הסיכוי להשיגה הוא "בחדשה ימצאונה", "חודש אחד יש בשנה שהיא ישנה כל החודש ואז היא נלכדת"(רש"י). "יש מפרשים החודש שתשלים הריונה אז היא מלאה וכבידה ואז יוכלו להשיגה ולמצאה"(רד"ק). המלבי"ם מציע: "בחדש הראשון שנולדה שאז קלה להכניע, לא כן אחרי חודש שכבר למדה לנוע אי אפשר לשנות טבעה".
דעת מקרא חולק על המפרשים שהוזכרו וסובר ש"כל מבקשיה לא ייעפו" פירושו כפשוטו "הזכרים מרוצים לחזר אחר הנקבה לא יצטרכו להתייגע אלא ימצאונה בקלות – בחדשה, בחודש המיועד לזווג".
אחרי שהארכנו בתיאור חיי הפרא, משמעות דברי הנביא מובנת מאליה. עם ישראל, כאותו הפרא, אינו מקבל שום מרות, ומצוי בדהרה נצחית אחרי תאוות ליבו. כל הניסיונות להשיבו אל הדרך הישר עולים בתוהו ורק באותו חודש מסוים ימצאו אותו רודפיו. מהו החודש הזה? "אף אתם חודש אחד, הוא אב, הוכן לכם כבר מימות המרגלים שקבעו אבותיכם בכיית חינם – בו תילכדו"(רש"י).
המלבי"ם מסביר את המטאפורה בחומרה יתירה כלפי עם ישראל; כל בעלי החיים נעים ממקומם משום צורך כלשהו, בריחה ממזיק או חיפוש טרף. ללא סיבה הם אינם דוהרים. "אבל הפרא למוד המדבר, המדבר שם בו הטבע הזה... לשאוף רוח ולנוע אף מבלי הצורך, כי נטוע בליבה תאוות נפשה של שאיפת הרוח". והנמשל: עם ישראל עובד אלילים לא משום שהם מטיבים לו, אלא בגלל תאוותו. וכך מסביר המלבי"ם את הפסוק הבא: "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה" (ירמיה ב כה). הבעל, ה', קורא לאשתו, עם ישראל, להישאר בבית ולקבל את כל מחסורה. "ותאמרי נואש לא! כי אהבתי זרים ואחריהם אלך" – לא למען אשיג אתנן מנעלים ויין לשתות, אלא "כי אהבתי זרים"!
הנצי"ב פירש שהביטוי "פרא – אדם"(בראשית טז יב) האמור בישמעאל הוא מיוחד. בדרך כלל השם קודם לתואר השם, אומרים אדם חכם, אדם טיפש, אדם רע. "פרא אדם", רוצה לומר, קודם כל פרא ורק אחר כך אדם [אולי]. "אם נפרש שהוא גדל במדבר פראי, להפך מבעי (=צריך): 'אדם פרא' שהיא במשמעו אדם אוהב להיות במדבר כפרא כפירוש רש"י, אבל פרא אדם משמעו שהוא מפריא את כל אדם בלי דעת דרך ארץ וחשיבות אנשים, אלא הכל הפקר ופראי אצלו".
הכינוי "פֶּרֶה למוד מדבר" שבפי ירמיהו לעם ישראל, מראה את עוצמת התוכחה של ירמיהו לעם.