א וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּוֹטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה׃ ב וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ וַיְהִ֕י בְּבֵ֖ית אֲדֹנָ֥יו הַמִּצְרִֽי׃ ג וַיַּ֣רְא אֲדֹנָ֔יו כִּ֥י יְהוָ֖ה אִתּ֑וֹ וְכֹל֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא עֹשֶׂ֔ה יְהוָ֖ה מַצְלִ֥יחַ בְּיָדֽוֹ׃ ד וַיִּמְצָ֨א יוֹסֵ֥ף חֵ֛ן בְּעֵינָ֖יו וַיְשָׁ֣רֶת אֹת֑וֹ וַיַּפְקִדֵ֙הוּ֙ עַל־בֵּית֔וֹ וְכָל־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדֽוֹ׃ ה וַיְהִ֡י מֵאָז֩ הִפְקִ֨יד אֹת֜וֹ בְּבֵית֗וֹ וְעַל֙ כָּל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־בֵּ֥ית הַמִּצְרִ֖י בִּגְלַ֣ל יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֞י בִּרְכַּ֤ת יְהוָה֙ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ בַּבַּ֖יִת וּבַשָּׂדֶֽה׃ ו וַיַּעֲזֹ֣ב כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ֮ בְּיַד־יוֹסֵף֒ וְלֹא־יָדַ֤ע אִתּוֹ֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אוֹכֵ֑ל וַיְהִ֣י יוֹסֵ֔ף יְפֵה־תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃ ז וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת־אֲדֹנָ֛יו אֶת־עֵינֶ֖יהָ אֶל־יוֹסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי׃ ח וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃ ט אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֮ מִמֶּנִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֙נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אוֹתָ֖ךְ בַּאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים׃ י וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם ׀ י֑וֹם וְלֹא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִהְי֥וֹת עִמָּֽהּ׃ יא וַיְהִי֙ כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַעֲשׂ֣וֹת מְלַאכְתּ֑וֹ וְאֵ֨ין אִ֜ישׁ מֵאַנְשֵׁ֥י הַבַּ֛יִת שָׁ֖ם בַּבָּֽיִת׃ יב וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃ יג וַיְהִי֙ כִּרְאוֹתָ֔הּ כִּֽי־עָזַ֥ב בִּגְד֖וֹ בְּיָדָ֑הּ וַיָּ֖נָס הַחֽוּצָה׃ יד וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָאֶקְרָ֖א בְּק֥וֹל גָּדֽוֹל׃ טו וַיְהִ֣י כְשָׁמְע֔וֹ כִּֽי־הֲרִימֹ֥תִי קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ אֶצְלִ֔י וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃ טז וַתַּנַּ֥ח בִּגְד֖וֹ אֶצְלָ֑הּ עַד־בּ֥וֹא אֲדֹנָ֖יו אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ יז וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי׃ יח וַיְהִ֕י כַּהֲרִימִ֥י קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֥ב בִּגְד֛וֹ אֶצְלִ֖י וַיָּ֥נָס הַחֽוּצָה׃ יט וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת־דִּבְרֵ֣י אִשְׁתּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂהּ לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפּֽוֹ׃ כ וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֙הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁר־אסורי (אֲסִירֵ֥י) הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי־שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר׃ כא וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיֵּ֥ט אֵלָ֖יו חָ֑סֶד וַיִּתֵּ֣ן חִנּ֔וֹ בְּעֵינֵ֖י שַׂ֥ר בֵּית־הַסֹּֽהַר׃ כב וַיִּתֵּ֞ן שַׂ֤ר בֵּית־הַסֹּ֙הַר֙ בְּיַד־יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת כָּל־הָ֣אֲסִירִ֔ם אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַסֹּ֑הַר וְאֵ֨ת כָּל־אֲשֶׁ֤ר עֹשִׂים֙ שָׁ֔ם ה֖וּא הָיָ֥ה עֹשֶֽׂה׃ כג אֵ֣ין ׀ שַׂ֣ר בֵּית־הַסֹּ֗הַר רֹאֶ֤ה אֶֽת־כָּל־מְא֙וּמָה֙ בְּיָד֔וֹ בַּאֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה אִתּ֑וֹ וַֽאֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה יְהוָ֥ה מַצְלִֽיחַ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
ויקנהו פוטיפר. עי' סוטה י"ג ב' קנה לעצמו ועי' מהרש"א ובדל"ו ע"א מכל ענין הפרשה:
פסוק ב:
ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח. ויהי בבית אדוניו המצרי. עי' בינה לעתים דרוש ס"ז דיש נסיון העוני ונסיון העושר כמ"ש שלמה רש ועושר אל תתן לי, וילמדנו דיוסף עמד בנסיון בין בזמן שהי' מצליח ובין שהי' בבית אדוניו לעבד, וכ"כ בס' הברית להג"ר צבי קאלישער ז"ל:
פסוק ג:
וירא אדוני' כי ה' אתו. וכל אשר עושה ה' מצליח בידו וימצא יוסף חן וגו'. רש"י שם שמים שגור בפיו. וצ"ב מה בעי רש"י בזה. וכ' בס' שארית יעקב דק' לרש"י מ"ש כי ה' אתו, וה' מצליח בידו בודאי אם ה' אתו בודאי מצליח מהכ"ת שלא יצליח לזה מתרץ דאי' בגמ' שבועות כ"מ שהזכרת ה' מצויה עניות מצוי'. א"כ מהנכון הי' שלא יצליח אם ש"ש שגור בפיו. ואעפ"כ ה' מצליח בידו, וזה חידוש גדול. ובבינה לעתים דרוש ס"ז כ' כי האדם יחוש לבלתי ימסור ממונו ביד אחרים מג' סיבות א) שאינו בוטח בו והוא אצלו אינו נאמן, ב) שהוא אינו מוצלח והוא קרוב להפסד ורחוק מן השכר ג) כי לא מצא חן בעיניו וקץ בו אע"פ שלא יהי' שם שום סיבה. וביוסף אדרבה הי' סבות הפכיית. אם מנאמנות. הלא ראה כי ה' אתו, ובלי ספק איש אשר ה' אתו לא יכזב בחבירו. ואם מהצלחה. ראה שהוא איש מצליח, וגם מצא חן בעיניו פ"כ ויפקדהו עש"ה:
פסוק ה:
ויברך ה'. עמ"ש בפ' ויצא (ל' כ"ז) בשם מהרש"א ברכות מ"ד:
פסוק ח:
וימאן וכו'. בס' עולת חודש לבעהמח"ס תשובה מאהבה כ' דאי' בב"ב קס"ה א' רובן בגזל ומיעוטן בעריות כו', וא"כ ק"ו השתא אממונא לא חשיד יוסף שרוב העולם נכשלין, מכ"ש איך אעשה עבירה אשר רוב העולם אינם נכשלין, וכ"כ בנח"ק ע"ש וע"פ הגמ' פ"ב דחגיגה הבא על הערוה והוליד ממזר מעות של"י לתקן ע"ש, וע"ע בדבר"ש מ"ת לפמ"ש החו"ה דיש הבדל בין גניבה אם האדם מוחל ליכא חטא למקום. אבל החוטא בא"א אף שחבירו מוחל אבל חלק המקום מי ימחול, וז"ש יוסף הן אדוני לא ידע כו' וזה א"א במחילה ע"ש:
ועי' פני יהושע ב"מ דס"א ע"ב שחידש הא דהיכי דיש ממונא ומלקות דינו במלקות. ז"ד היכי דליכא הפקעת ממון, אבל בהפקעת ממון ל"ש מלקות. דאטו בשביל המלקות נפקע ממונו של זה, ולפי הנ"ל י"ל דכל המלקות בשביל החטא שבינו לחבירו ואם רוצה חבירו הי' נפקע הלאו זה ול"ש שילקה דהא עיקר החטא בא בשביל חבירו ולכך משלם. וא"ש מה שהק' בשו"ת מי באר סי' ע"ט מירושלמי פ"ב דכתובות בהמצית גדישו ש"ח ביו"ט לוקה, וק' דהא הוי כגזל והפקעת ממון ול"ש מלקות ע"ש ולהנ"ל א"ש דשם המלקות משום שהצית ביו"ט הבערה שלא לצורך ול"ש שנגרר אחרי הממון ואף אם ימחול הממון מגיע לו מלקות לכן המלקות עיקר. וע"ע בתוס' מכות ט"ז ד"ה התם, ובס' עשרה מאמרות מאמר חקור דין ועי' בזה בשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' רל"ה:
וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בס' אור דוד על מגלת אסתר (ו' א') הביא דתמוה לשון חטאתי דהוא לשון עבר. דהול"ל אחטא לאלקים. ועוד דמשמע דרק משום דהוא חטא גדול אינו רוצה, אבל אם היה חטא קטן הי' חוטא ורק דלצדיקים גדולים יצה"ר א"י לפתות לחטא כי אם בדרך ערמה, ויוסף צ"ג הי' ובא היצה"ר בערמה ואמר לו דאחז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צ"ג יכולין לעמוד וא"כ מהנכון אתה יוסף שתחטא ותהי' אח"כ בעל תשובה, וע"ז ענה יוסף הנה לעשות תשובה די אם אדם עושה עבירה קטנה ולא צריך רעה גדולה כ"כ, וכיון דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הנה כבר חטאתי באיזה עבירה קטנה ואוכל לשוב בעבורה ודפח"ח:
פסוק יא:
ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו. רש"י יום איד שלהם כו' ח"א מלאכתו ממש וכו' עי' בס' בני יששכר ניסן מאמר ג' קשה א) דהול"ל ויהי היום מה הל' כהיום הזה. ב) דמה נפק"מ אם בא לעשות מלאכתו או בא סתם אל הבית ג) הול"ל ותאמר שכבה עמי מה הל' לאמר, וי"ל היום הזה יש לפתרו על יום השבת כמ"ש בפ' ויקהל זה הדבר וגו' ויש לומר בהיפך דיום השבת הוא בבחי' עוה"ב ונקרא "ההוא" וימי המעשה נקראו בל' יום הזה, עלמא דאתגליא כמ"ש היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות וכמ"ש ביוסף למען עשה כיום הזה. וז"ש ויהי כהיום הזה דהיינו שהי' אז שבת יום ההוא, אבל השעה הי' כעין יום הזה כעין ימי המעשה דיוסף אזיל לשיטתי' דראוי להחמיר בדבר הנאסר לב"נ כמו מפרכסת, ולכך אף ששמר שבת עכ"ז נהג כעין יום הזה שעשה איזה מלאכה שלא יעבור על יום ולילה לא ישבותו, ע"כ ויבא לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית כו' דאלו הי' שם מי נוכל לומר דאפשר דצוה לו לעשות מלאכה והגם ששמר שבת אינו מחויב למסור נפשו על זה אבל שלא הי' שם מאנשי הבית ובא בעצמו לעשות מלאכתו, הבינה אשת פוטיפר דרוצה להחמיר כב"נ ותתפשהו בבגדו שהי' לבש בגדי שבת, וראתה ב' הפכיים. שומר שבת ועושה מלאכתו דייקא ולא מלאכת אדוני' והוא בלי הכרח הבינה דסובר דאין רוצה לצאת מכלל ב"נ להקל ע"כ עושה איזה מלאכה, מחילא מחויב ג"כ לעשות מבוקשה ולא למסור עצמו על זה דב"נ אינו מצווה על קדוש השם ועובר על ואך את דמכם כו', וז"ש ויבא לעשות מלאכתו ותתפשהו בבגדו "לאמר" ר"ל מכח ב' הפכיים יהי' לה הוכחה, "לאמר" לו שכבי עמי כי אינו רשאי למסור נפשו:
ועשו"ת מהרלב"ח סי' קכ"ו האריך בהא דלצרכו נכנס. דמנ"ל לדרוש לגנאי על צדיק דמצינו להיפך אף שמפורש לגנאי דורשים לשבח כמו בדוד עם בת שבע, וכ' דהיה להם משמעות לדרוש כן, דאל"כ לחה נ"מ לספר דבא לעשות מלאכתו, עוד י"ל דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ומחשבה רע אינו מצרפו למעשה, ובא הכ' להודיענו שהי' להם יצה"ר גדול מאד, ואעפ"כ כבשו יצרם, אבל בדוד שנזכר שם מעשה. שפיר הפכו בזכותו ע"ש אריכות גדול ומענין דוד עם אביגיל. ובעיון יעקב על ע"י סוטה ל"ו כ' דאי' בריש ברכות לעיין מר במילי', א"ל ומי חשידנא בעיניכו א"ל ומי חשיד הקב"ה דעביד דינא בלא דינא הכלל מגמ' אף דאסור לדון לחוב מ"מ שלא יאמר דה' עושה בלא דין מותר לחשוד, א"כ גם ביוסף שהי' י"ב שנה בבית אסורים. והאיך יעבוד ה' בלא דינא לכך קאמר דלצרכי' נכנס. ומ"ד מלאכתו ממש ס"ל דנענש בשביל דסלסל בשערו וה' מדקדק כו' כחוט השערה. וע"ש בענף יוסף. ובהגהות מהר"צ חיות:
ובס' עמק יהושע ח"ב דרוש ז' כ' עפמ"ש ביומא ל"ה ב' שאשת פוטיפר משדלתו בדברים חובשך בב"א. א"ל ה' מתיר אסורים. מסמא עיניך א"ל ה' פוקח עורים וכו', וכיון שרצתה לכפותו ביסורין ומלקות שא"ב קצבה דחמיר ממיתה כמ"ש בכתובות ל"ג אלמלא נגדו' לחמ"ו פלחו כו' חשב שאין לו למסור נפשו אף על ג"ע כיון שהי' קודם מ"ת ולא הוזהרו על קד"ה, ובא דיוקנו כו' ור"ל דלאחר מ"ת חיוב למסור על ק"ה, ואף במלקות שא"ב קצבה כמ"ש תוס' שם, מיד ותשב באיתן קשתו. וא"ש המד' וימאן יוסף לדבר מצוה ממאנין לעבירה מכ"ש, לפמ"ש שהי' תמו' בעיניו שיוסף לא יתפייס דעדיין אין מצווין על ק"ה, והנה צריך להבין מפ"מ נתנה תורה רשות שאם לא ירצה לייבם יחלוץ הא גדולה מצות יבום שדוחה אשת אח. רק כמ"ש אבא שאול ביבמות ל"ט ב' הכונס יבמתו לנוי פוגע בערוה ובניו ממזרים פ"ש, בראשונה שהתכוונו למצוה יבום קודם, ולזה מי שאינו מרגיש שמתכוון למצוה טוב יותר לחלוץ, ולכאו"ק דא"ש אמר רק היום שניתנה חליצה לכן כונס לנוי פוגע בערוה, אבל למה ניתנה תיכף חליצה. ואם ל"ה מתכוון בשליחות למצוה הי' אנוס באונס של מצוה, ורק דבשבת קמ"ו א' אי' ממ"ת פסקה זוהמתן, והעבירות הם כמאכלים מקולקלים לחולה ולכן כיון דג"פ מעבירות שיהרג ואל יעבור ולכן אע"פ שיהי' אנוס. אפ"ה אם כוונתו לנוי הוי כפוגע בערוה וקרוב להיות הולד ממזר ומזיק לנפש שיפעול פעולה רע בהנפש. וזה השיב יוסף אם לדבר מצוה ממאנין היינו בחליצה מאן יבמי, אע"פ שיהי' אניס אם א"א ליבם רק לשם מצוה, לד"ע לכ"ש, ולא יועיל מה שאנוס שתענש אותו ביסורין מ"מ העבירה בעצמותה מזיק לנפש. ומוליד רק רע עכ"ד בקיצור:
ובס' מתנה טובה שבת מ"ט. תי' מד"ר ואתחנן אמר משה עצמותיו של יוסף נכנסו לא"י ואני איני נכנס, וק' מה תלוי זב"ז וי"ל כיון דנכנסו בודאי לא חטא, ומלאכתו ממש ובבעה"ט משפטים (כ"א ח') כ' ב' במסורה בבגדו בה. ותתפשהו בבגדו, והיינו כיון שפירש טליתו עלי' שוב אינו רשאי למכרה. ור"ע דסבר כיון שבגד בה א"ר למכרה, מפרש ל' בגידה איהו נמי יליף בגד דהתם מהכא שגם שם הוי בגידה שסובר דלצרכי' נכנס ע"ש, ואיתא הא דמ"ר סירב בשליחות דס"ל כר"א כיון שפירש טליתו א"ר למכרה, ורצה שה' בעצמו יגאלם ואז לא יהי' יכול למכרם לגלות כיון שפירש טליתו א"ר למכרה כמו שיהי' בגאולה העתידה ב"ב, ואי' במד' דמשו"ה לא נכנס מ"ר לארץ שסירב בשליחות, וזה טענת מ"ר עצמות יוסף נכנסו. וע"כ מלאכתו ממש ובגדו ממש. וא"כ גם גבי אמה בגדו ממש כיון שפירש טליתו א"ר למכרה, ויש לי תירוץ על סירב בשליחות ולמה אין אני נכנס. והשיבו ה' דמטעם אחר הוא, שיוסף הודה בארצו והוא לא הודה כדאי' שם ועי' בקובץ דרושים ח"ב כרך א' סי' כ"א אריכות בזה מהג"ר אלי' קלאצקין האבד"ק לובלין וכעת בא"י ובש"ך עה"ת כ' הא דלעשות צרכי' נכנס, דוגמת מ"ש ביקש דוד לעבוד ע"ז בסנהד' ק"ז ב' כן חשב יוסף פן יחולל שם שמים ויאמרו למה ה' עושה ככה ליוסף שאחי' רצו להרגו מוטב אעשה עבירה ולא יתחלל ש"ש ויאמרו סופו מוכיח על תחילתו שהי' ג"כ רשע. ובמדרש תלפיות ענף יוסף כ' דא"ש בזה מחז"ל הלב שלא חשב בעבירה כו' וק' דהא נכנס לעשות עבירה ורק שאע"פ שגמר בלבו לעשות עבירה לא לתאותו רק לש"ש שלא יתחלל:
ובס' ארץ חמדה להמלבי"ם פ' וירא הביא המד' ודוד בא עד הראש שבקש לעבוד ע"ז. א"ל מלך שכמותך יעבוד ע"ז, א"ל מלך שכמותי יהרגנו בנו, א"ל מ"ט לא דרשת סמוכין יפ"ת לבן סורר ומורה ע"ש ובסנהד' ק"ז א', וצ"ע שדוד ביקש לעבוד ע"ז, וי"ל למשל שהי' מלך אכזר אשר בחטא קטן שעשה א' מעבדי' הי' דן במיתה, ואירע ששר המשקים שפך מעט מכוס המלך על השלחן בשוגג, וכשראה שפני המלך נשתנה, וחמתו בוערה בו. לקח הכוס ושפכו כולו על השלחן, ותמהו על זה שהוסיף פשעו במזיד, ואמר. ידעתי כי לא תסלח לי ומה יאמרו השומעים כי בעבור חטא קטן הרגת ולא חמלת, ומגודל אהבתי למלך שלא יהי' לבוז ולקלון בכונה הגדלתי פשעי למען יצדיקו את דינך והמלך וכסאו יהי' נקיים. כשמוע המלך דברי' הוטבו בעיני'. ועוד נשאו על כל השרים. כן דוד כשראה. שנגזר עליו מיתה ע"י בנו. ידע כי יתחלל ש"ש שצדיק כמותו (ובדבר אורי' עשה תשובה כראוי) יענש בעונש כבד כזה, וכדי שלא יתחלל ש"ש רצה לעבוד ע"ז. וזה שהשיבו לו מלך שכמותך יעבוד ע"ז, והשיב מלך שכמוני יהרגנו בנו ואעבוד ע"ז שלא יתחלל ש"ש. א"ל כי בלאו זה לא יתרעמו כי ידונו סמוכים ע"ש, והמעשה הנ"ל הובא ג"כ בס' בן המלך והנזיר שער כ"ד. וברש"י שלח (י"ד ט') סר צלם מעליהם כשרים שבהם מתו איוב שהי' מגין עליהם. והוא מסוטה ל"ה איוב צדיק גדול הי', ובב"ב ט"ז א' ביקש איוב להפוך קערה על פיה כו' וי"ל ע"פ הנ"ל דאיוב הי' צ"ג דחשש לחילול ש"ש שיאמרו שה' עושה שלא כדין על צ"ג יסורין כאלה, התחיל לדבר שלא כדת ויחזקוהו העולם לחוטא ויצדיקו להשי"ת, וז"ש במליצה ביקש להפוך קערה על פיה כמעשה הנ"ל. ועי' בקול אלי', ובס' מגן התלמוד אות ס"ו:
פסוק יא:
רש"י דיוקנו כו'. עי' ס' וכר צדיק ששאל אותו א' ממשכילים דיכולים להיות צדיק אף אם ילך בלי זקן ופיאות ובנימוס מלבושי אירופע, והשיב לו דמחלוקת יעקב ויוסף הי' דיעקב אמר שצריכים דוקא לילך בבגדים ארוכים וזקן ופיאות ולא לקשט עצמו. ויוסף אמר שיכול להיות צדיק אף אם יסלסל בשערו וכדומה. ובסוף כשראה שהי' קרוב ליכשל ח"ו ובאה לו זאת ע"י הסלסול כמ"ש במד' שא"ל ה' אתה מסלסל בשערך אני מגרה בך הדוב. אז נראה לו דמות דיוקנו של אבי' היינו שמצא חן בעיניו סמל תבנית של אבי' דוקא ע"ש וכמ"ש נראין דברי אדמון שפירושו שיותר ימצא חן וכ"כ בלקט"ח בשם הה"צ ר' יצחק מווארקי ז"ל. ועי' מה שכתבתי בזה בפ' ויחי (מ"ט כ"ו) ועי' חתם סופר שבת מ"ט דהק' מ"ט לא נראה יעקב ליהודה כשבא על תמר, או לאחים כשמכרו ליוסף וי"ל דפלוגתא בסוטה מה שכ' על האפוד ח"א שמות האבות. וח"א שמות האבנים ובכל שמות השבטים לא נמצא ס' רק אצל יוסף ואם לא הי' כתב על אבני האפוד יוסף צריך לכתוב שמות אבנים. דצ"ל עלי' כל הא"ב, וס' לא מצינו באבות וצריך למיכתב שם האבנים שם ספיר שיש בו ס' ולא שמות האבות, להכי ביוסף בא יעקב משום פסידא שלו, אבל ביהודה לית לן בה אי הוי כתב או לא דכל אותיות שיש ביהודה נכללין בשאר שבטים או בשמות האבות, ע"ש וכ"כ בס' אדני פז. וא"ש נמי דלא בא דיוקנו לראובן שכ' וישכב פלגש אביו. ובס' לקט שמואל ענף יוסף הביא בשם הר"ר העשיל ז"ל, הא דסוטה ל"ו ב' בא דיוקנו של אבי' וא"ל עתידים אחיך שיכתבו על אבני האפוד רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכ' רועה זונות יעבור הון, וק' דאיך נשמע דהון קאי על אבני אפוד, וי"ל דאי' שם בגמ' יוסף שקידש ש"ש בסתר נתוסף לו ה' יהוסף, וביומא ע"ג על אפוד נכתב גם אברהם יצחק ויעקב וגם שבטי ישורון, וכ' החזקוני פ' תצוה דבכל אבן הי' נכתב ו' אותיות למשל באבן ראשון הי' נכתב ראובן א' (מן אברהם) ובשני שמעון ב', ובשלישי לוי רהם וכו' ובאבן יוסף הי' נכתב ו"ן מן ישורון ע"ש ולפי"ז א"ש וכך א"ל אם תעשה העבירה אז תאבד הו"ן היינו הה"א הניתוסף לך. וגם ו"ן של ישורון הרי הו"ן, ודפח"ח ועי' ג"כ בחנה"ת:
וביערות דבש ח"א דרוש ב' הביא פלוגתת רמב"ם וראב"ע והעלה דתרפים הי' בנוים על חכמת הכוכבים ובהם התחכמו לדעת עתידות וקורות הזמן, אבל ל"ה דבר ברור כמ"ש התרפים דברו און, ולא כן אורים ותומים אפוד שהי' בו השפעת רוה"ק בלי ספק. ויוסף שנכנס לצרכו ל"ה למלאות תאותו רק שטעה שראה באצטגנותו שידבק באשת פוטיפר, ולא כן הי' רק בזרעה היא אסנת נשאת לו וחשב שאין זה דבר כוזב וראוי להתדבק בה, אמנם יעקב הוכיח לו שקאי על זרעה ולא שיחטא עמה כי לדעתך אינו צורך באפוד כי התרפים ג"כ מורים כזה. ולמה לך או"ת ואפוד ומזה השיג יוסף כי אין אומן בכוכבים ותרפים ופירש מאתה ואח"כ נתקיים גזירת הכוכבים באסנת וכן אברהם שראה באצטגנונית שבן משק ביתו ירשני. וה' א"ל צא מאצטגנונית שלך ע"ש אריכות בענין מזל, ועי' ג"כ בפר"ד מ"ש על המד"ר פפ"ז ויצא החוצה, קפץ אברהם כמ"ש ויוצא אותו החוצה דאברהם הורה דאין מזל לישראל וצא מאצטגנונית, וכיון שהוציאו מכלל ב"נ, וישראל מחויב לסכן עצמו בג"ע ולא שמע לאשת פוטיפר עש"ה:
פסוק יב:
וינס ויצא החוצה. עי' הפלאה שבערכין על הערוך דיוקין. דמלת ויצא מיותר. וי"ל דר"ת ו'ירא צ"ורת אביו מרומז שנראה לו דיוקנו של אבי'. עוד מצאתי דבכוונה שנראה לו דיוקנו דיעקב גימ' קפ"ב ור"ת ק'נאין פוגעין ב"ו עי' סנהד' דפ"א. וכ"כ בס' מיני תרגומא להגאון הנ"ל ובס' עץ הדעת טוב ברמזי תורה כ' כי יצה"ר מסית לאדם שחטא. בודאי לא יהי' לך תקומה עוד ע"כ עשה מה שלבך חפץ ומלא עצמך מהנאת עוה"ז מאחר שכבר אתה אבוד מעוה"ב וזה ותתפשהו בבגדו. ר"ל בבגד בעבירה שהוא בגידה לאמר שכבה עמי שבין כך וב"כ אתה אבוד מעוה"ב. אבל ויעזוב בגדו בידה ר"ל מה שכבר בגד א"א להחזירו אבל מהיום וינס ויצא החוצה שלא לעבור עוד. ועי' בקול יעקב קהלת (י"א ט):
פסוק טז:
אדוניו רש"י של יוסף עשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רע"ג שכ' דאין אדון בלא עבד, ואין אלקים דיין ושופט בלא נשפטים, ע"כ יאמר על אדון ודיין אחד בלשון רבים אלקים, ואין זה מוסיף ריבוי על אחדותו ית' כי יאמר על שהוא דיין א' על נידונים רבים וכמ"ש אדני יוסף. אבל אל יאמר על כח וגבורה ול"ש לומר אלים דמשמע שיש בו כחות הרבה ע"ש להלכה אודות ס"ת:
פסוק יט:
ויהי כשמוע ערש"י וערמב"ן שתמה על סריס פרעה איך הזדקק לפוטיפרע. ועשו"ת חתם סופר אה"ע ח"א סי' י"ד וי"ז, דאחר סירוס המלכים עדיין לא הוסרה תאותו מכל וכל. וכן משמע מתוס' מגילה י"ב ב' ד"ה ממוכן. וגם דניאל הי' מסריסים ונשא ע"ש באריכות הלכה:
פסוק כב:
ויתן שר בית הסהר כו'. ואת כל אשר עושים שם הוא הי' עושה. וראיתי, דדרך האיש העולה לגדולה לשכור אנשים, והוא אינו עושה רק מצוה לאחרים. ועי"ז ישנאהו שהוא הולך בטל ואותנו יצוה לעבוד ינסה גם הוא לעבוד אכן,, יוסף אף שניתן לידו כל האסורים. מ"מ לא נהג שררה. וכל דבר שהם הי' עושים גם הוא הי' עושה:
פסוק כג:
אין שר וגו'. ערש"י ובס' זכרון אפרים כ' ע"פ זה"ק עה"פ מה יש ליכי בבית דאין ברכה שולט אלא באם יש עכ"פ דבר מה, ועי' בט"ז ה' חנוכה סי' תר"ע סק"א וז"ש אין שר רואה את כ' מאומה בידו שיוכל לחול הברכה ואעפ"כ ואת כל אשר עושה ה' מצליח: