א וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּוֹטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה׃ ב וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ וַיְהִ֕י בְּבֵ֖ית אֲדֹנָ֥יו הַמִּצְרִֽי׃ ג וַיַּ֣רְא אֲדֹנָ֔יו כִּ֥י יְהוָ֖ה אִתּ֑וֹ וְכֹל֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא עֹשֶׂ֔ה יְהוָ֖ה מַצְלִ֥יחַ בְּיָדֽוֹ׃ ד וַיִּמְצָ֨א יוֹסֵ֥ף חֵ֛ן בְּעֵינָ֖יו וַיְשָׁ֣רֶת אֹת֑וֹ וַיַּפְקִדֵ֙הוּ֙ עַל־בֵּית֔וֹ וְכָל־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדֽוֹ׃ ה וַיְהִ֡י מֵאָז֩ הִפְקִ֨יד אֹת֜וֹ בְּבֵית֗וֹ וְעַל֙ כָּל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־בֵּ֥ית הַמִּצְרִ֖י בִּגְלַ֣ל יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֞י בִּרְכַּ֤ת יְהוָה֙ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ בַּבַּ֖יִת וּבַשָּׂדֶֽה׃ ו וַיַּעֲזֹ֣ב כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ֮ בְּיַד־יוֹסֵף֒ וְלֹא־יָדַ֤ע אִתּוֹ֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אוֹכֵ֑ל וַיְהִ֣י יוֹסֵ֔ף יְפֵה־תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃ ז וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת־אֲדֹנָ֛יו אֶת־עֵינֶ֖יהָ אֶל־יוֹסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי׃ ח וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃ ט אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֮ מִמֶּנִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֙נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אוֹתָ֖ךְ בַּאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים׃ י וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם ׀ י֑וֹם וְלֹא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִהְי֥וֹת עִמָּֽהּ׃ יא וַיְהִי֙ כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַעֲשׂ֣וֹת מְלַאכְתּ֑וֹ וְאֵ֨ין אִ֜ישׁ מֵאַנְשֵׁ֥י הַבַּ֛יִת שָׁ֖ם בַּבָּֽיִת׃ יב וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃ יג וַיְהִי֙ כִּרְאוֹתָ֔הּ כִּֽי־עָזַ֥ב בִּגְד֖וֹ בְּיָדָ֑הּ וַיָּ֖נָס הַחֽוּצָה׃ יד וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָאֶקְרָ֖א בְּק֥וֹל גָּדֽוֹל׃ טו וַיְהִ֣י כְשָׁמְע֔וֹ כִּֽי־הֲרִימֹ֥תִי קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ אֶצְלִ֔י וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃ טז וַתַּנַּ֥ח בִּגְד֖וֹ אֶצְלָ֑הּ עַד־בּ֥וֹא אֲדֹנָ֖יו אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ יז וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי׃ יח וַיְהִ֕י כַּהֲרִימִ֥י קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֥ב בִּגְד֛וֹ אֶצְלִ֖י וַיָּ֥נָס הַחֽוּצָה׃ יט וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת־דִּבְרֵ֣י אִשְׁתּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂהּ לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפּֽוֹ׃ כ וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֙הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁר־אסורי (אֲסִירֵ֥י) הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי־שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר׃ כא וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיֵּ֥ט אֵלָ֖יו חָ֑סֶד וַיִּתֵּ֣ן חִנּ֔וֹ בְּעֵינֵ֖י שַׂ֥ר בֵּית־הַסֹּֽהַר׃ כב וַיִּתֵּ֞ן שַׂ֤ר בֵּית־הַסֹּ֙הַר֙ בְּיַד־יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת כָּל־הָ֣אֲסִירִ֔ם אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַסֹּ֑הַר וְאֵ֨ת כָּל־אֲשֶׁ֤ר עֹשִׂים֙ שָׁ֔ם ה֖וּא הָיָ֥ה עֹשֶֽׂה׃ כג אֵ֣ין ׀ שַׂ֣ר בֵּית־הַסֹּ֗הַר רֹאֶ֤ה אֶֽת־כָּל־מְא֙וּמָה֙ בְּיָד֔וֹ בַּאֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה אִתּ֑וֹ וַֽאֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה יְהוָ֥ה מַצְלִֽיחַ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה ויוסף הורד, ...מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים, שראתה באיצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו וכו'. קצת תמוה שרש"י מציג את אשת פוטיפר כמתכוונת להשיג "לשם שמים" בדרך לא כשרה כל כך, ואכן כך גם תמר, כשישבה על פרשת הדרכים. גם תמוה שרש"י מדבר על העמדת בנים, בלשון רבים, בעוד שבמקורו (בראשית רבה פה, ב) מדובר על בן, לשון יחיד, וקשה לדעת למי מתכוון הדרשן. (ואולי רש"י משנה בגלל קושי זה?). ומעניינת המגמה ליתן אינטרפטאציה חיובית לכל הקשור בזרע ישראל, ושלילית לקשור לצד האחר, ראה דברי רש"י ביחס למשפחת עשו בסוף פ' וישלח. בוודאי יש סרך מן העקרון של "תולה קלקול במקולקל" אך מותר לשאול, עד היכן מגיע החופש במגמות אלה, לכאן ולכאן. (פ' וישב תשמ"ו)
פסוק א:
וראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" כאן ולמעלה (לח, א) המסיק שירידת יהודה מאת אחיו קדמה למכירת יוסף, ולכאורה זה משפיע על תפקודו בכל הפרשה שלאחר מכן, מפ' מקץ ואילך. (פ' וישב תשמ"ז)
פסוק א:
וקשה לי, והרי יהודה היה מעורב בהחלט במעשה, ר' למעלה (לז, כו) "מה בצע כי נהרג את אחינו". (פ' וישב תשס"ג)
פסוק א:
"ויקנהו פוטיפר... מיד הישמעאלים". פס' נו הוא איזכורה האחרון של מכירת יוסף, אך עדיין לא מצאתי ביאור מספק לכל האיזכורים הקודמים, והרי הם:
פסוק א:
(לז, כא) "...ארחת ישמעאלים". (לז, כז) "...לכו נמכרנו לישמעאלים". (לז, כח) "ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו... וימכרו את יוסף לישמעאלים". (לז, לו) "והמדינים מכרו את יוסף אל מצרים, לפוטיפר...". לפי פשוטם של הכתובים קשות לפחות שלש שאלות עיקריות: (א) מי מכר המכירה הראשונה (מן הבור) - אחי יוסף או המדינים? (ב) מי מכר את יוסף לפוטיפר, המדינים או הישמעאלים? (ג) ואם המדינים לא מכרו לישמעאלים, וגם לא לפוטיפר - מה תפקידם בפרשה זו? (פ' וישב תשס"ד) ור' מש"כ למעלה (לז, כח).
פסוק א:
"פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי". שם ועוד שלושה תארים, אך בהמשך הולך ופוחת, עד שבפס' ז-ח אינו אלא אדון. (פ' וישב תשס"ז)
פסוק א:
"...סריס פרעה". כאן הוא מתכנה "סריס" וכבר כאן מתרגם־מפרש יונתן בן עוזיאל "בגין למעבד עמיה משכביה דכורא", וראה רש"י להלן (יט ד"ה פוטי פרע) "הוא פוטיפר, ונקרא שמו פוטי פרע שפרע על שנסתרס מאליו, לפי שחמד את יוסף למשכב זכר". (ע"פ סוטה יג ע"א). (פ' מקץ תשנ"א)
פסוק א:
"ויקנהו פוטיפר סריס פרעה". תמוה שאין רש"י מביא כאן את דברי רב (סוטה יז ע"ב) שקנאו לעצמו, למשכ"ז, כפי שהוא מביאם להלן (מא, מה ד"ה פוטי פרע). (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק א:
כל עניין סריסות זו קצת תמוה, ר' דברי רש"י להלן (פס' יט ד"ה ויהי כשמע אדניו). (פ' וישב תשס"ג, מלון גולדן טוליפ, ים מלח) ור' גור אריה שאין הכוונה שנסתרס לגמרי אלא שנתמעטה תאוותו, ועדיין היה נזקק לביתו. ור' דברי רמב"ן שם.
פסוק א:
רשב"ם ד"ה שר הטבחים, על ידו נידונים הנרצחים והאסורים בבית הסוהר שלו. ע"כ. ונראה שמבקש להבחין בזה בין שר הטבחים שבכאן ולבין "שר בית הסהר" דלהלן (פס' כג). וקשה לי הלשון "נידונים הנרצחים". (פ' וישב תשמ"ז)
פסוק א:
ובוודאי שאין זה התואר של הממונה על טביחת הבהמות למלך, מעין אחראי למטבח המלכותי. והראיה, שלמטה (מ, ג) פרעה מפקיד את שני סריסיו שחטאו לו, בידו של שר טבחים הלז, הוא אדוני יוסף והוא פוקד את יוסף עמהם. "שר בית הסוהר" הנ"ל משרת תחתיו. (פ' וישב תשנ"ד) ור' מש"כ למעלה (לז, לו).
פסוק ג:
רש"י ד"ה כי ה' אתו, שם שמים שגור בפיו. ע"כ. למעלה (א) דורשים (סוטה יג ע"ב) שפוטיפר קנה את יוסף לו למשכ"ז, ואלו כאן מתרשם פוטיפר זה מאיזכור שם ה' בפי יוסף, ואין שני הדברים עולים בקנה אחד. אך גם בלא הדרשה דלעיל קשה להבין, למה שם ה' בפי עבדו מרשים שר מצרי כל־כך, עד שהוא מוסר בידיו את רכושו. (פ' וישב תשמ"ט) ומקור דברי רש"י בתנחומא (ח) וזו לשונו: וכי פוטיפר רשע היה רואה הקב"ה עמו, ומה הוא כי ה' אתו, אלא שלא היה שמו של הקב"ה זז מפיו. היה נכנס לשמשו, והוא היה מלחש ואומר רבון העולם אתה הוא בטחוני, אתה הוא פטרוני. תנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ובעיני פוטיפר אדוני. ופוטיפר אומר לו מה אתה מלחש, שמא כשפים אתה עושה לי, והוא משיבו: לא, אלא אני מתפלל שאמצא חן בעיניך. לפיכך כתיב וירא אדניו כי ה' אתו. דהיינו, כיון שראה אדניו ששם שמים שגור על פיו, מזה הבין שהצלחתו מה' ולא ממעשי כשפים והתרשם מרצונו למצוא חן בעיניו עד כדי תפילה על־כך בכל רגע.
פסוק ו:
רש"י ד"ה ויהי יוסף יפה תאר, כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו וכו'. זכורני שכאשר הייתי בישיבת "תפארת ישראל" שבחיפה (התרצ"ט-הת"ש), שאצלה קנה מו"ר הרב יונה מרצבך זצ"ל לי ולידידי מדרמשטט, ביניהם גם הוריו ע"ה של מחותני ר' שמואל הכהן, סרטיפיקאט כדי להצילנו ממחנה ריכוז דכאו והוציאו על כך דמים מרובים (50 לא"י), הייתי עצוב, שכן זמן רב כבר לא שמעתי דבר מהורי הי"ד שהיו בפולין (היה זה בחורף הת"ש). ראש הישיבה, ר' דוב מאיר רובמן זצ"ל, נסה לעודדני בדברי מוסר על דרך קעלם וכה אמר, ע"פ דברי רש"י הנ"ל: כלום אתה חושב שאתה מבית טוב יותר מאשר יוסף הצדיק? והנה מסופר כאן שיוסף הצדיק דאג להופעתו החיצונית חרף גלותו מבית אביו וסלסל בשערו וכו'. הרי לך שאין לדאוג אא"כ הדאגה עשויה לקדם ענין כלשהו, אך אם לאו, אסור לדאוג ולהתעצב. ועם זאת נראה לי שרש"י רואה התנהגות יוסף זו בשלילה. (פ' וישב תשמ"ט)
פסוק ו:
מה שהיה יוסף מסלסל בשערו, אינו לכאורה אלא חזרה למעשה נעוריו, ראה רש"י למעלה (לז, ב ד"ה והוא נער), שם הוא אומר: שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה. (פ' וישב תשס"ב) ור' מש"כ שם.
פסוק ז:
"ויהי אחר הדברים האלה". וקשה לי, באילו דברים מדובר? והרי המתואר קודם הוא תהליך מתמשך שאין בו ציוני תאריכים כלל. וראה רד"ק שלכאורה רוצה לענות על שאלה זו, ואף כי תשובתו אינה מניחה את דעתי, יפים דבריו: אחר זמן שהיה יוסף בבית המצרי גדול ונכבד ויושב לבטח, הגיע אליו דבר אשת פוטיפר, והכל היה סיבה לטובה ולטובת אביו ואחיו, אף־על־פי שהיה קשה מתחילה, לטובה היה בסוף. וכן חטא המשקה והאופה וחלום פרעה, הכל היה סבה מאת האל יתברך, כי על־ידי כל זה עלה יוסף לגדולה ונכתב הספור הזה להודיע סבת הדברים. ואם יקרה לאדם שום מקרה, יבטח באל וידע שסופו לטובה ונכתב גם כן להודיע צדקתו של יוסף ושילמד אדם ממנו לכבוש את יצרו ולשמור אמונה למי שבוטח בו, יהיה מי שיהיה, ולא ישקר בו. ע"כ. (פ' וישב תשנ"ב) ור' העמק דבר על אתר.
פסוק ז:
רש"י ד"ה ותשא אשת אדניו וגו', כל מקום שנאמר אחר - סמוך. ע"כ. תמוה, למה ד"ה זה ולא פשוט: אחר, או: ויהי אחר הדברים האלה. והאופן בו סידר ידידי ר' יוסף שמואל פוגל ז"ל את דברי רש"י בחומש רש"ר הירש נראה לי התחכמות, אע"פ שמעין זה גם בדפו"ר. ומעניין שבס' יוסף הלל אין הערה בנדון זה. (פ' וישלח תשנ"ו)
פסוק ט:
רש"י ד"ה וחטאתי לאלהים, בני נח מצטוו על העריות. ע"כ. והוא ע"פ סנהדרין נז ע"א. ולא ידעתי, מה זה נוגע ליוסף אא"כ נאמר שהוא בא להוכיח את אשת פוטיפר, שהיא אסורה בעריות, אך מלשון רש"י לא משתמע כך. (פ' וישב תשס"ה) ור' גור אריה שאכן כיון יוסף לעצמו ואף שבני יעקב קבלו על עצמם לקיים את התורה, עדיין לא שייך בזה לשון "חטאתי".
פסוק י:
רש"י ד"ה להיות עמה, לעוה"ב. ע"כ. ור' בראשית רבה (פז, ו) שהכוונה להיות עמה שם - בגהינם. (פ' וישב תשמ"ט)
פסוק י:
ועתה שמתי לב לדברי בעל הטורים האומר - "להיות עמה - בגימטריא אל תוך גיהנם". (ואכן ההפרש אינו אלא אחד, וזה שכיח אצלו 565/566). (פ' וישב תש"ס) בהקדמת ספר "לקט יושר" לרבי יוסף בן משה הביא בשם רבו רבי ישראל איסרלין, בעל "תרומת הדשן": ...זכורני שאמר מה שאומר העולם שאין להקפיד אם חסר אחד במנין בגימטריה, ראייתם [הוא] ממה שפירש רש"י בפרשת ואתחנן (דברים ד, כה) על "ונושנתם"... מדצריך להקדים ב' שנים, שמע מינה שאינו די בשנה אחת. ולמה? אלא על כרחך שמע מינה שאין להקפיד אם חסר אחד בגימטריה.
פסוק יא:
"לעשות מלאכתו". תרגום אונקלוס. "למבדק בכתבי חשבנה". שהרי היה ממונה על הבית ובתור שכזה לא עסק בעבודות גופניות! וכן ראב"ע על אתר. (פ' וישב תשנ"ה)
פסוק יא:
רש"י ד"ה לעשות מלאכתו, ...וחד אמר, לעשות צרכיו עמה, אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו' (סוטה לו ע"ב). ושם מבאר רש"י "צרכיו - תשמיש". וקצת קשה לי שאם כן הדבר, מה היתה צריכה לתופסו, שהרי היה מוכן לדבר. ולכאורה צ"ל שהופעת דמות דיוקן אביו לו היתה עם בואו לבית, ובעקבותיה סירב לה, ועל כן תפשתו. (פ' וישב תשנ"ה)
פסוק יא:
ומ"מ, דעת אונקלוס היא בוודאי כדעת הסובר - מלאכתו ממש, כי גם "למבדק בכתבי חושבניה" נקרא מלאכה. (פ' וישב תש"ס) ור' שו"ת מהרלב"ח (קכו) שכיון שלבסוף לא חטא יוסף בפועל, אלא כבש את יצרו, אין גנאי בכך שהחל יצרו להתעצם עליו, כי כלל הוא שיצר־הרע מתחזק כנגד צדיקים ביותר (כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו - סוכה נב ע"א). שבח הוא ליוסף שאף־על־פי שהחליט בדעתו לחטוא, והגיע קרוב מאד לעשיית העבירה, מכל־מקום בהיותו צדיק עזרו הקב"ה והצילו מן העבירה. ור' עוד דברי בן יהוידע על הגמרא בסוטה שם.
פסוק יד:
"...הביא לנו איש עברי". אל נכון אפשר לפרש כאן "עברי" כלשון גנאי, וכמבואר בדעת מקרא שמות א, טו. וכך ברב המקרים במקרא. אבל קצת קשה ביטוי זה בפי יוסף על ארצו שלו - "כי גנב גנבתי מארץ העברים" (בראשית מ, טו), והרי בארצו היה אדם חפשי וכן כל בני משפחת אביו. גם לשון הכתוב שני "אנשים עברים" (שמות ב, יג) קשה, כי למה יקרא להם הכתוב בביטוי של גנאי שבפי המצרים. ועוד יותר קשה הוא זה שבפי משה ביחס לה' - "אלהי העברים" (שם ג, יח; ה, ג; ז, טז; ט, א ויג; י, ג), ובמיוחד קשה לשון הכתוב למעלה (יד, יג) "ויגד לאברם העברי" שהרי שם נשיא אלהים ובוודאי אין כל מקום לגנאי. ור' שם "נתינה לגר", ור' דבריו גם בשמות (א, טו).
פסוק יד:
וקצת ראיה לדעת מקרא הוא בכך שבריש ס' שמות, עד לתחילת השעבוד, בא לשון "בני" (א, א, ט, יג), ורק אחר כך לשון "עברי", אך ר' שם (ב, כג וכה; ג, ט-י, יג-טו ויח; ד, כט ולא; ה, טו ויט).
פסוק יד:
עכ"פ, אונקלוס מתרגם בבראשית - בכל מקום "עברא" ובשמות - "בר ישראל" וכדו', אבל במקומות הקשים - יהודאי. (פ' יתרו תשנ"ו) ור' רמב"ן על אתר וכן דעת מקרא שבינתיים יצא לאור.
פסוק יד:
רש"י ד"ה עברי, מעבר הנהר, מבני עבר. וקצת קשה לי למה שני הפירושים גם יחד, ודברי שפתי חכמים (אות ה) אינם משכנעים. ור' רש"י להלן (מא, יב ד"ה נער עברי עבד), שהכוונה לשימוש פז'ורטיבי, מה שאינו כן כאן, ולפחות לא במפורש כמו שם. וקשה לאמר שיש כאן ניצנים ראשונים של אנטישמיות, שהרי באותה העת אין זו אלא משפחה - בני עבר - ואין בכך משום קונוטאציה שלילית. ונראה שאין כאן אלא משום זלזול או אפי' שנאה לזר בתור שכזה, וזה פירושו של רש"י כאן - מעבר הנהר, מבני עבר, כלו' תרתי לריעותא. (פ' וישב תשמ"ז)
פסוק יט:
רש"י ד"ה ויהי כשמע אדניו וגו', בשעת תשמיש אמרה לו כן וכו'. וקצת קשה, שהרי הוא נקרא סריס פרעה. (פ' וישב תשס"ד)
פסוק יט:
ומ"מ זה קשה כנגד דברי הגמ' (סוטה יג ע"ב), ור' מה שכתבתי להלן (מא, מה). (פ' מקץ תשס"ח) ור' גור אריה שאין הכוונה שנסתרס לגמרי אלא שנתמעטה תאוותו, ועדיין היה נזקק לביתו. ור' רמב"ן על אתר.