פסוק א: ויוסף הורד מצרימה. פרש״י חוזר לענין הראשון. וא״כ אינו אלא כפלות דברים. וגם מיותר מש״כ איש מצרי וגם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה כ״ז אין בו טעם וענין. אבל כבר ביארנו שכך היה המנהג בבוא איש למכור עבד. והיה קשה עליו לשבת ולפרנס ולשמור את העבד עד שיזדמן קונה אזי היה נמכר לדימוסיא של מדינה אשר פוטיפר היה הממונה ע״ז והמדנים היו הסרסרים בזה. והיה הנימוס אשר אין הממונה רשאי ליקח לעצמו מן הדימוסיא כמו שהדין גם אצלנו אשר גבאי צדקה אסורים לקחת מן הצדקה לעצמן מפני החשד. אבל אם המוכר מביא בעצמו על השוק למכור הלא הכל שוין. ומספר המקרא אופן ההשגחה הפרטית אשר זרחה ליוסף כי קנהו פוטיפר לעצמו והיה בזה תועלת נפלא באשר היה שר הטבחים של המלוכה ע״כ נפגש לבסוף עם שרי המלוכה שר המשקים ושר האופים ומזה החל להתנוצץ גדולתו. ומספר המקרא ויוסף הורד מצרימה היינו על שוק המקח שהיה בעיר לא כאשר ישב עד כה בדימוסיא של מדינה שהיה חצר חוץ לעיר אלא הורד מצרימה:
פסוק א:ויקנהו פוטיפר. אע״ג שלא בקל היה יכול לעשות כן אחרי אשר נמכר לדימוסיא מ״מ השתדל בהמצאה אשר לא יורידוהו המדנים סרסרי הדימוסיא אלא הישמעאלים שמכרו המה הורידוהו שמה על השוק ולא נודע לאיש כי נמכר לדימוסיא תחלה. והיה גם בזה טובה ליוסף לשעה זו. כי המדנים המה אנשים רעים אשר חברתם הרגילה עם עבדים קשה על איש יקר רוח כיוסף אבל הישמעאלים היו סוחרים בשארי דברים ואין להם עסק עם עבדים רק במקרה בא להם עסק יוסף ומספר הכתוב שהיה פוטיפר איש מצרי שלא נחשוב שהסיבה שהשתדל פוטיפר כ״כ בזה משום שהיה ממדינת כנען כמו שמצוי שעובדים במלוכה אנשים ממדינה אחרת. ובאשר מצא עבד מכנען היודע טבע בני כנען ערבה עליו עבודתו. ואה״כ כי לא כן הדבר אלא הי׳ איש מצרי ומ״מ השתדל הרבה בזה ע״פ השגחה פרטית:
פסוק ב: ויהי ה׳ את יוסף. שלא יארע לו שום מכשול וסיבה:
פסוק ב:ויהי איש מצליח. מלבד שלא אירע לו מכשול עוד היו מעשיו בהצלחה:
פסוק ב:ויהי בבית אדוניו המצרי. היה בהשגחה שלא העמידו האדון בשדה או במקום אחר חוץ לביתו ולא היה האדון מרגיש כ״כ בהצלחתו. אבל היה בבית האדון עוסק במלאכת הבית. ע״כ וירא אדוניו כי ה׳ אתו. לשמרו מכל סיבה. ראה עוד וכל אשר הוא עשה וגו׳ הצלחה אלהית ניכרת אשר היא רק בידו ולא משום הצלחת האדון אלא רק בידו:
פסוק ד: וישרת אתו. לא בביתו כאשר עד כה אלא את גופו ועוד העלהו
פסוק ד:ויפקדהו על ביתו. לא לעשות בעצמו אלא ממונה ונגיד ומצוה על משרתי ביתו ונכסיו בכלל ביתו. דביתו משמעו כ״פ רשותו.
פסוק ד:וכל יש לו. עבודת המלך שעל האדון שהוא ישיות שלו. שררותו וכבודו גם זה נתן בידו:
פסוק ה: הפקיד אתו בביתו. משמעות בביתו בעוד לא הפקידו לאדון על ביתו אלא היה עוד בביתו ממש ה״מ לעבודת הבית:
פסוק ה:ועל כל אשר יש לו. ואח״כ שמינהו למושל על כל אשר יש לו. והאי לו קאי על תיבת אשר בפ״ע ועל תיבת יש בפ״ע. כמו אם היה כתוב על כל אשר לו ועל כל יש לו. ופי׳ אשר לו מה שברשות עצמו נכסיו ממש ויש לו היינו עבודת המלך שבידו כמש״כ:
פסוק ה:את בית המצרי. היינו ביתו ממש היינו נשיו ובניו:
פסוק ה:ויהי ברכת ה׳ בכל אשר יש לו. בין בנכסי עצמו והיינו אשר לו. בין בשררותו בעבודת המלך שבידו והיינו יש לו. בין בבית בין בשדה הן בנכסיו בעסקי בית ובעסקי שדה וכן במסי המלוכה בשניהם :
פסוק ו: ויעזב כל אשר לו. נכסי עצמו משא״כ כל יש לו היינו נכסי המלך לא היה יכול לעזוב בלי לדעת חשבון מאומה שהרי יחייב ראשו למלך אם לא ידע מה לענות מש״ה לא כתיב כאן יש לו:
פסוק ו:ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. הנה זה בטבע לידתו ואינו ענין לכאן ואי משום סיבת אשת אדניו כמש״כ הרמב״ן אינו ענין לדעת על מה נשאה עיניה עליו ועי׳ פרש״י. ולי נראה דבאשר מי שהוא עמל בעבודה משחית תארו מש״ה הגיד המקרא שיוסף לא היה עמל כ״כ אע״ג שהיו עסקיו רב מאד. והיינו משום שהלך הכל בהצלחה אלהית באופן היותר טוב :
פסוק ז: אחר הדברים האלה. שהיה מצליח ולא היה עמל כלל שע״כ היה יפה תאר ויפה מראה. ומש״ה אירע לו:
פסוק ז:אל יוסף. על מיבעי. אלא הפי׳ שהיה קישוטה והרמת עיניה סמוך ליוסף כדי לעוררו לזנות עד שהעזה פניה יותר.
פסוק ז:ותאמר שכבה עמי. עי׳ מש״כ בס׳ ויקרא ט״ו י״ח:
פסוק ח: וימאן. העיד הכתוב שהוא בלי שום טעם מאן לעשות בעילתו בעילת זנות אלא שהוכרח לתת לאשת אדוניו טעמים כמוסים מזה :
פסוק ח:הן אדני. אינו עושה חשבון עמדי כי הנני נאמן בעיניו:
פסוק ח:וכל אשר יש לו נתן בידי. בין נכסי עצמו בין נכסי המלכות האמין בידי. ועתה כאשר אעשה זאת וגם זה גניבה הוא יחשדני גם על נכסיו ויבקש ממני חשבונות רבים:
פסוק ט: איננו גדול וגו׳. עוד טעם שהרי הטיב כ״כ עמדי שהגדיל אותי עד מעלתו ואם כן ה״ז כפיית טובה:
פסוק ט:ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. שירע לי שיחשדני וירע לו כי חמת גבר מקנאת אשתו רבה מאד:
פסוק ט:וחטאתי לאלהים. שלא תאמר דבכלל הצלחתי יהא שלא יוודע לו לא כן. שהרי חטאתי בזה לאלהים. ואיך יצליחני בזה. וביאר הכתוב דברי יוסף באשר כל דבריו אלה גרמו לסבב אל המטרה שחפץ ה׳ דכאות אותו צדיק כאשר יבואר:
פסוק י: לשכב אצלה. כפרש״י וש״מ. שנזהר מדברים המביאים לידי מכשול ע״כ לא שכב אצלה היינו בחדרה שמא תבא ותשכב אצלו ולא יוכל להשמט ממנה:
פסוק י:להיות עמה. ביחוד המביא לידי עבירה אך יחוד ביום אינו מביא כ״כ לידי עבירה ע״כ ויהי כהיום הזה. בעצם אור היום ולא עלה ע״ד שתהי מעיזה כ״כ לבקש כזה ביום. ע״כ ויבא הביתה לעשות מלאכתו. מש״ה לא ירא מהרהור שלו. שהרי יהא טרוד בעבידתיה. כדאיתא בב״מ דצ״א א׳:
פסוק יב: וינס ויצא החוצה. משמעות חוצה מתפרש בשני אופנים. א׳ חוץ המקום והחדר שעומד. ב׳ השוק והרחוב שבעיר שנקרא חוץ ומעתה אי כתיב וינס החוצה היה במשמע שנס מן החדר לחוץ. ע״כ כתיב ויצא. שהלך עוד למרחוק מחדרו. היינו שיצא אל השוק להסיח דעת ממה שאירע לו ולא נס בשוק אלא הלך כדרך יוצא לשוק:
פסוק יג: וינס החוצה. היא ראתה שנס חוץ לחדר וכסבורה וחששה שמא נס במהומה הלאה ויעשה פרסום. וכ״כ הספורנו. ולולא זאת היתה מסתרת כל הענין. אך עתה.
פסוק יד: איש עברי. לא אמרה להן עבד כמו שאמרה להאדון. משום דלפי דבריה לאנשי ביתה שבא לשכב עמה ממש. אין נ״מ אם הוא עבד או ב״ח משרת בבית הכל הוא עול גם לו גם להאדון שהביא איש כזה לבית:
פסוק יד:עברי. שידוע היה שהעברים מחוממים בכל מעשיהם כדאי׳ ביצה דכ״ה ב׳ דתיהם של אלו אש. ופרש״י מנהגם של אלו אש שהן עזים כאש:
פסוק יד:לצחק בנו. הבינה מדברי יוסף טענות מיוחדות שא״א למלא רצון אשת האדון בפרטות. מה שאין בזה טעם בשארי בני בית. וגם ראתה אותו יפה שהוא סיבה עלולה לזנות כדאיתא ביומא דל״ה ב׳ נאה הייתי וטרוד ביצרי. ע״כ חשבה שבאמת הוא רועה זונות ומפתה נשי הבית מש״ה מצאה לב לאמר להן בפשיטות לצחק בנו עד שבא אלי לשכב עמי. לפתות אותי שאתרצה לו:
פסוק יד:ואקרא בקול גדול. כפי הראוי להיות נבהל על פתוי כזה:
פסוק טו: וינס ויצא החוצה. באשר לא ידעה בברור אם רץ ונס גם בשוק. ע״כ אמרה שהלך בשוק להסיח דעת מתאותו בקרב המון בני אדם ושיחתם. והדבר מובן שעשתה כן כדי שבבוא האדון יגידו גם המה כי הוא רועה זונות ורגיל בכך. אבל לא מצינו דבר השפחות להאדון מאומה. מובן שהן לא ענו לה כלל. או שהגידו שחלילה לא צחק בהם מעולם. וא״כ יש להבין למאי נכתב בפרשה דברי האדונית לבני הבית אלא בא ללמדנו שזה היה סיבה לדברי האדונית להאדון כאשר יבואר ומזה נתגלגל המסובב בהשגחה:
פסוק יז: כדברים האלה. אין הפי׳ כדברים שדברה לאנשי ביתה. דא״כ לא היה ראוי לכתוב עוד דבריה להאדון שאמרה בא אלי וגו׳. ולהלן עוד כתיב ויהי כשמע וגו׳ אשר דברה אליו לאמר כדברים האלה עשה לי עבדך. כ״ז מיותר. אלא הפי׳ להיפך כדברים האלה שמפרש הכתוב באופן אחר ממה שאמרה לאנשי הבית. משום שהבינה שלא כמו שחשבה. וא״כ אולי יחקור האדון מהם ותשאר כזבנית ע״כ שינתה דבריה ואמרה בא אלי העבד. שהוא באמת עבד קנוי לאדוניו וממילא אשת האדון אדונתו ואין לו להקל בה:
פסוק יז:העברי. שהם עם עז ואינו נכנע לאדונו בכל לב:
פסוק יז:אשר הבאת לנו לצחק בי. ולא אמרה לשכב עמי אלא אמרה כי היקל הרבה בכבודה ונתגרה עמה בצחוק מכאיב לב כאלו רוצה לבא עליה ופושט בגדו לפניה. והוא קלות ראש באדונו:
פסוק יח: ויהי כהרימי קולי. לא אמרה ואקרא בקול גדול שהרי אין דרך לצעוק מר ע״ד ליצנות ובזיון. אלא הרימה קול לגעור בו:
פסוק יח:ואקרא. לבני הבית שיגערו גם המה בו:
פסוק יח:וינס החוצה. לא היה לו לפי טענה זו לצאת לשוק מש״ה אמרה שברח מחדרה כדי שלא תוסיף לגער בו: והנה היא היתה מוכרחת להגיד איזה קובלנא להאדון שהרי כבר נתפרסם ע״י קריאת אנשי הבית שהיה כאן איזה מקרה עם יוסף. וכ״ז גרם דברי יוסף שלולא זה לא היה לה לקרוא את אנשי הבית כמש״כ לעיל י״ד ואלו לא היתה קוראה אותם היה טוב לפניה להשתיק הענין. אע״ג שמתחלה חשה שמא נס לשוק ויעשה פרסום כמש״כ לעיל י״ג מכ״מ אחר שעברו איזה שעות עד בוא האדון ואין שום שמועה מן השוק מגעת לה הלא טובה לה השתיקה אבל דברי יוסף הגיע לקרוא לאנשי הבית להוכיח צדקתה וכאשר נוכחה שלא כן היתה מוכרחת לעשות קובלנא אחרת עד שקצף אדוניו:
פסוק יט: כדברים האלה וגו׳. באשר חקר האדון וכי אפשר שהחל להתלוצץ בראשונה בצחוק מגונה כזה וענתה כדברים האלה עשה לי. כ״פ היקל בי בליצנות אלא שלא שמתי לב ע״ז עד שבא לזה הצחוק:
פסוק כ: אשר אסירי המלך אסורים. משום שהיה שר הטבחים ע״כ היה בית הסוהר הלז בידו. והושיבו שם:
פסוק כ:ויהי שם בבית הסהר. דרך הנכנסים לבית הסוהר בא׳ משני אופנים. א׳ שעונשו לשבת שם כמה שנים או לעולם. והוא טוחן שם או עובד איזה עבודה אחרת ומתפרנס בשם בשפלות. ב׳ מי שנדרש לדונו מושיבים אותו במאסר ובמשמר שם שלא יברח עד שמוציאים את דינו ובזה האופן יושב שם בלי עבודה אלא ניזון מאוצר המלך. וע׳ להלן מ׳ ג׳ ד׳. וסיפר הכתוב שיוסף נכנס לבית הסוהר באופן שישב שם לחלוטין:
פסוק כא: ויט אליו חסד. לשון הטיה הוא למעלה מדרך העולם דדרך יושבי בית הסהר שאין שם חן וחסד. כי המה בעלי עול וגניבה וכדומה. אבל מכ״מ על יוסף הטה חסד בהשגחה פרטית. שכל יושבי בית הסוהר התחסדו עמו ונהגו בו כבוד. ויותר מזה ויתן חנו:
פסוק כב: ויתן שר וגו׳. יצא מזה תועלת ליוסף שהיה עוד מוראו על כל יושבי בית הסוהר:
פסוק כב:הוא היה עושה. הוא המצוה ומכניס ומוציא מעשיהם למכירה וזהו גמר תכלית מע״י וזהו נקרא ג״כ עשיה להביא לידי תכלית כמש״כ ב׳ ד׳ וע״ש:
פסוק כג: ראה את כל מאומה בידו. באשר נתן עינו עליו ביחוד כי מסתמא לא בחנם הכניס אותו אדוניו לבית הסוהר עבד כזה אשר חזותו מוכיח עליו כי יקר הוא אבל לא מצא מאומה:
פסוק כג:באשר ה׳ אתו. ע״כ לא אירע שום מחסור בעניניו. ועוד ראה כי.
פסוק כג:ואשר הוא וגו׳. ראה שמצליח יותר מדרך הטבע. וניכר שצדיק הוא וה׳ מצליחו עבור זה:
