פסוק א:ויוסף הורד כו', ועוד כדי לסמוך כו' לעיל בפסוק ויהי בעת ההיא וירד כו' כתב רש"י הטעם שהורידו את יהודה מגדולתו ולא הוזכר שם הטעם השני דכאן משום דהכוונה היתה לשם שמים. וראיתי בזה תירוצים בלתי ישרים בעיני ונ"ל דלק"מ דכבר כתבתי לעיל דרש"י לא דרש סמיכות אלא בא בא לפרש מאמר הכתוב ויהי בעת ההיא משמע דהכתוב עצמו אומר שיש שייכות במעשה יהודה למעשה דיוסף דזה גרם לזה דהיינו שהורידוהו מגדולתו בשביל מעשה שלמעלה משא"כ בטעם השני דכאן לא שייך לומר על זה ויהי בעת ההיא, שהעת לא גרם לזה שיהיה לשם שמים, אבל כאן דלא באנו אלא לתרץ לשון ויוסף דמשמע שקאי אדלעיל שפיר י"ל דקמ"ל דהכוונה היתה לשם שמים כמו לעיל:
פסוק ו:ויחי יוסף יפה תואר, כיון שראה עצמו מושל כו'. נראה הוכחה לזה דאי תימא כפשוטו מפני שראתה אותו הדור חשקה בו קשה לשון ויהי יוסף יפה תואר משמע לשון ויהי שבאותה שעה נתחדש והיה כך אלא היה לו לומר ויוסף היה יפה תואר כמו ברחל דכתיב ורחל היתה יפת תואר, דהא יוסף היה מעולם יפה תואר ומאי קא ממעט במלת ויהי, ע"כ פירש שנתחדש יופי שלו ע"י סלסול בשערו וקמ"ל דמזה נעשה מכשול. ועל זה קשה הא כתיב אחר הדברים האלה דמשמע לא באותו פעם שנעשה יפה מראה לזה כתב שכ"מ שכתוב אחר הוא סמוך ולא אחרי שהוא מופלג:
פסוק ט:וחטאתי לאלהים, בני נח נצטוו על העריות. נל"פ דברי רש"י בזה דמאי חטא לאלהים, בזה דהא האיסור בזה משום אשת איש וקי"ל אין אישות לעכו"ם דאמרי' פרק ארבע מיתות (נ"ב:) אשר ינאף את אשת רעהו פרט לאשת עכו"ם וי"ל דבריש כי תצא פירש"י אשת יפת תואר אפילו אשת איש וכבר כתבו התוס' בזה בקידושין בפ"ק (כ"א.) דמ"מ יש איסור בזה מחמת ודבק באשתו ולא באדרת שנאמר בבני נח ג"כ, א"כ זהו שאמר שיחטא לאלהים אע"פ שאין אישות לעכו"ם מ"מ בני נצטוו על העריות מכח ודבק באשתו וא"כ שפיר יש איסור כיון דיש עריות להם ממילא יש אישות להם:
פסוק ט:ויש להקשות דהתחיל יוסף לומר הן אדוני כו' דמשמע שהקפיד על שימרוד על אדוניו ואח"כ הוסיף שיחטא לאלהים עשה מהעיקר תוספת וטפל ואיפכא היה ל"ל. ונ"ל דהיא לא תבעתו רק לשכב אצלה ולא לתשמיש כמ"ש המפרשים בזה, והשיב יוסף דזה לא יתכן מתרי טעמי חדא דהן אדוני כו' כי אם אותך באשר את אשתו דהיינו בענין שאת אשתו לא לתשמיש כי הוא נעשה סריס רק שהוא שוכב אצלך ואם אני אעשה כך אמרוד באדוני שאני אעשה מה שדרכו לעשות שנית. וחטאתי לאלהים דהיינו שאם אשכב אצלך סופי לבוא לידי זנות וחטאתי לאלהים (זה פירוש הגון בס"ד):
פסוק יא:לעשות מלאכתו כו' וחד אמר לעשות צרכיו עמה יש להקשות למה מפרש לחובתו של יוסף ולא כאידך מ"ד מלאכתו ממש, וי"ל דקשה לו למה אמר מלאכתו ולא מלאכה סתם דהיינו מלאכה של האדון, ע"כ מתרץ לעשות צרכיו עמה והיא מלאכתו ולא של האדון. ומטעם זה אמר התרגום למבדק בכתבי חושבניה דקשה מ"ש מלאכה זו משאר מלאכות אלא דמתרגם לשון מלאכתו דהיינו דשייך דוקא לו וזה בבדיקת חשבונות:
פסוק יד:עברי מעבר הנהר מבני, עבר לעיל בפרשת לך לך גבי אברהם העבריאיתא בב"ר פלוגתא חד אמר מעבר הנהר וחד אמר מבני עבר. ורש"י בחומש לא פירש שם אלא מעבר לנהר וכאן הביא כדברי שניהם ונראה לתרץ דכאן יש לדקדק דאמרה איש עברי ובסמוך אמרה העבד העברי אלא שכאן ובסמוך יש טעם אחר דהיא נזהרה שלא ישאלו אותה היאך נתיחדה עם איש אחד בחדר אחד וזה גרם לתביעת זנות, לזה יש תירוץ שאין משום יחוד מצד שהאיש הוא חשוב מאוד ולא יתבע דבר עבירה, ואע"פ שלפי הדין אין מועיל זה כי אפי' ת"ח אסור להתיחד עם אשה מ"מ אין הדבר מכוער כ"כ והעולם אינם חושדים בזה. ועוד יש תירוץ כי עבד הבית אינו נחשד בזה כי אין עולה על לבו לתבוע אדונתו וסברא, זו מביא הראב"ע בפסוק לא תחמוד, והנה האשה הזאת כשדברה עם בני ביתה שאינם מקפידים כ"כ לחשוד, זכרה התירוץ הראשון שאיש עברי הוא ואיש הוא ל' חשיבות וגם מלת עברי הוא ג"כ לשון חשיבות כאן וע"כ פירש"י כאן שהוא מבני עבר כי עבר אדם חשוב היה. אבל למטה שדברה עם אישה שהוא מקפיד ביותר ע"כ אמרה התירוץ השני כי עבד עברי הוא ע"כ אין חשש יחוד בזה כלל:
פסוק יט:ויהי כשמוע וכו', עניני תשמיש כאלה. הרמב"ן הקשה דהא אמרינן במדרש שפוטי פרע לקח את יוסף לתשמיש ונעשה סריס בגופו, ותירץ דהך עניני תשמיש הוא בגילוי ערוה ומשמוש ידים לחוד. ואין מיושב בזה ל' רש"י שכתב בשעת תשמיש אמרה כן שהרי לא היה שם תשמיש עם בעלה. ויש עוד להקשות למה חרה אפו טפי בשעת תשמיש ממה שהיה תחילה קודם התשמיש שאמרה לו דבורים אלו. נראה שתשמיש של פוטיפר היה באופן שלא היה לו קישוי, רק כדרך תשמיש הזקן כמו דאמרינן פרט למשמש באבר מת עם הערוה שפטור ממיתה וכאן בשעה שאמרה לו בא אלי לצחק הוא שבאמת לא צחק כלל ולא נגע בה אלא שהכין עצמו לכך אבל כשאמרה בשעת תשמיש של פוטיפר שנגע בה באמת אלא שלא היה שם קישוי חרה אפו טפי. ולפ"ז ניחא מש"ל כי אם הלחם אשר הוא אוכל וקאי על תשמיש והא סריס היה, והרא"ם טרח, לתרץ דה"ק שהיה אוכל כבר לפני זה, אבל לדידי ל"ק שעכ"פ היה לו תשמיש לפי טבעו וכח שלו:
פסוק כב:הוא היה עושה, במימריה הוה מתעביד דאין לפרש כפשוטו שהיה עושה מלאכה שעליהם לעשות דהא כתיב כל אשר עושים משמע עושים ממש: