פסוק א:למלכו. למלכות צדקיה:
פסוק א:ייק. הוא מגדל הנבנה מול העיר ללכדה:
פסוק ב:ותבוא העיר במצור. עמדה העיר והמצור סביבה עד וכו׳:
פסוק ג:בתשעה לחודש. בירמיהו (נב ו) נאמר בחודש הרביעי:
פסוק ד:ותבקע העיר. חיל נבוכדנצאר בקעו חומתה, וכאלו נעשית מעצמה, כי אנשי ירושלים היו חלושים ברעב, ולא עמדו למולם לעכב על ידם:
פסוק ד:הלילה. רצה לומר: ברחו בלילה, ובירמיהו (ששם פסוק ז) נאמר: יברחו ויצאו מן העיר לילה:
פסוק ד:דרך שער וכו׳. בדרך השער העומד בין שתי החומות אשר אצל גן המלך:
פסוק ד:וילך. המלך וכל אשר עמו:
פסוק ד:דרך הערבה. בדרך ההולך אל ערבות יריחו:
פסוק ה:וירדפו. אמרו רבותינו ז״ל שברח דרך מערה ההולכת עד ערבות יריחו, ונזדמן צבי הולך מעל המערה, ורדפו הכשדים אחר הצבי, ובבואם לפתח המערה מצאו את המלך יוצא ותפשוהו:
פסוק ו:רבלתה. כי בהאריך ימי המצור הלך נבוכדנצאר לרבלה:
פסוק ו:משפט. התווכח עמו על מה שמרד בו ועבר על שבועתו כמו שנאמר בדברי הימים (ב לו יג):
פסוק ח:תשע עשרה. כי בעת שכבש את יהויכין היה ח׳ למלכו, וצדקיהו מלך י״א שנה, הרי י״ט ובסוף ירמיהו נאמר י״ח, ורצה לומר: לכבוש יהויקים בראשונה, שהיתה בשניה למלכות נבוכדנצאר:
פסוק ח:רב טבחים. שר על ההורגים במצות המלך:
פסוק ט:בית גדול. הוא פירש על מה שאמר כל בתי ירושלים, לומר שהם כל בית אדם גדול אשר בירושלים, ואותם לבד שרף ולא זולתם:
פסוק י:אשר רב טבחים. אשר עם רב טבחים:
פסוק יא:הנשארים. אשר לא נהרגו:
פסוק יא:ואת יתר ההמון. הנשארים בכל ערי יהודה:
פסוק יד:אשר ישרתו בם. העשוים לעבוד ולשרת בהם בבית המקדש:
פסוק טו:אשר זהב זהב וכו׳. רצה לומר בין של זהב בין כסף, הכל לקח:
פסוק יז:שמנה עשרה אמה וכו׳. כבר נתבאר ענינם במלכים א בספור מלאכתו, ואין צורך אם כן בהשנות הנה:
פסוק יז:וכאלה. מספר הרמונים שהיו באחד, היו בהשני:
פסוק יט:מרואי פני המלך. רצה לומר: היושבים תמיד עם המלך ובירמיהו נאמר שבעה אנשים וזהו לפי ששנים, , מהם לא היו חשובים כמו החמשה, ולא כללם כאן עמהם:
פסוק יט:אשר נמצאו בעיר. ולא ברחו ממנה ביתר השרים:
פסוק יט:הספר שר הצבא. סופר של שר הצבא:
פסוק יט:המצבא. על פיו מוציאה כל עיר אנשיה לצאת במלחמה:
פסוק יט:מעם הארץ. מהמכובדים שבהם, אשר נמצאו בעיר ולא ברחו:
פסוק כג:והאנשים. אשר היו עמהם:
פסוק כג:אל המצפה. מקום מושב גדליהו:
פסוק כג:וישמעאל וכו׳. גם ישמעאל וכו׳ באו אליו עם, אנשיהם:
פסוק כד:וישבע להם. גדליהו נשבע להשדים ההם, שאין להם לפחוד מן הכשדים, כי לא יקחם בשבי:
פסוק כה:מזרע המלוכה. כאומר בעבור זה הרג לגדליהו, בחשבו שאליו ראוי הממשלה, כי הוא מזרע המלוכה, ולא לגדליה:
פסוק כה:ואת היהודים. גם היהודים והכשדים שהיו עם גדליה, הדג ישמעאל ואנשיו:
פסוק כו:כי יראו. פן יאמרו הכשדים, אשר בעצתם נהרג גדליה פקיד המלך והכשדים אשר עמו:
פסוק כז:בעשרים ושבעה. ובירמיהו נאמר בעשרים וחמשה, כי בכ״ה מת נבוכדנצאר שטנו ובכ״ו נקבר, והוציאהו אויל מרודך בנו מקברו וגררו בחוצות, להודיע לכל שמת, ובכ״ז מלך ונשא את ראש יהויכין:
פסוק כז:מבית כלא. רצה לומר: מיד כשהוציאו מבית הכלא, נשאו וגדלו:
פסוק כח:טובות. דברים טובים ונחומים:
פסוק כח:מעל. עליון לכסאי שאר המלכים אשר היו עמו:
פסוק כט:ושנא. היה משנה את בגדיו אשר ישב בהן בבית הכלא, להחליפם באחרות:
פסוק כט:לחם. כל הסעודה קרויה על שם הלחם:
פסוק כט:לפניו. רצה לומר: עמו יחד:
פסוק כט:כל ימי חייו. של יהויכין:
פסוק ל:וארחתו ארחת תמיד. פרס הנתונה לו, היתה פרס הנתונה תמיד מבלי הפסק, והיה למאכל לאנשי ביתו, כי הוא בעצמו אכל לחם לפני המלך תמיד:
פסוק ל:דבר יום ביומו. דבר הצריך לו בכל יום נתנו לו ביומו, ולא העבירו המועד: