פסוק א:וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ של צדקיהו בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, עשרה בטבת בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל הוּא וְכָל־חֵילוֹ עַל־יְרוּשָׁלִַם, וַיִּחַן עָלֶיהָ. נבוכדנאצר עצמו כנראה לא שהה בירושלים אלא בבסיסו שברִבְלה, אבל צבאו חנה ליד ירושלים וצר עליה. וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, חומת ביניים, מבנה מוגבה או מגדל סָבִיב. הואיל ולא היה בכוחם להבקיע את החומות בכליהם, הדייק אפשר להם להדק את סגירת העיר, לצפות ולירות ממנו אל העיר, למנוע כל אספקה מן החוץ, ולבנות מתקנים שונים לשם הריסת החומות.
פסוק ב:וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה, אחת-עשרה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ.
פסוק ג:בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, בחודש תמוז וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר, וְלֹא־הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ, שכן בעקבות המצור התרוקנו המחסנים, לפחות אלו של כלל העם.
פסוק ד:וַתִּבָּקַע הָעִיר, וְכָל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה ברחו במשך הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל יד גַּן הַמֶּלֶךְ, וְכַשְׂדִּים עַל־הָעִיר סָבִיב, וַיֵּלֶךְ צדקיהו עם אנשיו דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, המדבר. ואולי שם מקום מסוים.
פסוק ה:וַיִּרְדְּפוּ חֵיל־כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ, וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ, וְכָל־חֵילוֹ, היחידה הצבאית המלווה שהייתה קלת תנועה יותר מהמלך ומשפחתו, נָפֹצוּ, התפזרו מֵעָלָיו כשמצאו אותו.
פסוק ו:וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה, וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט. נבוכדנאצר טען כנגדו שהוא עבר על השבועה שהוא נשבע בה' שלא למרוד במלך בבל.
פסוק ז:וְאֶת־בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו, כדי להתעלל בו, ורק לאחר מכן – וְאֶת־עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר כעונש. וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, שרשראות נחושת, וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל.
פסוק ח:וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ, הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן, רַב־טַבָּחִים, הממונה על הטובחים בבני אדם מטעם המלך, עֶבֶד מֶלֶךְ־בָּבֶל אל יְרוּשָׁלִָם,
פסוק ט:וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית ה' וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל־בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם, וְאֶת־כָּל־בֵּית אדם גָּדוֹל בירושלים שָׂרַף בָּאֵשׁ.
פסוק י:וְאֶת־חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל־חֵיל כַּשְׂדִּים, הבבלים אֲשֶׁר הגיעו עם אותו רַב־טַבָּחִים.
פסוק יא:וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת־הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל־הַמֶּלֶךְ בָּבֶל, מי שברחו בינתיים מן העיר והסתפחו אל מלך בבל, וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים לבבל.
פסוק יב:וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב־טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיוֹגְבִים, עובדי שדות. הוא לקח עמו לבבל את כל רמי המעלה, והותיר בארץ רק אנשים פשוטים כדי שיתחזקו את חקלאותה.
פסוק יג:וְאֶת שני עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת העצומים, יכין ובועז, אֲשֶׁר עמדו בתוך בֵּית־ה' וְאֶת־הַמְּכֹנוֹת, כני הנחושת שעליהם עמדו הכיורים, וְאֶת־יָם הַנְּחֹשֶׁת, מְכל המים הגדול אֲשֶׁר בְּבֵית־ה' שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים, כי קשה היה לטלטל אותם כמות שהם, וגם מסתבר שלא היה בהם צורך ככלים ושהבבלים לא ראו בהם חשיבות, וַיִּשְׂאוּ אֶת־נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה.
פסוק יד:וְאֶת־הַסִּירוֹת, סירים וְאֶת־הַיָּעִים, המגרפות וְאֶת־הַמְזַמְּרוֹת, כלי זמר וְאֶת־הַכַּפּוֹת וְאֵת כָּל־כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ־בָם לָקָחוּ.
פסוק טו:וְגם אֶת־הַמַּחְתּוֹת וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת, הספלים הגדולים שמהם זרקו את דם הקרבנות על קיר המזבח, אֲשֶׁר זָהָב – זָהָב, וַאֲשֶׁר־כֶּסֶף – כָּסֶף, לָקַח רַב־טַבָּחִים.
פסוק טז:הָעַמּוּדִים – שְׁנַיִם, הַיָּם – הָאֶחָד, וְהַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר־עָשָׂה שְׁלֹמֹה לְבֵית ה' – לֹא־הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֹשֶׁת כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה. הייתה בהם כמות עצומה של נחושת. הם נלקחו רק בגלל המתכת שממנה נעשו.
פסוק יז:שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְכֹתֶרֶת עָלָיו נְחֹשֶׁת, וְקוֹמַת הַכֹּתֶרֶת שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וּשְׂבָכָה, רשת וְרִמֹּנִים לקישוט עַל־הַכֹּתֶרֶת סָבִיב – הַכֹּל נְחֹשֶׁת, וְכָאֵלֶּה גם לָעַמּוּד הַשֵּׁנִי עַל־הַשְּׂבָכָה. שתי הכותרות היו זהות.
פסוק יח:וַיִּקַּח רַב־טַבָּחִים בין השבויים אֶת־שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ, הכהן הגדול וְאֶת־צְפַנְיָהוּ כֹּהֵן מִשְׁנֶה, סגנו וְאֶת־שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף, פקידים גבוהים בבית המקדש, כנראה בידם היו מפתחות הלשכות והאוצרות.
פסוק יט:וּמִן־הָעִיר לָקַח סָרִיס, שר אֶחָד אֲשֶׁר־הוּא פָקִיד, מופקד, ממונה עַל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים שהיו מֵרֹאֵי פְנֵי־הַמֶּלֶךְ, מהנכבדים הקרובים למלך אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר באותה עת, וְאֵת הַסֹּפֵר של שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְבִּא, שבכוחו להוציא למלחמה אֶת־עַם הָאָרֶץ, וְשִׁשִּׁים אִישׁ חשובים ומכובדים מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בָּעִיר, שאולי היו מהסנהדרין הגדולה.
פסוק כ:וַיִּקַּח אֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אֹתָם עַל, אל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה, לרבלה.
פסוק כא:וַיַּךְ אֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל, נבוכדנאצר וַיְמִיתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת, שכן כנראה ראה בהם אחראים ישירים להתנהגותו של צדקיהו. וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ.
פסוק כב:וְהָעָם הַנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הִשְׁאִיר נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וַיַּפְקֵד עֲלֵיהֶם אֶת־גְּדַלְיָהוּ בֶן־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן הסופר, כלומר השר הממונה על עסקי החוץ של המלך יאשיהו. במשך דורות הייתה עמדתה של משפחה זו כלפי בבל פייסנית. נבוכדנצר מינה את גדליהו לנציב מטעמו בארץ.
פסוק כג:וַיִּשְׁמְעוּ כָל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים, הֵמָּה וְהָאֲנָשִׁים, שרי הצבא שברחו במשך הזמן מירושלים ואנשיהם, כִּי־הִפְקִיד מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־גְּדַלְיָהוּ לנציב, וַיָּבֹאוּ אֶל־גְּדַלְיָהוּ אל הַמִּצְפָּה, שבנחלת בנימין מצפון לירושלים. הם התרכזו סביב גדליה כמין צבא קטן, כדי לשמר קיום יהודי כלשהו במקום. וביניהם היו יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן־תַּנְחֻמֶת הַנְּטֹפָתִי וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶּן־הַמַּעֲכָתִי הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם.
פסוק כד:וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ וּלְאַנְשֵׁיהֶם שבועת אמונים, שלא יארע להם כל רע. וַיֹּאמֶר לָהֶם: אַל־תִּירְאוּ מֵעַבְדֵי הַכַּשְׂדִּים. שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִטַב לָכֶם, כי יש בידי ייפוי כוח לעשות כרצוני.
פסוק כה:וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי – וכפי הנראה היה זה בראש השנה – בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה בֶּן־אֱלִישָׁמָע, שהיה מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת־גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת, וְכן הרגו אֶת־הַיְּהוּדִים וְאֶת־הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר־הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה.
פסוק כו:וַיָּקֻמוּ כָל־הָעָם הנותרים מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים וַיָּבֹאוּ למִצְרָיִם, כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵי כַשְׂדִּים. הם פחדו שהכשדים יתנקמו בהם על הריגת גדליהו, שמוּנה על ידיהם. אמנם ירמיהו הנביא חיזקם להישאר בארץ ואמר להם שאל להם להתיירא, אבל הם סירבו לשמוע והביאו גם אותו אִתם, בעל כורחו, למצרים.
פסוק כז:וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ־יְהוּדָה, בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ, נָשָׂא, הרים אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל, בנו של נבוכדנאצר, בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת־רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ־יְהוּדָה והוציא אותו מִבֵּית הכֶּלֶא.
פסוק כח:וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת, ויתרה מזו – וַיִּתֵּן אֶת־כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים שבאו ממדינות נוספות שנכבשו בידי נבוכדנאצר, אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל.
פסוק כט:וְשִׁנָּא, החליף אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ בבגדים של אדם חופשי, וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל־יְמֵי חַיָּיו.
פסוק ל:וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה־לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו. יהויכין היה מי שהמשיך את שושלת מלכי יהודה, מכיוון שאת ילדיו של המלך צדקיהו פקד נבוכדנאצר להרוג. לפי המסורת, יהויכין היה הצאצא הרשמי היחיד לשושלת מלכי בית דוד. מבניו תימשך השושלת, ומהם יֵצאו ראשי הגולה בבבל. הספר נחתם בחוט של חסד שנמתח על מלך יהודה. ממנו נפתח מאוחר יותר פתח של תקווה.
