א וַיְהִי֩ בִשְׁנַ֨ת הַתְּשִׁיעִ֜ית לְמָלְכ֗וֹ בַּחֹ֣דֶשׁ הָעֲשִׂירִי֮ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֒ בָּ֠א נְבֻכַדְנֶאצַּ֨ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֜ל ה֧וּא וְכָל־חֵיל֛וֹ עַל־יְרוּשָׁלִַ֖ם וַיִּ֣חַן עָלֶ֑יהָ וַיִּבְנ֥וּ עָלֶ֖יהָ דָּיֵ֥ק סָבִֽיב׃ ב וַתָּבֹ֥א הָעִ֖יר בַּמָּצ֑וֹר עַ֚ד עַשְׁתֵּ֣י עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ צִדְקִיָּֽהוּ׃ ג בְּתִשְׁעָ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ וַיֶּחֱזַ֥ק הָרָעָ֖ב בָּעִ֑יר וְלֹא־הָ֥יָה לֶ֖חֶם לְעַ֥ם הָאָֽרֶץ׃ ד וַתִּבָּקַ֣ע הָעִ֗יר וְכָל־אַנְשֵׁ֨י הַמִּלְחָמָ֤ה ׀ הַלַּ֙יְלָה֙ דֶּ֜רֶךְ שַׁ֣עַר ׀ בֵּ֣ין הַחֹמֹתַ֗יִם אֲשֶׁר֙ עַל־גַּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ וְכַשְׂדִּ֥ים עַל־הָעִ֖יר סָבִ֑יב וַיֵּ֖לֶךְ דֶּ֥רֶךְ הָעֲרָבָֽה׃ ה וַיִּרְדְּפ֤וּ חֵיל־כַּשְׂדִּים֙ אַחַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּשִּׂ֥גוּ אֹת֖וֹ בְּעַרְב֣וֹת יְרֵח֑וֹ וְכָל־חֵיל֔וֹ נָפֹ֖צוּ מֵעָלָֽיו׃ ו וַֽיִּתְפְּשׂוּ֙ אֶת־הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּעֲל֥וּ אֹת֛וֹ אֶל־מֶ֥לֶךְ בָּבֶ֖ל רִבְלָ֑תָה וַיְדַבְּר֥וּ אִתּ֖וֹ מִשְׁפָּֽט׃ ז וְאֶת־בְּנֵי֙ צִדְקִיָּ֔הוּ שָׁחֲט֖וּ לְעֵינָ֑יו וְאֶת־עֵינֵ֤י צִדְקִיָּ֙הוּ֙ עִוֵּ֔ר וַיַּאַסְרֵ֙הוּ֙ בַֽנְחֻשְׁתַּ֔יִם וַיְבִאֵ֖הוּ בָּבֶֽל׃ ח וּבַחֹ֤דֶשׁ הַֽחֲמִישִׁי֙ בְּשִׁבְעָ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ הִ֗יא שְׁנַת֙ תְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֑ל בָּ֞א נְבוּזַרְאֲדָ֧ן רַב־טַבָּחִ֛ים עֶ֥בֶד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל יְרוּשָׁלִָֽם׃ ט וַיִּשְׂרֹ֥ף אֶת־בֵּית־יְהוָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְאֵ֨ת כָּל־בָּתֵּ֧י יְרוּשָׁלִַ֛ם וְאֶת־כָּל־בֵּ֥ית גָּד֖וֹל שָׂרַ֥ף בָּאֵֽשׁ׃ י וְאֶת־חוֹמֹ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם סָבִ֑יב נָֽתְצוּ֙ כָּל־חֵ֣יל כַּשְׂדִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר רַב־טַבָּחִֽים׃ יא וְאֵת֩ יֶ֨תֶר הָעָ֜ם הַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּעִ֗יר וְאֶת־הַנֹּֽפְלִים֙ אֲשֶׁ֤ר נָפְלוּ֙ עַל־הַמֶּ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל וְאֵ֖ת יֶ֣תֶר הֶהָמ֑וֹן הֶגְלָ֕ה נְבוּזַרְאֲדָ֖ן רַב־טַבָּחִֽים׃ יב וּמִדַּלַּ֣ת הָאָ֔רֶץ הִשְׁאִ֖יר רַב־טַבָּחִ֑ים לְכֹֽרְמִ֖ים וּלְיֹגְבִֽים׃ יג וְאֶת־עַמּוּדֵ֨י הַנְּחֹ֜שֶׁת אֲשֶׁ֣ר בֵּית־יְהוָ֗ה וְֽאֶת־הַמְּכֹנ֞וֹת וְאֶת־יָ֧ם הַנְּחֹ֛שֶׁת אֲשֶׁ֥ר בְּבֵית־יְהוָ֖ה שִׁבְּר֣וּ כַשְׂדִּ֑ים וַיִּשְׂא֥וּ אֶת־נְחֻשְׁתָּ֖ם בָּבֶֽלָה׃ יד וְאֶת־הַסִּירֹ֨ת וְאֶת־הַיָּעִ֜ים וְאֶת־הַֽמְזַמְּר֣וֹת וְאֶת־הַכַּפּ֗וֹת וְאֵ֨ת כָּל־כְּלֵ֧י הַנְּחֹ֛שֶׁת אֲשֶׁ֥ר יְשָֽׁרְתוּ־בָ֖ם לָקָֽחוּ׃ טו וְאֶת־הַמַּחְתּוֹת֙ וְאֶת־הַמִּזְרָק֗וֹת אֲשֶׁ֤ר זָהָב֙ זָהָ֔ב וַאֲשֶׁר־כֶּ֖סֶף כָּ֑סֶף לָקַ֖ח רַב־טַבָּחִֽים׃ טז הָעַמּוּדִ֣ים ׀ שְׁנַ֗יִם הַיָּ֤ם הָֽאֶחָד֙ וְהַמְּכֹנ֔וֹת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה שְׁלֹמֹ֖ה לְבֵ֣ית יְהוָ֑ה לֹא־הָיָ֣ה מִשְׁקָ֔ל לִנְחֹ֖שֶׁת כָּל־הַכֵּלִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃ יז שְׁמֹנֶה֩ עֶשְׂרֵ֨ה אַמָּ֜ה קוֹמַ֣ת ׀ הָעַמּ֣וּד הָאֶחָ֗ד וְכֹתֶ֨רֶת עָלָ֥יו ׀ נְחֹשֶׁת֮ וְקוֹמַ֣ת הַכֹּתֶרֶת֮ שָׁלֹ֣שׁ אמה (אַמּוֹת֒) וּשְׂבָכָ֨ה וְרִמֹּנִ֧ים עַֽל־הַכֹּתֶ֛רֶת סָבִ֖יב הַכֹּ֣ל נְחֹ֑שֶׁת וְכָאֵ֛לֶּה לַֽעַמּ֥וּד הַשֵּׁנִ֖י עַל־הַשְּׂבָכָֽה׃ יח וַיִּקַּ֣ח רַב־טַבָּחִ֗ים אֶת־שְׂרָיָה֙ כֹּהֵ֣ן הָרֹ֔אשׁ וְאֶת־צְפַנְיָ֖הוּ כֹּהֵ֣ן מִשְׁנֶ֑ה וְאֶת־שְׁלֹ֖שֶׁת שֹׁמְרֵ֥י הַסַּֽף׃ יט וּמִן־הָעִ֡יר לָקַח֩ סָרִ֨יס אֶחָ֜ד אֲ‍ֽשֶׁר־ה֥וּא פָקִ֣יד ׀ עַל־אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֗ה וַחֲמִשָּׁ֨ה אֲנָשִׁ֜ים מֵרֹאֵ֤י פְנֵֽי־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נִמְצְא֣וּ בָעִ֔יר וְאֵ֗ת הַסֹּפֵר֙ שַׂ֣ר הַצָּבָ֔א הַמַּצְבִּ֖א אֶת־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וְשִׁשִּׁ֥ים אִישׁ֙ מֵעַ֣ם הָאָ֔רֶץ הַֽנִּמְצְאִ֖ים בָּעִֽיר׃ כ וַיִּקַּ֣ח אֹתָ֔ם נְבוּזַרְאֲדָ֖ן רַב־טַבָּחִ֑ים וַיֹּ֧לֶךְ אֹתָ֛ם עַל־מֶ֥לֶךְ בָּבֶ֖ל רִבְלָֽתָה׃ כא וַיַּ֣ךְ אֹתָם֩ מֶ֨לֶךְ בָּבֶ֧ל וַיְמִיתֵ֛ם בְּרִבְלָ֖ה בְּאֶ֣רֶץ חֲמָ֑ת וַיִּ֥גֶל יְהוּדָ֖ה מֵעַ֥ל אַדְמָתֽוֹ׃ כב וְהָעָ֗ם הַנִּשְׁאָר֙ בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָ֔ה אֲשֶׁ֣ר הִשְׁאִ֔יר נְבֽוּכַדְנֶאצַּ֖ר מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֑ל וַיַּפְקֵ֣ד עֲלֵיהֶ֔ם אֶת־גְּדַלְיָ֖הוּ בֶּן־אֲחִיקָ֥ם בֶּן־שָׁפָֽן׃ כג וַיִּשְׁמְעוּ֩ כָל־שָׂרֵ֨י הַחֲיָלִ֜ים הֵ֣מָּה וְהָאֲנָשִׁ֗ים כִּֽי־הִפְקִ֤יד מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ אֶת־גְּדַלְיָ֔הוּ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־גְּדַלְיָ֖הוּ הַמִּצְפָּ֑ה וְיִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֡ה וְיוֹחָנָ֣ן בֶּן־קָ֠רֵחַ וּשְׂרָיָ֨ה בֶן־תַּנְחֻ֜מֶת הַנְּטֹפָתִ֗י וְיַֽאֲזַנְיָ֙הוּ֙ בֶּן־הַמַּ֣עֲכָתִ֔י הֵ֖מָּה וְאַנְשֵׁיהֶֽם׃ כד וַיִּשָּׁבַ֨ע לָהֶ֤ם גְּדַלְיָ֙הוּ֙ וּלְאַנְשֵׁיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם אַל־תִּֽירְא֖וּ מֵעַבְדֵ֣י הַכַּשְׂדִּ֑ים שְׁב֣וּ בָאָ֗רֶץ וְעִבְד֛וּ אֶת־מֶ֥לֶךְ בָּבֶ֖ל וְיִטַ֥ב לָכֶֽם׃ כה וַיְהִ֣י ׀ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בָּ֣א יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְ֠תַנְיָה בֶּן־אֱלִ֨ישָׁמָ֜ע מִזֶּ֣רַע הַמְּלוּכָ֗ה וַעֲשָׂרָ֤ה אֲנָשִׁים֙ אִתּ֔וֹ וַיַּכּ֥וּ אֶת־גְּדַלְיָ֖הוּ וַיָּמֹ֑ת וְאֶת־הַיְּהוּדִים֙ וְאֶת־הַכַּשְׂדִּ֔ים אֲשֶׁר־הָי֥וּ אִתּ֖וֹ בַּמִּצְפָּֽה׃ כו וַיָּקֻ֨מוּ כָל־הָעָ֜ם מִקָּטֹ֤ן וְעַד־גָּדוֹל֙ וְשָׂרֵ֣י הַחֲיָלִ֔ים וַיָּבֹ֖אוּ מִצְרָ֑יִם כִּ֥י יָרְא֖וּ מִפְּנֵ֥י כַשְׂדִּֽים׃ כז וַיְהִי֩ בִשְׁלֹשִׁ֨ים וָשֶׁ֜בַע שָׁנָ֗ה לְגָלוּת֙ יְהוֹיָכִ֣ין מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֔ה בִּשְׁנֵ֤ים עָשָׂר֙ חֹ֔דֶשׁ בְּעֶשְׂרִ֥ים וְשִׁבְעָ֖ה לַחֹ֑דֶשׁ נָשָׂ֡א אֱוִ֣יל מְרֹדַךְ֩ מֶ֨לֶךְ בָּבֶ֜ל בִּשְׁנַ֣ת מָלְכ֗וֹ אֶת־רֹ֛אשׁ יְהוֹיָכִ֥ין מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֖ה מִבֵּ֥ית כֶּֽלֶא׃ כח וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֖וֹ טֹב֑וֹת וַיִּתֵּן֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מֵעַ֗ל כִּסֵּ֧א הַמְּלָכִ֛ים אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בְּבָבֶֽל׃ כט וְשִׁנָּ֕א אֵ֖ת בִּגְדֵ֣י כִלְא֑וֹ וְאָכַ֨ל לֶ֧חֶם תָּמִ֛יד לְפָנָ֖יו כָּל־יְמֵ֥י חַיָּֽיו׃ ל וַאֲרֻחָת֗וֹ אֲרֻחַ֨ת תָּמִ֧יד נִתְּנָה־לּ֛וֹ מֵאֵ֥ת הַמֶּ֖לֶךְ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֑וֹ כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיָּֽו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ויהי בשנת התשיעית למלכו וגו'. עתה יספר הכתוב חרבן ירושלם ובית ה' איך היה, וספר שכאשר צדקיהו מרד במלך בבל בא על ירושלם בשנה התשיעית למלכותו שהיא שנת שבע עשר' למלכות נבוכד נאצר ותבוא העיר במצור ויבנו עליה דיק, והוא המגדל הגדול שעושים מעצים כנגד העיר לכבשה, ומאשר אמר סביב, יראה שהדיק היא כמו עיר בנויה מעץ שעושים סביב העיר להלחם משם אל העיר:
פסוק ב:
(ב-ד) והנה התמיד המצור על ירושלם שתי שנים, כי הנה בשנת עשתי עשרה למלך צדקיהו (לפי שהיה רעב גדול בעיר ולא היה לחם לעם הארץ מפני זלעפות רעב) הבקעה העיר בתשעה לחדש, שהכשדיים בקעו החומה ועם הארץ לא מיחו בידיהם, מפני הרעב שהיה בתוכם, ולא פירש הכתוב מי הוא החדש הזה, ובספר ירמיהו (ירמי' נ"ב ו') כתוב שהיה זה בחדש הרביעי שהוא למניננו חדש תמוז. ואחז"ל (תענית כ"ו ע"א) חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, נשתברו הלחו', ובוטל התמיד, הבקעה העיר, שרף אפוסתומוס את התור', והעמיד צלם בהיכל. אבל מה שנאמר כאן בתשעה לחדש הבקעה העיר, היה לענין המעשה, ומה שאמרו בשבעה עשר בתמוז היה אחרי אשר רדפו אחרי הבורחים ושבו להרחיב פרץ העיר, וזה לפי שכאשר ראו אנשי המלחמה אשר בקרב העיר שבקעו הכשדיים חומת העיר ברחו בלילה ההיא, וכן אומר בספר ירמיהו (שם ז') וכל אנשי המלחמה יברחו ויצאו מן העיר לילה. וספר כאן שיצאו דרך שער בין החומותים, אשר על גן המלך, רוצה לומר בדרך השער שהיה בין שתי החומות בסתר, כדי שלא ירגישו בהם הכשדיים, והיתה הליכתם בהיות הכשדים על העיר, וילך דרך הערבה, רוצה לומר שהמלך צדקיהו הלך בדרך הערבה בורח הוא ואנשיו ולא יוכל להמלט, (ה-ו) לפי שחיל הכשדים ברחו אחריו והשיגוהו בערבות יריחו ויתפשוהו ויביאו אותו למלך שהיה ברבלתה, כי עם היות שאמר שבא נבוכדנאצר על ירושלם, אולי שמפני שארכו ימי המצור הלך הוא רבלתה והניח חילו על המצור, ובהיותו שם ברבלתה הוליכו שם את צדקיהו. וחז"ל בפרק חלק (דף צ"ו ע"ב) אמרו שלא עלה נבוכד נצר לירושלם, אלא שנבוזראדן הוא אשר עלה, ובהיות חיל המלך שם נאמר שהיה שם המלך. וספר הכתוב שדבר שם משפט עם צדקיהו, רוצה לומר שהוכיחו על אשר מרד בו ועבר על שבועתו, כמו שכתוב (דברי הימים ב' ל"ז י"ג) וגם במלך בבל מרד אשר השביעו באלקים, ועל זה הענישו בבניו ובעיניו:
פסוק ח:
וספר הכתוב שבחדש החמשי שהוא למניננו חדש אב בשבעה ימים לאותו חדש בא נבוזראדן שר הטבחים ירושלם, ונראה שעם היות שהעיר הבקעה בתשעה לחדש תמוז, הנה לא נכנסו הכשדיים לירושלם כי אם עד שבעה לחדש אב, שכל הימים אשר היו בין זה לזה עמדו היהודים נלחמים בבקיעת העיר עם הכשדיים ולא נכנסו שם עד חדש ימים שמפני הרעב נחלשו הלוחמים. ובספר ירמיהו (שם) כתוב בעשור לחדש, ופירשו חז"ל (תענית כ"ט ע"א) שבשבעה לאב נכנסו גויים להיכל ואכלו ושתו כל אותו יום וקלקלו כרצונם שביעי ושמיני, וביום התשיעי לאב סמוך לחשכה הציתו בו את האש והיה הולך ודולק עד סוף עשירי, ומפני שהיתה רוב השרפה בעשרה באב, אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הייתי באותו דור לא קבעתיו אלא בעשירי שרובו של היכל נשרף וגומר, ורבנן אמרו אתחלתא דפורענותא עקר: ואמנם מה שאמר שהיה זה בשנת תשע עשרה לנבוכדנאצר, ובספר ירמיהו (שם) אמר בשנת שמנה עשרה לנבוכדנאצר, כפי פשוטו ראוי שיפורש שהיה בסוף שמנה עשרה והתחלת תשע עשרה, ואחז"ל (מגילה י"א ע"ב) גלו בתשע עשרה וגלו בשמנה עשרה וחשבון אחד הוא, אלא תשע עשרה למלכות נבוכדנאצר ושמנה עשרה לכבוש יהויקי', שהי' בשנה השני' לנבוכדנאצר:
פסוק ט:
וספר שנבוזראדן שרף עם בית ה' את בית המלך, וראוי לשום לב על זה שבית השם ובית המלך נבנו כאחת ונשרפו כאחת, כי היה הצלחת בית המלך והתמדתו תלויה בבית ה', וכן זכר ששרף כל בתי ירושלם הגדולים והנכבדים, וזהו כל בית גדול שרף באש, רוצה לומר כל בית אדם גדול שרף, (י) ושנתץ והרס חומות ירושלים, וכבר כתבתי שהיו לירושלם שלשה חומות זו לפנים מזו וכלם נתצו, כדי שהעם הנשאר לא יוכלו עוד למרוד ולהשגב שמה בתוך החומות, (יא) ושהגלה יתר העם הנשארים בעיר, ואשר נפלו ביד מלך בבל ויצאו אליו קודם כבוש העיר ומסרו עצמם אליו, שלא היה ראוי שיגלה אותם, הנה גם אותם הגלה. ובדברי הימים כתוב (ד"ה, ב' ל"ו י"ז) ויהרוג בחוריה בחרב בבית מקדשם ולא חמל על בחור ובתולה זקן וישיש, ואין ספק שקצר הספור כאן בהרוגים ובשבויים ובשאר הרעות העצומות אשר עשו הכשדים בירושלם האומרים ערו ערו עד היסוד בה, וחז"ל הזכירו מזה הרבה, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו: (ועיין מזה במסכת גיטין נ"ו וכו', ובמדרש איכה ובספר יוסיפון בספר מלחמות ה'):
פסוק יב:
וספר הכתוב מנבוכד נאצר שלבד השאיר מדלת העם לעובדי הכרמים וליוגבים, שהם עובדי השדות. וחז"ל דרשו במסכת שבת (פ"ב כ"ו ע"א) לכורמים, תאני רב יוסף אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי עד רמת', וליוגבים, אלו ציידי חלזון מסולמות דצור עד חיפא:
פסוק יג:
(יג-יד) וכו' וספר שכלי הנחשת אשר בבית השם, העמודים והים ושאר הנחשת, וגם כן כל כלי זהב וכסף שברו הכשדים אותם והוליכו אותם אל בבל, ואמנם ענין העמודים ושאר הכלים שזכר כאן, כבר ביארתי ענינם (דף רכ"ג) בספור מלאכת כלי הבית במה שעבר, ואין צורך בהשנות פירושם הנה:
פסוק יח:
(יח-כ) וזכר שבפרט לקח את הכהן הגדול וסגן הכהנים ושלשת שומרי הסף, שהם שומרי כלי הבית, וסריס אחד שהיה ממונה על אנשי המלחמה, וחמשה אנשים מרואי פני המלך אשר נמצאו בעיר, ואת הסופר שהיה עם צר הצבא לסדר הצבא מעם הארץ וששים מאנשי העיר, וידמה שהיו מהנכבדים שבעם, והוליכם למלך בבל רבלתה, לפי שאלה היו מסדרי עצת המלך ועניני המלחמה, (כא-כב) ושם הכה אותם בחרב והגלה השאר כלם, והפקיד את גדליה בן אחיקם על היהודים אשר השאיר נבוכד נאצר בארץ, שיהיה מנהיג אותם ומסדר עניניהם, באופן שיהיו תמיד תחת עול מלך בבל.
פסוק כג:
וכאשר שמעו ראשי החיילים המה ואנשיהם (שהיו פזורים בארץ ובורחים מפני מלך בבל, יראים פן ימיתם או יוליכם גולים ושבים אל בבלה מפני המלחמה אשר היו עושים כנגדו) שנשאר פקיד גדליה בן אחיקם בארץ, נאספו אליו.
פסוק כד:
ולפי שתמיד היו יראים מן הכשדים פן יבאו עליהם ויכום, נשבע אליהם גדליה שיהיו נשמרים מהכשדים ולא יראו אותם, בתנאי שיעבדו את מלך בבל תמיד, וכמו שנאמר בספר ירמיהו (ירמיה מ' י' י"א, י"ב) שאמר גדליה ואני הנני יושב במצפה לעמוד לפני הכשדים אשר יבאו אלינו ואתם אספו יין וקיץ ושמן ושימו בכליכם ושבו בעריכם אשר תפשתם, וגם בכל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום ואשר בכל הארצות שמעו כי נתן מלך בבל שארית ליהודה וכי הפקיד עליהם את גדליה בן אחיקם בן שפן וישובו כל היהודים מכל המקומות אשר נדחו שם ויבאו אל ארץ יהודה אל גדליהו המצפתה ויאספו יין וקיץ הרבה מאד. ואין ספק שאלו היה חי גדליהו היו נקבצים אליו יהודים רבים והיו יוצאים מן בבל רבים ויאספו אליו כלם ולא תשאר הארץ מבלי בניה, (כה) אבל ישמעאל בן נתניה שהיה מזרע המלך צדקיהו בא והכה את גדליהו ואת היהודים ואת הכשדים אשר היו אתו במצפה, ומפני זה קמו כל העם והלכו להם למצרים. וראוי שתדע שספור גדליהו בא בכאן בקוצר, וכי בספר ירמיהו (שם) גלה בו דברים. האחד למה עשה ישמעאל הדבר הרע הזה, ואמר שם שהביאו אליו שתי סבות. האחת היותו מזרע המלוכה, וחשב שמפני זה היה ראוי שיהיה הוא השליט על הארץ המשביר את כל עם הארץ ולא גדליה שלא היה מזרע המלוכה כמוהו, ומפני הקנאה והתאוה והכבוד עשה זה. והשנית שמלך בני עמון שהיה ישמעאל עמו שלחו להרוג את גדליהו, לפי שהיה פקיד בארץ מיד מלך בבל, ורצה מלך בני עמון שלא ישב בארץ מושל מתחת יד מלך בבל, ולזה חשב להרוג את גדליה ואת הכשדים והיהודים אשר עמו כדי שילכו משם ולא יעמדו שמה, ובחר בישמעאל להיותו יהודי שיהרוג את גדליה בקשר כי יבטח בו ויוכל לעשותו. הדבר השני שנזכר שם הוא שגלו הקשר הזה אל גדליה בחייו והוא לא האמין לדברי המזהירים ובטח בישמעאל שהמית אותו, וזה שאמר שמה ויוחנן בן קרח וכל שרי החיילים אשר בשדה באו אל גדליהו המצפתה ויאמרו אליו הידוע תדע כי בעלים מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה להכותך נפש, ולא האמין להם גדליהו בן אחיקם, ויוחנן בן קרח אמר אל גדליהו בסתר במצפה לאמר אלכה נא ואכה את ישמעאל בן נתניה ואיש לא ידע למה יככה נפש ויפוצו כל יהודה הנקבצים אליך ואבדה שארית יהודה, ויאמר גדליהו בן אחיקם אל יוחנן בן קרח אל תעשה את הדבר הזה כי שקר אתה דובר אל ישמעאל. הדבר השלישי שנזכר שם (ירמיה מ"א) הוא, שלא הרגו במלחמה חרב בחרב כאיש גבור אבל בא לאכול עמו ובטח בו גדליהו ועל השלחן קם עליו ויהרגהו, והוא קשר נמרץ ותועבה גדולה, ולא די שהרג אותו אבל גם את כל היהודים אשר היו אתו במצפה הרג, וגם ביום הנמשך להריגה שהיו באים אנשים משכם ומשמרון מגלחי זקן וקרועי בגדים על חרבן ירושלם ושרפת בית קדשנו ותפארתנו ובידם מנחה ולבונה להביא בית ה' הרגם ישמעאל על לא חמס עשו, והשבה ישמעאל את כל שארית העם אשר היו יושבים במצפה וילך לעבור אל בני עמון. הדבר הרביעי שנזכר שם הוא שהעם הנשאר עמו כאשר ראו שישמעא' הרג את גדליה העומד על בני עמו ושהרג את הכשדי', חשבו שיבואו הכשדיי' עליה' ויהרגו', בחשבם שברצונם ובדעתם היתה מיתת הכשדים על ידי ישמעאל שהיה מזרעם, ולזה בחרו ללכת מצרים לגור שם. הדבר החמשי הוא ששרי החיילים ויוחנן בן קרח וכל העם שאלו אל ירמיהו שיתפלל אל ה' ויורם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ושהנביא השיבם בשם ה' שישבו שמה ולא ילכו למצרים שנאמר (ירמיה מ"ב י', וכו') אם שוב תשבו בארץ הזאת ובניתי אתכם ולא אהרוס ונטעתי אתכם ולא אטוש כי נחמתי אל הרעה אשר עשיתי לכם אל תיראו מפני מלך בבל וגומר ואתן לכם רחמים ורחם אתכם והשיב אתכם אל אדמתכם, ואם אומרים אתם לא נשב בארץ הזאת לבתי שמוע בקול השם אלקיכם לאמר לא כי אל ארץ מצרים נבא וגומר, והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים והרעב אשר אתם וגומר, והמה עם היות שהטיבו בשאלתם אשר שאלו מאת ה', הרעו במה שלא שמעו לדבריו ואמרו אל ירמיהו שקר אתה מדבר לא שלחך השם אלקינו לאמר לא תבאו מצרימה, כל הדברים האלה נזכרו בספר ירמיהו והנבואות שנבא הנביא על היהודים ההולכים למצרים, ונסתפק כותב הספר כאן באמרו ויברחו מצרימה כי יראו מפני הכשדים:
פסוק כז:
וספר אחרי זה שבשנת שלשים ושבע לגלות יהויכין נשא אויל מרודך מלך בבל בשנת מלכו את ראש יהויכין מלך יהודה מבית כלא וגומר, ואמר בעשרים ושבעה לחדש, להודיע שכאשר מת נבוכד נאצר ומלך אויל מרודך בנו עשה החסד הזה עם יהויכין, ובירמיהו כתוב בחמשה ועשרים לחדש, ופירשו חז"ל (סדר עולם פרק כ"ח ועיין וי"ר פר' י"א קפ"ה) שבעשרים וחמשה מת נבוכדנאצר ונקבר ובעשרים ושש הוציאו בנו אויל מרודך מקברו, כי פחד שמא ישוב עדיין לחיות ולמלוך, כמו שעשה אחר שנטרד ודר עם החיות שהמית בן אחר שמלך תחתיו, ועכשו פחד אויל מרודך מכדומה לזה, וידמה שיהויכין יעצו שיוציאהו מקברו כדי שלא יאמרו בני אדם עדיין הוא חי, ואמרו שעשאו איברים וחתיכות כדי שלא יהיה מכת האפשר שובו עוד אל החיים, ושנתן לו זאת העצה יהויכין להוציאו מקברו לקיים מה שניבא עליו ישעיה (ישעיה י"ד י"ט) ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב, וביום השביעי נשא את ראש יהויכין שיעצו בעניניו מבית הכלא שהיה בו, (כח) וידבר אתו טובות, רוצה לומר דברים טובים נחומים לישב את לבבו, ונתן כסאו למעלה מכל כסא המלכים אשר היו אתו בבבל, שהיה מכבד את יהויכין יותר מכלם, (כט) והסיר את בגדי כלאו מעליו והלבישהו בגדים אחרים כפי מעלתו, ואכל לחם לפניו כל ימי חייו של יהויכין.
פסוק ל:
ולפי שלא נחשוב שהיה אוכל על שלחן מלך בבל מפת בג המלך ומיין משתיו, אמר וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו, רוצה לומר שהושיבו בביתו סמוך אליו ושם היו נותנין לו דבר יום ביומו ארוחת תמיד, ובזה הדרך היה אוכל לפניו. ואפשר לומר גם כן שעל שלחן המלך היה אוכל יהויכין, ומלבד זה היו נותנין לו ארחת תמיד ומשאת לפרנס בני ביתו. ומאשר אמר שהיה זה בשנת שלשים ושבע לגלות יהויכין, וידענו שגלות יהויכין היה בשנה השמינית למלכות נבוכד נאצר כמו שנזכר למעלה, למדנו שמלך נבוכדנצר ארבעה וארבעים שנה, וסימנו (ויקרא י"ז ד') ד"ם יחשב לאיש ההוא דם שפך:
פסוק ל:
הנה למדנו מספורי הספר הזה שבני יהודה וישראל כלם באו בגולה מפני רוע מעלליהם והכעסתם את ה', וכלם הוגלו על ידי מלך בבל וביד הכשדים, כי מלך אשור בבבל היה מולך כמו שהתבאר אך אמנם לא הוגלו כלם יחד בבת אחת כי אם בפעמים שונים. וכמו שבהפסד הכחות הטבעיות החיוניות והנפשיות יפסדו ראשונה מהאיברים היותר מרוחקים מן הלב ואחר כך היותר קרובים אליו והאחרון אשר יפסד הוא הכח אשר בלב, ככה יפסדו ראשונה בני ישראל אשר היו מעבר לירדן שהיו בערך האברים היותר רחוקים מהלב, ואחריהם שמרון ועריה שהיו יותר קרובים ללב, ובאחרונה נחרב ירושלם ובית ה' שהוא היה מקור החיים והכחות, וערכה לשאר הערים כלב לשאר האברים, ומפני זה תמצא כי ראשונה (כמו שנזכר בדברי הימים ד"ה א' ה' כ"ו) עלה פול מלך אשור על שני השבטים וחצי שהיו בעבר הירדן ויגל לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה ויביאם לחלח וחבור והרא ונהר גוזן עד היום הזה, ולקח את העגל שהיה בדן והלך לו. ואחרי כן שמנה שנים בפעם שנית בימי פקח בן רמליהו מלך ישראל ועזריהו מלך יהודה, עלה תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את עיון ואת אבל בית מעכה ואת ינוח ואת חצור ואת הגלעד ואת הגלילה כל ארץ נפתלי ויגלה אשור, כמו שנזכר בספר הזה (סימן ט"ו כ"ו), ועל הגלות הזה אמר ישעיהו (ישעיה ח' כ"ג) כעת הראשון הקל ארצה זבולן וארצה נפתלי. ובזה הגלות נטל העגל השני שהיה בביתאל והוליכו, כמו שאמר (הושע י' ו') וגם אותו לאשור יובל. ואחרי כן תשעה שנים בפעם שלישית בימי הושע בן אלה מלך ישראל ובשנה הששית לחזקיהו מלך יהודה עלה שלמנאסר מלך אשור על שמרון ויצר עליה שלש שנים, ויאסר את המלך בית כלא ויגל ישראל אשורה וישב אותם בחלח ובחבור נהרי גוזן ומדי כמו שנזכר בזה הספר (בסימן י"ז ה'). ואחרי זה שמנה שנים עלה סנחריב ולקח מארץ יהודה מאה וחמשים מדינות מבני יהודה ומבני שמעון (עיין מזה סוף קבלת הראב"ד). ואחרי כן מאה ועשרים ושלש שנה פעם חמישית בימי יהיכין מלך יהודה בא נבוכדנאצר והגלה אותו מירושלם ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרה אלפים והחרש והמסגר ויביאם בבלה כמו שנזכר בכאן. (בסימן כ"ד י') ואחרי כן י"א שנה בפעם ששית (בסימן כ"ה) עלה נבוכד נאצר מלך בבל על ירושלם ויבנה עליה דיק ובא העיר במצור ובמצוק ברעב ובצמא ובחסר כל והבקעה העיר, ובא נבוזר אדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת החומות ירושלם סביב נתצו, וירב בבית יהודה תאניה ואניה מכת חרב והרג ואבדן והביא את הגולה בבל, כל העם אשר נפלו אל הכשדים ואשר היו בירושלם ולבד השאיר שמה מדלת העם לכרמים וליוגבים, ועברו אם כן מגלות ישראל אשר בשמרון עד גלות ירושלם וחרבן הבית מאה ושלש ושלשים שנה. אחרי כן באותה שנה בעצמה (שם) בהיות גדליה בן אחיקם פקיד נגיד ומצוה שארית הפלטה אשר נשארו בירושלם ובערי יהודה וישראל, ויאספו אליו רבים ובקשו את ה' אלקיהם, ובא ישמעאל בן נתניה מזרע המלוכה מבית דוד ובמצות מלך בני עמון הרג את גדליה ואת רבים מאשר אתו והוליכום בשבי אל ארץ בני עמון והנשארים בכל הארץ באו מצרימה להשגב שם, ובזה הדרך ספו תמו מן בלהות. הנה אם כן הוגלו בני ישראל ובני יהודה בשבעה זמנים מארצותם, ורובם הלכו אשורה זולת אותם הנשארים שהשבה ישמעאל אל ארץ בני עמון ושנטו מהם למצרים, וכמו שביארתי כל זה בארוכה בהקדמת זה הספר:
פסוק ל:
וראוי שתדע שכבר באו עם מלך בבל על ירושלם מלכים ושרים ממלכי שאר הגוים והוליכו מהיהודים אל ארצם, ומכללם היה פי"רוש שהיה מלך ספרד, כי הנה איר"קוליש הגדול שהיה מארץ יון יצא בכל העולם לכבוש ארצות בגבורתו ובחכמתו כי רבה היא, ונתפשט בארץ המערב, ואחרי שעשה גבורות הרבה בכבוש הארצות בא באניות רבות ועמו חיל גדול אל ספרד ונתישב שמה וימלוך בכל ארץ ספרד, וכי נכסף אל ארצו ומולדתו חלף הלך לו לארץ איטאלי"יא ומשם אל ארץ יון, והוא היה מהשרים אשר הלכו להחריב העיר הגדולה טרויי"א בפעם השלישית, וכאשר נסע אירקולי"ש זה מספרד נתן מלכותו לבן אחותו שנקרא אישפ"אן, ועל שמו נקראת כל ארץ ספרד בלשון עם לועז איפשאנייא, ואיש"פאן זה לא היה לו כי אם בת אחת ונשאה פיר"וש שהיה גם כן משרי יון, והוא היה בחרבן בית ראשון והביא משם בני יהודה ובנימין ומשמעון ומהלוים והכהנים אשר היו בירושלם עם רב שבאו עמו ברצונם, ויביאם בדרך הים באניות למלכות ספרד ויושיבם בשני מחוזות, האחד הוא המחוז הנקרא גם היום אנדאלוז"יאה, בעיר אחת שהיה בימים ההם עיר ואם בישראל שרתי במדינות ויקראו אותה היהודים לוז"ינה וגם היום נקראת כן, ואמרו עליה הגוים שאוירה מחכים, להיות אויר הארץ ההיא זך ונקי מאד מאד, ואולי שעל זה קראוה היהודים לוזי"נה להיותה כלוז אשר בארץ ישראל מוכנת לנבואה, והמחוז השני היה בארץ טוליטו"לה, וידמה שהיהודים קראו שם העיר טוליטולה על שם הטלטול שעשו בבואם מירושלם שמה, כי שמה היה מקדם אצל הנוצרי' פיריזו"אילה לא טוליט"ולה שקראוה כן היהודים הבאים אליה, וכן אחשוב שקראו עיר אחרת סמוכה לטוליט"ולה מאקיד"א, על שם העיר מאקיד"א שהיה בארץ ישראל, ולעיר אחרת סמוכה לטוליט"ולה קראו איש"קלונה, על שם אשקלון שהיה קרובה לארץ ישראל, אולי היו הערים ההם בדמותם דומים אל הערים אשר היו בארץ ישראל וקרובים אליה ולכן קראום בשמם. ואין ספק שגם כן קראו בימים ההם שאר הערים הסמוכות לטוליט"ולה כערי ישראל, ובאורך הזמן נאבדו ונתחלפו השמות, ושלשה המה אשר נשארו בשמותם עד היום הזה הם עדות והוראה על השאר: וישבו היהודים במלכות ספרד משם ועד עתה, ונתפשטו בכל הערים אלה מפה ואלה מפה, ולא שבו אל ירושל' בזמן בית שני, כי אמרו שלא היתה אותה הפקידה גאולה שלמה, ולא נמצא שמה ארון ברית ה' ולא חלה הנבואה ביניהם ושאר הדברים הקדושים לא היו בקרב ישראל, ושלכן לא ישובו כי בשוב ה' את שיבת ציון ושבו בנים לגבולם מאשור ומכוש ומאיי הים, כמו שכתוב כל הספור הזה בספר דברי הימים הקדומים אשר למלכי ספרד: ואין ספק שגם כן באו מהיהודים ההם מחרבן בית ראשון לצרפת ולאינגלט"ירה ולארץ אשכנז ולשאר המלכיות מבני אדום, ועליהם אמר הנביא (עובדיה א' ב') וגלות החיל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלם אשר בספרד, כי כבר היו שמה היהודים מחרבן הראשון כמו שנזכר, כי עם היות שנבא זה על אדום, לא להיות אדום ראש הלוחמים והמחריבים כי אם לפי שעלו מבני אדום עם הכשדיים על ירושלם לשחתה, וכמו שאמר שם על זה (שם י"ב) ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילם ונכרים באו שעריו ועל ירושלם ידו גורל גם אתה כאחד מהם, ואחשוב שעל הליכת היהודים מירושלם דרך הים לארצות המערב אמר הנביא ישעיה, אחרי שאמר (ישעיה ח' כ"ג) כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי וגומר, שנאמר על גלות עשרת השבטים שהלכו לערי מדי, אמר עוד (שם שם) והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים וגומר, שאמר זה על גלות ירושלם שממנו הלך דרך הים לארצות המערב כמו שאמרתי, ומהם עברו הירדן והם אשר הלכו לבבלה, ומהם הלכו אל גלילות הגוים שהם אשר הלכו לעמון ולמצרים. ואפשר הוא שמהם גם כן היו הבאים אל ארץ צרפת וספרד ושאר ארצות בני אדום, עם היות שבחרבן הבית השני באו גם כן מהגולה יהודים רבים לארצות המערב, כי הנה בספרי דברי הימים אשר למלכי ספרד הקדומים מצאתי, שהקיסר שהיה מושל ברומי שלח חמשים אלף בתי יהודים אל ערי ספרד שהיו תחת ממשלתו מאותם שהגלה טיטוס מירושלם, ונתקבצו כלם ראשונים ואחרוני' והיו לעם אחד:
פסוק ל:
זהו מה שלמדנו הכתוב מהגלות והחרבן שהיה באומתנו ומה שמצאתי בספרי הגוים בענינו, אמנם מה שידענו מהגאולה והתשועה מצאנו בירמיהו שנבא בפירוש על פקידת בני יהודה ושובם מבבל באמרו (ירמיה כ"ט י') כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה, ונתקיים זה הייעוד, כי שבו מבבל אל ירושלם ובנו את בית ה', אבל ענין בית שני לא היתה גאולה שלמה כי אם פקידה חלושה, לפי שתמיד כל היום בני יהודה בזמן בית שני משועבדים ראשונה למלכי פרס ואחרי כן למלכי יון ואחרי כן לרומיים ולא היה בהם מלך מבית דוד, והשבטים שהלכו בגליות הראשונים כמו שנזכר לא שבו עוד על אדמתם, גם לא נמצאו בבית האלקים לא הארון והכרובים ולא חלה נבואה באנשים ולא השיבו האורים והתומים ולא ירד אש מן השמים, והוא ממה שיורה שאנחנו עוד היום בגלות הראשון עומדים עד יקבץ נפוצותינו מזרה ישראל ויביאנו אל אדמתו ויבנה עירו, כמו שיעד ישעיהו הנביא עליו השלום (ישעיה ב' ב' ג') והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם: ופה נשלם אשר ראיתי לבאר בספר הזה, והיתה השלמתו ביום האחרון מחדש אלול, שנת גרי"ם הייתם, ותהלה לאל יתברך:
פסוק ל:
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:
פסוק ל:
תושלב"ע.