פסוק א:בשנת שתים עשרה. כי מתחילה היה הושע תשעה שנים מקוטעות נציב מלך מתחת יד מלך אשור, ואחר זמן מרד בו ומלך מעצמו ט׳ שנים מקוטעות, ומה שנאמר למעלה שמלך הושע בכ׳ ליותם, רצה לומר: אז נעשה נציב מלך, והיה כן עד תחילת שנת י״ג לאחז תשעה שנים מקוטעות, כי כ׳ ליותם הוא ה׳ לאחז, כי יותם מת בי״ו למלכו, ומיד מלך אחז, ומה שנאמר כאן בשנת שתים עשרה, רצה לומר: אחר שעבר י״ב לאחז, ובתחלת י״ג מלך הושע מעצמו, ומרד במלך אשור:
פסוק ב:רק לא וכו׳. אמרו רבותינו ז״ל (גיטין פח א): שבטל השומרים שהושיב ירבעם לבל יעלו לירושלים ברגלים:
פסוק ג:וישב לו מנחה. לפי שהיה קבוע עליו לכל שנה אמר ׳וישב׳, כי נתן וחזר ונתן:
פסוק ד:וימצא. נודע למלך אשור כי הושע רוצה שוב למרוד בו, ושלח למלך מצרים לעוזרו, אף לא העלה לו המנחה כמו בכל שנה ושנה:
פסוק ד:ויעצרהו. כי אז כאשר נודע לו, היה הושע עמו, ועצרו מללכת לארצו ואסרו בבית הכלא:
פסוק ה:בכל הארץ. בכל ארץ ישראל, לכבוש את הכל:
פסוק ו:בשנת התשעית. מעת שמלך מעצמו [ ולא מלך אם כן כל תשעת השנים, כי הלא אסרו בבית הכלא עד לא עלה על שמרון, ועליה צר ג׳ שנים, ומה שנאמר למעלה מלך הושע וכו׳ תשע שנים, רצה לומר: מהתחלת מלכותו עד הגלות, היה תשע שנים ]:
פסוק ו:נהר גוזן. רצה לומר: בחלח ובחבור, העומדות על נהר גוזן:
פסוק ז:ויהי כי חטאו וכו׳. רצה לומר: הגלות הזה היתה על שחטאו בני ישראל, כי עד לא מלך הושע היו קצת אנוסים, כי המלכים החטיאום ולא הניחום לעלות לירושלים, אבל הושע בטל השומרים ונתן הברירה, ועם כל זאת לא עלו לירושלים ועבדו עגלי הזהב, אם כן החטא להם יחשב:
פסוק ח:ומלכי ישראל. מלת ׳בחוקות׳ עומדת במקום שתים, וכאלו אמר ובחוקות מלכי ישראל אשר עשו לעבודת גלולים:
פסוק ט:ויחפאו. אמרו בסתר על ה׳ דברים שאינם ראוים לאומרן, כי כחשו בידיעתו והשגחתו, וכמו שנאמר (יחזקאל ח יב):
פסוק ט:כי אומרים אין ה׳ רואה אותנו עזב ה׳ את הארץ. ונאמר (ישעיהו כט טו): הוי המעמיקים מה׳ לסתיר עצה וכו׳:
פסוק ט:ממגדל נוצרים. אף במגדל שעומדים בו הצופים וקוראם נוצרים, כי על ידם נשמרים בני העיר:
פסוק ט:עד עיר מבצר. רצה לומר: בכל מקום, כקטן כגדול:
פסוק י:תחת כל עץ רענן. על מצבת חוזר:
פסוק יג:ויעד ה׳. התרה בהם, ועל כי הדרך להתרות בפני עדים, אמר לשון ׳ויעד׳:
פסוק יג:כל נביאי. כל נביאים, ולתוספת ביאור אמר ׳כל חוזה׳, כי שם נביא משותף הוא גם לנביאי הבעל, מה שאין כן חוזה, כי הוא בלתי לה׳ לבדו:
פסוק יג:ואשר שלחתי. שמרו אשר שלחתי וכו׳:
פסוק יד:ויקשו את ערפם. הוא מלשון הרחקה, כאילו נתקשה העורף, מבלי יוכלו להחזיר לאחור, לפנות מול הנביא:
פסוק יד:כעורף אבותם. הם עובדי העגל במדבר:
פסוק טו:אשר כרת. על קיום התורה:
פסוק טו:ואת עדותיו. מאסו בהתראות שהתרה בהם, ולא היו חוששין להם:
פסוק טו:ויהבלו. נעשו בעלי הבל, ואדוקים לעבודת גלולים:
פסוק טו:ואחרי. מוסב על ׳וילכו׳, לומר שהלכו אחרי דרך העמים וכו׳:
פסוק טז:ויעשו להם מסכה וכו׳. יצקו לעצמם העגלים:
פסוק יז:ויעבירו וכו׳ באש. זהו עבודת המולך:
פסוק יז:ויתמכרו. כל כך התמידו לעשות הרע, כאילו מכרו עצמם לכך:
פסוק יח:ויתאנף ה׳. ובעבור כל זאת התאנף ה׳:
פסוק יח:מעל פניו. רצה לומר: מארצו:
פסוק יט:גם יהודה. רצה לומר: אף שגם יהודה לא שמר וכו׳:
פסוק יט:אשר עשו. החוקים אשר עשו ישראל:
פסוק כ:וימאס. רצה לומר: עם כל זאת לא מאס עתה רק בישראל:
פסוק כא:כי קרע ישראל. רצה לומר: וזהו בעבור אשר כל ישראל התחילו בעבירה, כי הם מעצמם קרעו ונפרדו ממלכות בית דוד, ופי ה׳ לא שאלו:
פסוק כא:וידח ירבעם. וזה היתה סיבה שהדיחם ירבעם בעגלי הזהב, כי בראותו שמרדו במלכות בית דוד, חשש פן גם בו ימרדו כאשר יבואו לירושלים, ולזה עשה העגלים, למנעם מלכת לירושלים כמו שנאמר במלכים א (יב כו כח), אבל אם היו שואלים בדבר ה׳, ומלך על פיו, לא היה בא לכלל זה:
פסוק כב:לא סרו ממנה. אף אחר שבטל הושע את השומרים, עם כל זאת לא סרו ממנה, מדעת עצמם:
פסוק כג:עד אשר. כל כך הרשיעו, עד שגרם החטא והסירם ה׳ מאל פניו:
פסוק כג:עד היום הזה. רצה לומר:
פסוק כג:והנם שם עד היום הזה, ולא חזרו בבית השני כמו יהודה, וכל זה חוזר למעלה, ליתן טעם מדוע חרה אף ה׳ בישראל, ועדיין האריך אף ליהודה, והלא דרך אחד להם, ואמר לפי שעל ידי כל ישראל באה מתחילה התקלה, ולבסוף אחזו מעצמם מבלי מכריח, ולזה חרה בם והגלה אותם, ומבלי חזרה בבית השני. אבל אנשי יהודה לא בא התקלה על ידם, כי אם על ידי המלכים המכריחו, ובסור המכריח, אחזו עדיין בדרך ה׳, ולזה עדיין לא נתמלא סאתם [ ואף אחר שגלו חזרו בבית השני, כי לא ידמו בחטאם לחטא ישראל, כי תחילת התקלה לא באה על ידם, כדרך שבאה על ידי ישראל ]:
פסוק כד:בערי שמרון. בהערים הסמוכים לשמרון:
פסוק כו:ויאמרו. עבדי המלך:
פסוק כו:אשר הגלית. מבבל ומכותה וגו׳:
פסוק כו:את משפט. חוק האלהים השוכן בהארץ ההיא:
פסוק כו:וישלח. ולזה שלח בהם את האריות בעוד כאשר אינם יודעים משפט וגו׳, אבל כאשר ידעו, לא שלח בהם עוד [ ואף כי מאז היו בארצם לא ידעו משפט ה׳ מכל מקום לא הקפיד על העבודת גלולים כי אם בהיותם בארצו המקודש, ולא בארץ העובדי גלולים ]:
פסוק כז:וילכו וישבו שם. חוזר על העובדי גילולים מבבל ומכותה וגו׳, ורצה לומד: כאשר הלכו לשם, כן נשארו יושבים בה, והכהן ילמדם משפט ה׳:
פסוק כט:גוי גוי אלהיו. כל אומה עשה לעצמו עבודת גלולים שעבד בארצו ולא היה הכהן מעבירם מהעבודת גלולים מכל וכל, כי הוא היה מכהני הבמות ועבד עבודת גלולים כמותם:
פסוק כט:השמרנים. היהודים, אנשי שומרון עד לא גלו:
פסוק כט:גוי גוי. כל אומה העמידה עבודת גלולים שלה בבית הבמות, בהעיר אשר נתיישבה בה:
פסוק ל:סכות בנות. בלשון בבל הוא, תרנגולת עם אפרוחיה:
פסוק ל:נרגל. בלשון כותי הוא, תרנגול הזכר, וכן כל אחד נקרא לפי לשון האומה ההיא:
פסוק לא:לאדרמלך וענמלך. הם הפרד והסוס:
פסוק לב:מקצותם. עשו מקצתם כהני במות, לעשות עבודתם בבית הבמות:
פסוק לג:ואת אלהיהם. עבודת גלולים שלהם:
פסוק לג:כמשפט וכו׳. כל אחד עבד את העבודת גלולים שבארצו אשר הגלה ממנה:
פסוק לד:כמשפטים הראשונים. כפי מה שהורם הכהן בעת נתיישבו שמה:
פסוק לד:אינם יראים וכו׳. יראה שלמה, כי אם מפחד האריות:
פסוק לד:ואינם וכו׳. אינם עושים כחק וכמשפט הראוי להם לעשות לאחר שנתגיירו:
פסוק לד:וכתורה וכו׳. אינם עושים כתורה וכו׳, וראוי היה שכן יעשו, הואיל ונתגיירו:
פסוק לד:אשר שם שמו ישראל. כאומר, הלא השם הזה היה על שם כי שרה עם האלהים וגו׳ ויוכל, ומזה נראה שאין לעבוד לשרי מעלה, כי הלא בעזר אלוה גבר על השר של מעלה:
פסוק לה:ויכרת. בעת שצוה את בני יעקב התורה והמצוה, כרת עמהם ברית והזהירם על עבודת גלולים, חוזר הוא למעלה, לומר הנה העבודת גלולים הבאים לערי שומרון, לא עשו כדבר ה׳ אשר צוה וכו׳, וכרת עמם הברית וכו׳, וכל הענין עד סופו, וכאומר, הלא העובדי גלולים ההם נתגירו, וידעו מהאזהרות ההם, והיה מהראוי להיות זהירים בהם מעתה:
פסוק מ:ולא שמעו. אבל העובדי גלולים ההם לא השגיחו על כל הדברים האלה אף כי נתגיירו, כי אם היו עושים כמשפטם הראשון, לעבוד עבודת כוכבים כאשר עבדו מאז:
פסוק מא:ויהיו הגוים. רצה לומר: כאשר עשו בעת בואם, כן עשו כל ימיהם, והיו יראים את ה׳ ועובדים הפסילים, וגם בניהם וכו׳, כאשר עשו אבותם כן עושים גם המה, עד היום הזה:
