א בִּשְׁנַת֙ שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֔ה לְאָחָ֖ז מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה מָ֠לַךְ הוֹשֵׁ֨עַ בֶּן־אֵלָ֧ה בְשֹׁמְר֛וֹן עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל תֵּ֥שַׁע שָׁנִֽים׃ ב וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה רַ֗ק לֹ֚א כְּמַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ לְפָנָֽיו׃ ג עָלָ֣יו עָלָ֔ה שַׁלְמַנְאֶ֖סֶר מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֑וּר וַֽיְהִי־ל֤וֹ הוֹשֵׁ֙עַ֙ עֶ֔בֶד וַיָּ֥שֶׁב ל֖וֹ מִנְחָֽה׃ ד וַיִּמְצָא֩ מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֨וּר בְּהוֹשֵׁ֜עַ קֶ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ אֶל־ס֣וֹא מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם וְלֹא־הֶעֱלָ֥ה מִנְחָ֛ה לְמֶ֥לֶךְ אַשּׁ֖וּר כְּשָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֑ה וַֽיַּעַצְרֵ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וַיַּאַסְרֵ֖הוּ בֵּ֥ית כֶּֽלֶא׃ ה וַיַּ֥עַל מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֖וּר בְּכָל־הָאָ֑רֶץ וַיַּ֙עַל֙ שֹׁמְר֔וֹן וַיָּ֥צַר עָלֶ֖יהָ שָׁלֹ֥שׁ שָׁנִֽים׃ ו בִּשְׁנַ֨ת הַתְּשִׁיעִ֜ית לְהוֹשֵׁ֗עַ לָכַ֤ד מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ אֶת־שֹׁ֣מְר֔וֹן וַיֶּ֥גֶל אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל אַשּׁ֑וּרָה וַיֹּ֨שֶׁב אֹתָ֜ם בַּחְלַ֧ח וּבְחָב֛וֹר נְהַ֥ר גּוֹזָ֖ן וְעָרֵ֥י מָדָֽי׃ ז וַיְהִ֗י כִּֽי־חָטְא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֔ם הַמַּעֲלֶ֤ה אֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִתַּ֕חַת יַ֖ד פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם וַיִּֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ ח וַיֵּֽלְכוּ֙ בְּחֻקּ֣וֹת הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הוֹרִ֣ישׁ יְהוָ֔ה מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר עָשֽׂוּ׃ ט וַיְחַפְּא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל דְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־כֵ֔ן עַל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם וַיִּבְנ֨וּ לָהֶ֤ם בָּמוֹת֙ בְּכָל־עָ֣רֵיהֶ֔ם מִמִּגְדַּ֥ל נוֹצְרִ֖ים עַד־עִ֥יר מִבְצָֽר׃ י וַיַּצִּ֧בוּ לָהֶ֛ם מַצֵּב֖וֹת וַאֲשֵׁרִ֑ים עַ֚ל כָּל־גִּבְעָ֣ה גְבֹהָ֔ה וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן׃ יא וַיְקַטְּרוּ־שָׁם֙ בְּכָל־בָּמ֔וֹת כַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁר־הֶגְלָ֥ה יְהוָ֖ה מִפְּנֵיהֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂוּ֙ דְּבָרִ֣ים רָעִ֔ים לְהַכְעִ֖יס אֶת־יְהוָֽה׃ יב וַיַּֽעַבְד֖וּ הַגִּלֻּלִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ יג וַיָּ֣עַד יְהוָ֡ה בְּיִשְׂרָאֵ֣ל וּבִיהוּדָ֡ה בְּיַד֩ כָּל־נביאו (נְבִיאֵ֨י) כָל־חֹזֶ֜ה לֵאמֹ֗ר שֻׁ֝֠בוּ מִדַּרְכֵיכֶ֤ם הָֽרָעִים֙ וְשִׁמְרוּ֙ מִצְוֺתַ֣י חֻקּוֹתַ֔י כְּכָ֨ל־הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶת־אֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וַֽאֲשֶׁר֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם בְּיַ֖ד עֲבָדַ֥י הַנְּבִיאִֽים׃ יד וְלֹ֖א שָׁמֵ֑עוּ וַיַּקְשׁ֤וּ אֶת־עָרְפָּם֙ כְּעֹ֣רֶף אֲבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א הֶאֱמִ֔ינוּ בַּֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ טו וַיִּמְאֲס֣וּ אֶת־חֻקָּ֗יו וְאֶת־בְּרִיתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר כָּרַ֣ת אֶת־אֲבוֹתָ֔ם וְאֵת֙ עֵֽדְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר הֵעִ֖יד בָּ֑ם וַיֵּ֨לְכ֜וּ אַחֲרֵ֤י הַהֶ֙בֶל֙ וַיֶּהְבָּ֔לוּ וְאַחֲרֵ֤י הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר סְבִֽיבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֹתָ֔ם לְבִלְתִּ֖י עֲשׂ֥וֹת כָּהֶֽם׃ טז וַיַּעַזְב֗וּ אֶת־כָּל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֔ם וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֛ם מַסֵּכָ֖ה שנים (שְׁנֵ֣י) עֲגָלִ֑ים וַיַּעֲשׂ֣וּ אֲשֵׁירָ֗ה וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ֙ לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וַיַּעַבְד֖וּ אֶת־הַבָּֽעַל׃ יז וַֽ֠יַּעֲבִירוּ אֶת־בְּנֵיהֶ֤ם וְאֶת־בְּנֽוֹתֵיהֶם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּקְסְמ֥וּ קְסָמִ֖ים וַיְנַחֵ֑שׁוּ וַיִּֽתְמַכְּר֗וּ לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה לְהַכְעִיסֽוֹ׃ יח וַיִּתְאַנַּ֨ף יְהוָ֤ה מְאֹד֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְסִרֵ֖ם מֵעַ֣ל פָּנָ֑יו לֹ֣א נִשְׁאַ֔ר רַ֛ק שֵׁ֥בֶט יְהוּדָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃ יט גַּם־יְהוּדָ֕ה לֹ֣א שָׁמַ֔ר אֶת־מִצְוֺ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם וַיֵּ֣לְכ֔וּ בְּחֻקּ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר עָשֽׂוּ׃ כ וַיִּמְאַ֨ס יְהוָ֜ה בְּכָל־זֶ֤רַע יִשְׂרָאֵל֙ וַיְעַנֵּ֔ם וַֽיִּתְּנֵ֖ם בְּיַד־שֹׁסִ֑ים עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר הִשְׁלִיכָ֖ם מִפָּנָֽיו׃ כא כִּֽי־קָרַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל מֵעַל֙ בֵּ֣ית דָּוִ֔ד וַיַּמְלִ֖יכוּ אֶת־יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֑ט וידא (וַיַּדַּ֨ח) יָרָבְעָ֤ם אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה וְהֶחֱטֵיאָ֖ם חֲטָאָ֥ה גְדוֹלָֽה׃ כב וַיֵּֽלְכוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּכָל־חַטֹּ֥אות יָרָבְעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה לֹא־סָ֖רוּ מִמֶּֽנָּה׃ כג עַ֠ד אֲשֶׁר־הֵסִ֨יר יְהוָ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מֵעַ֣ל פָּנָ֔יו כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּיַ֖ד כָּל־עֲבָדָ֣יו הַנְּבִיאִ֑ים וַיִּ֨גֶל יִשְׂרָאֵ֜ל מֵעַ֤ל אַדְמָתוֹ֙ אַשּׁ֔וּרָה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כד וַיָּבֵ֣א מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֡וּר מִבָּבֶ֡ל וּ֠מִכּוּ֠תָה וּמֵעַוָּ֤א וּמֵֽחֲמָת֙ וּסְפַרְוַ֔יִם וַיֹּ֙שֶׁב֙ בְּעָרֵ֣י שֹֽׁמְר֔וֹן תַּ֖חַת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽרְשׁוּ֙ אֶת־שֹׁ֣מְר֔וֹן וַיֵּֽשְׁב֖וּ בְּעָרֶֽיהָ׃ כה וַיְהִ֗י בִּתְחִלַּת֙ שִׁבְתָּ֣ם שָׁ֔ם לֹ֥א יָרְא֖וּ אֶת־יְהוָ֑ה וַיְשַׁלַּ֨ח יְהוָ֤ה בָּהֶם֙ אֶת־הָ֣אֲרָי֔וֹת וַיִּֽהְי֥וּ הֹרְגִ֖ים בָּהֶֽם׃ כו וַיֹּאמְר֗וּ לְמֶ֣לֶךְ אַשּׁוּר֮ לֵאמֹר֒ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר הִגְלִ֙יתָ֙ וַתּ֙וֹשֶׁב֙ בְּעָרֵ֣י שֹׁמְר֔וֹן לֹ֣א יָֽדְע֔וּ אֶת־מִשְׁפַּ֖ט אֱלֹהֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיְשַׁלַּח־בָּ֣ם אֶת־הָאֲרָי֗וֹת וְהִנָּם֙ מְמִיתִ֣ים אוֹתָ֔ם כַּאֲשֶׁר֙ אֵינָ֣ם יֹדְעִ֔ים אֶת־מִשְׁפַּ֖ט אֱלֹהֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ כז וַיְצַ֨ו מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֜וּר לֵאמֹ֗ר הֹלִ֤יכוּ שָׁ֙מָּה֙ אֶחָ֤ד מֵהַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִגְלִיתֶ֣ם מִשָּׁ֔ם וְיֵלְכ֖וּ וְיֵ֣שְׁבוּ שָׁ֑ם וְיֹרֵ֕ם אֶת־מִשְׁפַּ֖ט אֱלֹהֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ כח וַיָּבֹ֞א אֶחָ֣ד מֵהַכֹּהֲנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הִגְלוּ֙ מִשֹּׁ֣מְר֔וֹן וַיֵּ֖שֶׁב בְּבֵֽית־אֵ֑ל וַֽיְהִי֙ מוֹרֶ֣ה אֹתָ֔ם אֵ֖יךְ יִֽירְא֥וּ אֶת־יְהוָֽה׃ כט וַיִּהְי֣וּ עֹשִׂ֔ים גּ֥וֹי גּ֖וֹי אֱלֹהָ֑יו וַיַּנִּ֣יחוּ ׀ בְּבֵ֣ית הַבָּמ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ הַשֹּׁ֣מְרֹנִ֔ים גּ֥וֹי גּוֹי֙ בְּעָ֣רֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם יֹשְׁבִ֖ים שָֽׁם׃ ל וְאַנְשֵׁ֣י בָבֶ֗ל עָשׂוּ֙ אֶת־סֻכּ֣וֹת בְּנ֔וֹת וְאַנְשֵׁי־כ֔וּת עָשׂ֖וּ אֶת־נֵֽרְגַ֑ל וְאַנְשֵׁ֥י חֲמָ֖ת עָשׂ֥וּ אֶת־אֲשִׁימָֽא׃ לא וְהָעַוִּ֛ים עָשׂ֥וּ נִבְחַ֖ז וְאֶת־תַּרְתָּ֑ק וְהַסְפַרְוִ֗ים שֹׂרְפִ֤ים אֶת־בְּנֵיהֶם֙ בָּאֵ֔שׁ לְאַדְרַמֶּ֥לֶךְ וַֽעֲנַמֶּ֖לֶךְ אלה (אֱלֹהֵ֥י) ספרים (סְפַרְוָֽיִם׃) לב וַיִּהְי֥וּ יְרֵאִ֖ים אֶת־יְהוָ֑ה וַיַּעֲשׂ֨וּ לָהֶ֤ם מִקְצוֹתָם֙ כֹּהֲנֵ֣י בָמ֔וֹת וַיִּהְי֛וּ עֹשִׂ֥ים לָהֶ֖ם בְּבֵ֥ית הַבָּמֽוֹת׃ לג אֶת־יְהוָ֖ה הָי֣וּ יְרֵאִ֑ים וְאֶת־אֱלֹֽהֵיהֶם֙ הָי֣וּ עֹֽבְדִ֔ים כְּמִשְׁפַּט֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־הִגְל֥וּ אֹתָ֖ם מִשָּֽׁם׃ לד עַ֣ד הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ הֵ֣ם עֹשִׂ֔ים כַּמִּשְׁפָּטִ֖ים הָרִֽאשֹׁנִ֑ים אֵינָ֤ם יְרֵאִים֙ אֶת־יְהוָ֔ה וְאֵינָ֣ם עֹשִׂ֗ים כְּחֻקֹּתָם֙ וּכְמִשְׁפָּטָ֔ם וְכַתּוֹרָ֣ה וְכַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֔ב אֲשֶׁר־שָׂ֥ם שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל׃ לה וַיִּכְרֹ֨ת יְהוָ֤ה אִתָּם֙ בְּרִ֔ית וַיְצַוֵּ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תִֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְלֹא־תִשְׁתַּחֲו֣וּ לָהֶ֔ם וְלֹ֣א תַעַבְד֔וּם וְלֹ֥א תִזְבְּח֖וּ לָהֶֽם׃ לו כִּ֣י אִֽם־אֶת־יְהוָ֗ה אֲשֶׁר֩ הֶעֱלָ֨ה אֶתְכֶ֜ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בְּכֹ֧חַ גָּד֛וֹל וּבִזְר֥וֹעַ נְטוּיָ֖ה אֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְל֥וֹ תִֽשְׁתַּחֲו֖וּ וְל֥וֹ תִזְבָּֽחוּ׃ לז וְאֶת־הַחֻקִּ֨ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֜ים וְהַתּוֹרָ֤ה וְהַמִּצְוָה֙ אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֣ב לָכֶ֔ם תִּשְׁמְר֥וּן לַעֲשׂ֖וֹת כָּל־הַיָּמִ֑ים וְלֹ֥א תִֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ לח וְהַבְּרִ֛ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥תִּי אִתְּכֶ֖ם לֹ֣א תִשְׁכָּ֑חוּ וְלֹ֥א תִֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים׃ לט כִּ֛י אִֽם־אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם תִּירָ֑אוּ וְהוּא֙ יַצִּ֣יל אֶתְכֶ֔ם מִיַּ֖ד כָּל־אֹיְבֵיכֶֽם׃ מ וְלֹ֖א שָׁמֵ֑עוּ כִּ֛י אִֽם־כְּמִשְׁפָּטָ֥ם הָֽרִאשׁ֖וֹן הֵ֥ם עֹשִֽׂים׃ מא וַיִּהְי֣וּ ׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה יְרֵאִים֙ אֶת־יְהוָ֔ה וְאֶת־פְּסִֽילֵיהֶ֖ם הָי֣וּ עֹֽבְדִ֑ים גַּם־בְּנֵיהֶ֣ם ׀ וּבְנֵ֣י בְנֵיהֶ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר עָשׂ֤וּ אֲבֹתָם֙ הֵ֣ם עֹשִׂ֔ים עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
בשנת שתים עשרה לאחז וגומר. יחזור הספור לכתוב ממלכי ישראל, ואמר שבשנת שתים עשרה לאחז מלך בשמרון הושע בן אלה, וגם במספר השנים האלה יש קושי רב, (א"ה ראיתי והנה קושית הרב והתרה מבולבלים ומסופקים יותר מהחשבון עצמו, ולכן ראיתי להרחיב ולבאר הספק הנמצא בחשבון זה והתרתו כפי סדר עולם וכפי המפרשים, והנה הספק הוא בשנות הושע בן אלה, כי הכתוב אומר כאן שמלך בשנת י"ב לאחז ומלך ט' שנים, וכפי החשבון האמיתי משנות פקח תמצא שמלך הושע משנת ד' לאחז עד שנת שש לחזקיה שנלכדה שומרון שהוא יותר מט"ז שנה, ולהתיר ספק זה אמרו שהתשע השנים שנמנו כאן הם נמנים ממרדו במלך אשור, כי קודם זה לא היה מלך כ"א עבד למלך אשור וכו'. ועיין מזה בסדר עולם פרק כ"ב ורש"י ורד"ק לזה המקום): כי הנה הושע בן אלה מלך תשע שנים וששה מהם היו בימי חזקיהו, וכפי זה הנה מלך בארבעה לאחז לא בשנת י"ב שאמר כאן, ולתקן זה אמרו בסדר עולם שהיו תשע שנים למרדו, כי הוא מלך בשנת ארבע לאחז עד שנת שש לחזקיהו, ובשנת שתים עשרה לאחז שהיה שנה שמינית להושע מרד במלך אשור, ומשעה שמרד עד סוף מלכותו היו תשעת השנים שזכר הכתוב והותרה בזה השאלה הרביעית:
פסוק ב:
והנה ספר הכתוב שעשה הרע בעיני ה' אבל לא כשאר מלכי ישראל שהיו לפניו, וחז"ל (גטין פ"ט פ"ח ע"א) אמרו שהעביר כל אותם פרדסיאות, רצה לומר שומרים שהושיב ירבעם בן נבט על התחומין שלא יעלו לירושלם כדי שיעלה מי שרוצה לעלות, ושעשה זה בחמשה עשר לחדש אב, ולפיכך היו ישראל עושים יום טוב בחמשה עשר באב.
פסוק ג:
(ג-ד) ושבימי הושע בן אלה זה עלה עליו שלמנאסר מלך אשור, והושע נשתעבד אליו והיה נותן אליו מנחה שנה בשנה, ולפי שהושע קשר בשלמנאסר ושלח מלאכים אל מלך מצרים להשלים עמו נגד שלמנאסר, ולכן חדל לשלוח אליו מנחה כמנהגו, עלה שלמנאסר מלך אשור שמרון ויצר עליה, ואז תפש את הושע מלך ישראל ויאסרהו בית כלא. ואפשר לומר שקודם עלות שלמנאסר על שמרון עצר ואסר בבית כלא את הושע המלך, אולי הלך אליו או מצאו באחת הערים, (ה-ו) ואחרי היות הושע בידו עלה מלך אשור על שמרון ויצר עליה שלש שנים, ובשנה התשיעית למלכות הושע, לכד מלך אשור את שמרון והוליך את ישראל גולי' לאשור ויושב אותם בחלח ובחבור נהרי גוזן וערי מדי, וזה היה הגלות השלישי שגלו ישראל והגלו בו עשרת השבטים על ידי שלמנאסר, כי כאשר לכד את שמרון לכד את כל שאר ערי ישראל, (ז) ולכן ספר הכתוב בזה על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ולמה נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים, ואמר שהיה זה לפי שבני ישראל חטאו לה' אלקיהם המעלה אותם מארץ מצרים מתחת יד פרעה, ולכן היה מדה כנגד מדה שישובו בגלות אחר בארץ יותר רחוקה ממצרים ותחת יד מלך אשור שהיה קשה מפרעה ויתמידו בגלות זמן יותר רב מגלות מצרים. והיה מסכלותם שהיו יראים את אלקים אחרים אשר לא יוכלו להרע להם וגם הטיב לא ידעו ולא היו יראים מהאל יתברך אשר הם בידו כחמר ביד היוצר.
פסוק ח:
ולפי שהם הלכו בחקות הגוים אשר הוריש ה' מפניהם, היה משורת הדין שיענשו גם כן והוא שתקיא הארץ אותם כאשר קאה את הגוים אשר לפניהם. ואמרו ומלכי ישראל אשר עשו, רוצה לומר שהלכו גם כן בחקות מלכי ישראל שתקנו ועשו לעבודה זרה:
פסוק ט:
ואמר עוד ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלקיהם, רצה לומר שהיו אנשים מהם מסלקים ממנו יתברך הידיעה בעניני בני אדם, והיו אומרים (יחזקאל ח' י"ב) אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ, והיה זה בחשבם שמפני עונותיהם לא היה משגיח בהם והיו נעזבים להנהגת המשרתים, ולפי שזה הוא הפך האמת אמר אשר לא כן, וגם בזה היה להם העונש מדה כנגד מדה, כי אם הם אמרו שהשם לא היה רואה אותם, כן קרה להם כשהסתיר פניו מהם והיו לאכול, עוד אמר ויבנו להם במות בכל עריהם ממגדל נצרים עד עיר מבצר, רצה לומר שהיו כל כך אדוקים בעבודה זרה שבכל מקום היו בונים במות לעבדה, והקטון שבמקומות שהוא מגדל נוצרים, רוצה לומר המגדל שכל אדם היה עושה בכרמיו ופרדסיו לשמור ממנו הפירות, שלכן קראו מגדל נוצרים ושומרים, שם היו גם כן עושים במות, עד עיר מבצר, שהוא המקום הגדול, כי בכל מקום כקטון כגדול היו בונים במות לעבוד עבודה זרה, (י-יא) ולא די מה שהיו עושים בתוך הערים אבל גם מחוץ להם בשדה היו מציבים מצבות ואשרים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, והיו מקטרים שם כמו שהיו עושים הגוים אשר הגלה ה' מפניהם, והיו עושים כל הדברים הרעים האלה כדי להכעיס את רבונם ומכונים למרוד בו, (יב) והראיה על זה שעבדו הגלולים, שהם דברים מתועבים ונמאסים בעצמם, לא לתכלית אחר כי אם בעבור אשר אמר השם להם לא תעשו את הדבר הזה, כי זו היא ההכעסה אשר זכר. וגם בזה קבלו ענשם באותה מדה, הם טמאו הערים והמגדלות הגבעות והשדה, והיה מענשם שלא ישאר להם דבר לא עיר ולא מקום בבית ובשדה, וכמו שהם הכעיסו את השם, כך אמר וימאס ה' בכל זרע ישראל.
פסוק יג:
(יג-יד) ויעד ה' בישראל וביהודה, רצה לומר שהתרה והעיד השם יתברך בהם ביד נביאיו לומר שובו מדרכיכם הרעים ושמרו מצותי, ולא שמעו ויקשו את ערפם כערף אבותם, אותם שלא היו מאמינים בה' אלקיהם, כתרח ונחור שלא היו משערים דבר מהאמונה האמתית וכעובדי העגל ושאר הממרים, וגם בזה קבלו ענשם באותה מדה, כי כמו שהם לא שמעו בקול ה' ככה לא שמע השם אליהם כאשר קראוהו בעת צרתם.
פסוק טו:
ואמר עוד וילכו אחרי ההבל, להגיד שזבחו לשדים לא אלוה, שהבל המה מעשה תעתועים, וגם הם החטאים בנפשותם ספו תמו מן בלהות ונעשו הבל:
פסוק טז:
עוד זכר שעשו להם מסכה שנים עגלים, והמסכה הם הצורות שעושים בחכמת התכונה הנקראות טלסמאות, ואולי שהעגלים נעשו גם כן בזה האופן להתמיד המלכות והעבודה, ולזה סמך אליו ויעשו אשרה וישתחוו לכל צבא השמים, כי היה כל זה להוריד להם רוחניות הכוכבים לפי מחשבתם, ויעבדו את הבעל, שהיא העבודה לשמש, (יז) ולהיותו המאור הגדול בזה העולם השפל נקרא בעל כמו שפירשתי, (דף רנ"ו ע"א) ולכן היו מעבירים את בניהם ואת בנותיהם באש, לפי שהשמש הוא גובר ביסוד האש. ואמר ויקסמו קסמים וינחשו, להגיד כי היו משתדלים באלה התחבולות שאין בהם ממש כדי לדעת העתידות והיו עוזבים ומואסים דברי הנביאים העומדים בסוד ה' מודיעים הדברים בשלמות', וכלל כל דרכיהם הרעים באמרו ויתמכרו לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו:
פסוק טז:
ולפי שהכתוב ספר בכאן דרכים רבים מעבודה זרה, ראיתי לעיין בהם כדי לכלול מיניהם ותמונתם. ואומר שהנה הרמב"ן בפירוש התורה בפרשת וישמע יתרו (דף נ"ט ע"ב), כתב שכפי מה שיורו הכתובים בענין עבודה זרה היו שלשה מינים. כי הראשונים החלו לעבוד את המלאכים שהם השכלים הנבדלים, בעבור שידעו להם שררה על האומות כענין שכתוב (דניאל י' ט"ז) שר מלכות יון ושר מלכות פרס, וחשבו שהיה להם יכולת להטיב או להרע, ואלה הם הנקראים בתורה ובנביאים אלקים אחרים מאלקי העמים, כי המלאכים נקראים אלקים, כמו שאמר (דברים י' י"ז) הוא אלקי האלקים, (תלים צ"ז ו') וישתחוו לו כל אלקים, (שמות י"ח י"א) כי גדול השם מכל האלקים, ואף על פי שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון, וכך אמרו רבותינו (מנחות פי"ג דף ק"י ע"א) דקרו ליה אלהא דאלהיא, עכ"ז היו עובדים את הנבראים האלה, ועל זה אמר הכתוב (שמות כ"ב י"ט) זובח לאלקים יחרם: והמין השני בע"ז הוא שחזרו לעבוד לצבא השמים לשמש או לירח או למזל מן המזלות, כי כל אחת מהאומות ידעה כח המזל המושל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתו יגבר המזל ויועיל להם, ואלה האנשים הם שהחלו לעשות הצורות בפסילים ואשרים וחמנים בשעות אשר להם הכח כפי מעלתם והיו נותנים בעם כפי מחשבתם כח והצלחה, והיו לכל אלה הכתות נביאי שקר מגידים להם העתידות בחכמת הקסם והניחוש: והמין השלישי בע"ז הוא מה שחזרו אחרי כן לעבוד את השדים שהם רוחות, לחשבם כי גם מהם יש ממונים על האומות להזיק לצריהם, כמו שנתפרסם זה בחכמת ניגרומנציא"ה גם בדברי רז"ל, ועל זה נאמר (דברים ל"ב י"ז) יזבחו לשדים לא אלוה, כלומר שאינם כמלאכים שנקראים אלוה, והם חדשים לפי שלמדו ישראל זה מן המכשפים במצרים, והנה התורה אסרה כל עבודה בלתי ליי' לבדו, ולכן הזהיר (שמות כ' ג') לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, לרמוז למלאכים שהם לפני השם, ואמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל, כנגד המין השני שהוא מצבא השמים, ואמר ואשר בארץ ואשר במים מתחת לארץ, כנגד השדים שהם מתחת מים ושוכניהם, וכך אמרו ז"ל (מכילתא פר' יתרו דף כ"ה ע"ד) לרבות את הבוביא (פי' דמות אדם נברא במים) ועל כלם אמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם, זהו דעת הרב והוא אמתי כפי הוראת הכתובים. אך אמנם הודיע הדבר בדרך כולל בסוגיו, וגם השמיט מינים אחרים מהע"ז שלא זכר, ולכן ראוי לפרט בו עוד המאמר ולבאר כמה מינים מהע"ז נמצאו בקדמונים כפי עדות הכתובים ודברי חז"ל, כדי שתראה שכלם הגיד הכתוב בכאן שהיו עבדים ישראל איש לא נעדר. ואומר שכאשר נחפש הענין הזה היטב, נמצא העבודות הזרות שהיו עושים נכללות בעשר' מינים: המין הראשון הוא הראשון שזכר הרמב"ן ז"ל, שהיו עובדים למלאכים, לחשבם שהם היו שרי האומות ושהם היו מטיבים לעובדיהם, ועל זה אמר בכאן בספרו חטאות ישראל, ויראו אלקים אחרים, שהמלאכים נקראים כן כמו שנזכר: המין השני הוא השני גם כן שזכר הרב, שהוא העבודה לצבא השמים כוכבים או מזלות, ויעבדום בחשבם שיש להם מבוא גדול בעניני הארץ וצאצאיה, כענין שכתוב (ירמי' ח' ב') ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום וגו', וכמו שאמר בתורה (דברים ד' י"ח) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק השם אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים, וכנגד זה המין גם כן נאמר בכאן וישתחוו לכל צבא השמים. ולפי שהשמש הוא הפועל הגדול והתחלת ההויו' כלם והיו אומרים שאין צור כמוהו, אמר עליו בפרט ויעבדו את הבעל ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש, לפי שזאת היתה עבודת השמש להיותו גובר ביסוד האש: המין השלישי הוא העבודה לצורות והטלסמאות שהיו עושים בשעות ידועות כדי שידברו ויגידו העתידו', ועם היות שזה היה להם הורדת רוחניות הכוכב על אותה הצורה, הנה מניתי אותו מין בפני עצמו לפי שאנשי המין השני הם העובדים למזלות לא לצורות, כי אם להם בהיותם בשמים ממעל, וזה המין השלישי הוא מין אחר מהאנשים שהיו עובדים אותם הצורות, בחשבם שהיה בהם כחות לעשות מה שירצו, וכנגד המין השלישי הזה אמר בכאן ויעשו להם מסכה שני עגלים ויעשו אשרה, כי העגלים והאשרה היו אצלם צורות וטלסמאות: המין הרביעי מהעבודה היא עבודת הצלמים המיוחדים לגדול הצמחים ולעבודת האדמה, והיה ענין אנשי המין הזה מיוחד בצמחים ונקראה מלאכתם עוננות ובעליהם מעוננים, ולפי שהיה תכלית ענינם בחירת השעות המועילות להרבות תנובות הארץ ולחרוש ולזרוע כדי שתצליח התבואה, וכנגד זה אמר בכאן ויציבו להם מצבות ואשרות על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן: המין החמישי הוא צורת התרפים אשר יאמינו עושיהם שיורו גם הם באותות יצאו מאתם להגדת העתידות, ויאמרו השואלים בהם אם אצלח במה שאני רוצה לעשות, אראה במחזה או בחזיון לילה בתולה יפה ונר דלוק בידה, ואם לא, אראה כושי עם אבוקה כבה בידו, כאלו צורות התרפים היו סבה בעבודתם שיבוא בחלום או במחזה הסימן אשר ישים השואל לתשובתו, ועל המין הזה אמר הנביא (זכריה י' ד') התרפים דברו און, (יחזקאל כ"א כ"ו) שאל בתרפים, ולמה שהיה כפי מחשבתם הוראתם דומה להוראת האורי' והתומים, אמר (הושע ג' ד') אין אפוד ותרפים, וההבדל ביניהם כהבדל הדבר המוחש האמתי לצורות המדומות הכוזבות, וכנגד המין הזה אמר כאן ויעשו דברים רעים להכעיס את השם, כי היו מכעיסים אותו בעשותם התרפים בדמות הכלים המקודשים, ר"ל האורים והתומים: המין הששי מהעבודה הוא מה שהיו עובדים בעל חי אחד, לחשבם שהיה בו רוחניות מהעליונים, וכן היה ענין העשתרות, וכמו דגון שקוץ פלשתים, וכמו שתעו הכשדים בתנין הגדול שאחז"ל (במעשה בל) שהמית דניאל, והכשדים אשר באו להתישב בארץ ישראל אנשי בבל עשו את סכות בנות, ואמר רב יהודה בפרק ארבע מיתות, (סנהדרין דף ס"ג ע"ב) שהיו עובדים תרנגולות, ואנשי כות עשו את נרגל שהוא התרנגול, ואנשי העוים את נבחן ואת תרתק, שהיו כלב וחמור כמו שזכרו חז"ל במקום הנזכר. ולפי שהיה פחתות ולגלוג גדול שאנשים בעלי שכל יעבדו לבעלי חיים בלתי מדברים, אמר כאן כנגד המין הזה ויעבדו הגלולים אשר אמר השם להם לא תעשו את הדבר הזה: המין השביעי מהעבודה היא אשר היו עושים למתים או לעצמותיהם, בחשבם שהיה בהם ידיעה בעתידות וחלקו על מה שאמר שלמה (קהלת ט' ה') והמתים אינם יודעים מאומה, ומזה המין היה האוב והידעוני ודורש את המתים שכתוב בתורה (דברים י"ח י"א) וזה המין נקרא ביחוד קסם, ועליו אמר הנביא (ישעי' ח' י"ט) וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים הלא עם אל אלקיו ידרוש בעד החיים אל המתים, וכנגד המין הזה אמר כאן ויקסמו קסמים: והמין השמיני מהעבודה הוא מה שהיו עושים לקיסרים ומלכים שהצליחו במלחמותיהם וכבשו ארצות רבות, אמרו שאין זה מבלתי כח אלקי, והיו עושים דמות צורותיהם להשתחוו' להם כי יאמרו שהאלקים שמם בארץ במקומו, וכזה היה ענין נבוכדנאצר שהיו חושבים אנשי ארצו כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו תעלה הצלחתם עם הצלחתו, וזה היה דעת פרעה כדברי רבותינו, (א"ה כל זה תמצא באריכות בתנחומא פר' וארא בפסוק ראה נתתיך לפרעה וכו' ודוק): וסנחריב שאמר (ישעי' י"ד ט"ו) אעלה על במותי עב אדמה לעליון, וחירם וחביריו שעשו עצמם אלוקות, וכנגד המין הזה אמר כאן כי קרע ישראל מעל בית דוד וימליכו את ירבעם בן נבט וידח ירבעם את ישראל מאחרי ה' והחטיאם חטאה גדולה: והמין התשיעי הוא מהאנשים השופטים כפי הדברים הנופלים במקרה שגם הם יחשבו לשפוט בעתידות כפי ההקדמות הכוללות אשר להם ישפטו מכחם את אשר יהיה באחרית הימים, וזה המין יקרא בייחוד ניחוש, ועליו אמר הנביא (יחזקאל כ"א כ"ו) קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד, ומזה המין היו הגורלות למיניהם, ולזה אמרו (סנהדרין דף ס"ה ע"ב) הפסיקו נחש או שועל בדרך, וכנגד המין הזה אמר הכתוב בכאן וינחשו: והמין העשירי מהעבודה הוא השלישי שזכר הרמב"ן, בתתם כח וממשלה לשדים הנמצאים לפי אמונתם באויר, מהם יחשבו שהם עצמים נבדלים ומופשטים מחמר, ומהם יאמינו שהם מורכבים מהאויר והאש, וחשבו להמשיכם בזבחים או בלחשים שלהם סגולה ולהביאם בזמן והמקום אשר ירצוהו, וזה המין יקרא בייחוד כשפים, ולהיותו יותר נמצא בנשים כפי חולשת דעתן אמר (שמות כ"ב י"ז) מכשפה לא תחיה, ומזה המין הוא החובר חבר, ועליו אמר (ויקרא י"ז ז') ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ואמר (דברים ל"ב י"ז) יזבחו לשדים לא אלוה, ולפי שאלה הנמצאים אין בהם ממש, אמר יתברך על זה (שם שם כ"א) הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, וכנגד המין הזה אמר כאן וילכו אחרי ההבל ויהבלו, וכל העבודות האלה כלל הנביא באמרו ויתמכרו לעשות הרע בעיני ה', כי העובד באיזה מין שיהיה מהם הוא מכעיס מקציף את השם מאזרי זיקות. הנה התבאר מזה שדרכי העבודות הזרות נכללות באלה העשרה מינים ושכלם נמצאו בבני ישראל, והנה לא זכרתי אותם בקדימה ואיחור כפי הפסוקים כי אם כפי מדרגותם, ועל אלה המינים נחלקו האמונות בקדמונים, והיו עושים בהם שרש מהמוחש, ר"ל מההצלחות אשר היו נמשכות אליהם ויחסום אל אלהיהם, כמו שאמר (ירמי' מ"ד י"ח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל, גם אמר חבקוק (חבקוק א' ט"ז) על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה, ואמר איוב (איוב י"ב ו') ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו, וכפי האמת מהעשרה מינים האלה השמנה האחרונים מהם המיוסדים על קו תוהו ואבני בוהו, לפי שהם דברים יוצאים מהאמת ומהמושכל, אמנם שני המינים הראשונים מהשכלים הנבדלים והכוכבים והמזלות יש להם מציאות בעצמ', אבל העבודה להם היא שגעון ותמהון לבב, לפי שהשכלי' הנבדלים והגרמים השממיים כוכבים או מזלות כחותיהם הם מוגבלות ולא יגיעו אלא על המוכן אליו, כי כמו שכח האש לחמם והמים לקרר, כן כח מאדים על דרך משל להשמיד ולהחריב, וכח צדק להצליח ולהעשיר, ואין בידם לשנות ההורא' ההיא ולהשפיע ההפך על המקבל בין שיעבוד עבודה או לא יעבוד אותה, כמו שאין כח במים לפעול בהפך טבעם, ואולם כשיכין המקבל עצמו לקבל השפע ההוא המגיע מצד טבע הכוכב, כמו לקבל הלחות מצד הלבנה והחמום על ידי האש ויקבלהו, אין זה ממה שיחייב שהפעל ההוא מגיע מצד הפקת רצון הכוכב, כי הוא פועל בטבע כפי ההכנה, וזהו שרש רוב הטעות בעובדי עבודה זרה שהיו חושבים שהשפע המגיע מהכוכב היה מצדו הפקת רצונו על ידי פעולה שהיו עושים לפניו, ולא שתו לב שהפעולות ההם לא יעשו דבר, או שבדרך טבע יתנו הכנה במקבל לפי שיכולת הכחות העליונות מוגבל והם פועלות כפי הטבע לא על צד הרצון, וזה כענין בעל פעור שהיה כחו לשלשל הלחות לפורעים לפניו, ואחז"ל (סנהדרין דף ס"ד ע"א) שהכומרים היו מאכילין אותו תרדין ומשקין אותו שכר ידוע ובזה היה המקבל מוכן, והיה הפעל נמשך מהפוער הן שיהיה צריך לכך או בלתי צריך. לפי שהיה פועל בטבע ולא על צד הרצון, ולזה לא תהיה התפלה והעבודה ראויה אליהם, אחרי שאין בהם יכולת לשנות את תפקידם ומעשיהם, כי אם לש"י שהוא פועל על צד הרצון ובדרך החסד הגמור בין שיהיה המקבל מוכן או בלתי מוכן כפי מה שירצה, ולזה אמר הנביא כמהביל עניניהם (ירמי' י' ה') אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם הטב אין אותם, ואמר על הצורו' מה הועיל פסל כי פסלו יוצרו מסכה ומורה שקר וגומר, ואמר (חבקוק ב' י"ח) לעשות אלילים אלמים ואמר (שם שם י"ט) האומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם וגומר, ופסוקים רבים אחרים מורים על זה:
פסוק יח:
ויתאנף ה' מאד וגומר. אחרי שזכר הכתוב חטאת ישראל ופשעיהם, זכר ענשם באמרו שהתאנף השם מאד והסירם מעל פניו, והיה זה בגלות אשר הגלם מלך אשור ולא נשאר בארץ הנבחרת כי אם שבט יהודה לבדו, ר"ל מלכות יהודה שנכלל עמו בנימן ואנשים מבני שמעון שבאה נחלתם עם שבט יהודה כמו שנזכר בספר יהושע (יהושע י״ט:ט׳).
פסוק יט:
ואמר שגם יהודה לא שמר מצות ה' אלקיהם והלכו בחקות ישראל, אבל לא הוגלו עמהם יחד, אם בעבור בית השם שהיה בתוכם והיה מגין בעדם, וגם לפי שמלכי יהודה לא היו רשעים כמלכי ישראל והיה חרבן ארץ ישראל בימי חזקיהו איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע שזכותו הגין על ירושלם כמו שיתבאר, וגם עשה הקדוש ברוך הוא זה כדי שיראו בני יהודה בחרבן ארץ ישראל ואולי יתנו את לבם לשוב אל השם ולהסיר את אלהי הנכר מקרבם כדי שלא ילכו בגולה כאחיהם בני ישראל:
פסוק כ:
ואמרו וימאס השם בכל זרע ישראל ויענם ויתנם ביד שוסים, אין זה אחר החרבן אבל הגיד איך היה ונתגלגל ענין החרבן שזכר, ולזה אמר שמאס השם בכל זרע ישראל ולכן ענה אותם ביסורים, כמו שאמר הנביא עמוס (עמוס ד' ו' ט', י' י"א) וגם אני נתתי לכם נקיון שנים בכל עריכם וחסר לחם בכל מקומותיכם ולא שבתם עדי נאם השם, הכתי אתכם בשדפון ובירקון וגו' ולא שבתם עדי נאם השם, שלחתי בכם דבר הרגתי בחרב בחוריכם עם שבי סוסיכם ולא שבתם עדי נאם ה', הפכתי בכם כמהפכת אלקים את סדום ואת עמורה ולא שבתם עדי נאם ה', הנה אם כן זכר הענוים והיסורין שבאו עליהם קודם החרבן בהדרגה, ועליהם אמר כאן ויענם ה' ויתנם ביד שוסים.
פסוק כא:
וזכר שהתחלת רשעתם היה כסופם והראש והסוף היה אחת בהם, כי הם קרעו ממלכת בית דוד וימליכו את ירבעם, ועם היות שהשם יתברך גזר זה ויעדו על ידי נביאיו, הנה הם המליכוהו מעצמם לא על ידי נביא, כי לא שאלו את הנביא שיבחר ביניהם מלך כמו שעשו בזמן שמואל, אבל הם מעצמם בחרו אותו, וירבעם כשראה רשעתם בעזבם בית דוד לא האמין בהם, ולכן ירא פן יעזבוהו כמו שעזבו את בית דוד, ומפני זה הדיח את ישראל מאחרי ה' והחטיאם חטאה גדולה כדי להתחזק במלכותו, והמה החזיקו ברשעתו ולא סרו ממנו. הנה אם כן סרו מהר מבית דוד שהיו מלכי צדק והחזיקו בבית ירבעם למלוך אדם חנף, ולכן היה משורת הדין שאחרי שהמה לא סרו מחטאת ירבעם בשנים רבות יסיר השם אותם מעל פניו לפי שראה כי כלתה אליהם הרעה, וזה היה סבה שגלה ישראל מעל אדמתו בדרך אשור עד היום הזה. וכבר יסופק על זה למה נחרבה ארץ ישראל בימי הושע בן אלה ולא נחרבה בימי שאר המלכים שהיו יותר רשעים ממנו? וכבר התעוררו אליו חז"ל במסכת גיטין פרק המגרש אמרו שם, (דף פ"ח ע"א) אמר ר' יהושע בן לוי, לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה שבעה בתי דינין ע"ז, ואלו הם ירבעם בן נבט, בעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, ופקח בן רמליהו, ומנחם בן גדי, והושע בן אלה, שנאמר (ירמיה ט"ו ט') אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה בעוד יומם וגומר, אמר ר' אמי מאי קראה? (דברים ד' כ"ה) כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם. אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב כתיב בהושע בן אלה ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל, וכתיב עליו עלה שלמנאסר מלך אשור? אמר להו אותן פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל בא הושע ובטלן, אף על פי כן לא עלו ישראל, אמר הקב"ה אותם שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי וגומר. העירו בזה על שתי סבות. אחת מפאת המלכים ורשעתם, ושלא נחרבה הארץ בעבור רשעת הושע בן אלה לבדו כי אם בעון כל המלכים שקדמו אליו והוא עמהם, שאעפ"י שלא היה כמוהם ברוע, היה נתוסף רשעתו על רשעתם ונעשתה הסבה יותר חזקה, וקרה בזה כמו שקרה לאדם המורגל במאכלים רעים שיחלה או ימות פתאום לא מפאת המאכל ההוא אשר אכל באותו יום קודם חליו או מותו כי אם בהתחבר רוע הנהגתו בכל הפעמים, ואם כן היה החרבן בימי הושע לפי שנתמלא סאתם. והסבה השנית שהעירו הוא מפאת עם ישראל, שאע"פ שהיה הושע מעט חוטא מהמלכים אשר קדמוהו, הנה באמת היה העם יותר שטוף בעבודה זרה וביתר העונות ממה שהיה בכל הזמנים הקודמים, וכמו שזכר הנביא עמוס, ובסבתם בא החרבן, והושע נלכד בשחתותם, ועל הסבה השנית הזאת העירו גם כן באמרם, תנא דבי אליהו מה נשתנה הושע בן אלה שגלו עשרת השבטים בימיו? אלא עד עכשו היתה עבודה זרה קשורה ביחיד וקשה לפי המקום ברוך הוא להגלות את הצבור בעון יחיד, כיון שבא הושע עמד ובטל כל המשמרות ואמר כל מי שיעלה לירושלם יעלה, ועליו הוא אומר ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל, עלה שלמנאסר מלך אשור ושמט קולר מצוארו ונתנו לצואר הרבים, מכאן אמרו כל העושה מצוה ואינו גומרה מתחייב בנפשו. ביארו בזה שבחטא העם ורשעתו שנתגלה בימי הושע כאשר נתן להם רשות לעלות לירושלם ולא רצו לעלות נחרבה הארץ. וכבר ספר הנביא עמוס, שמלבד העבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיה בישראל, היו עוד ביניהם החמס והגזל ועליו נחתם גזר דינם להחריב ארצם, והוא אמרו (עמוס ב' ו') על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. הנה הסבות האלה כלם חייבו הגלות והחרבן, ואלה הקרנות אשר פזרו את ישראל:
פסוק כד:
ויבא מלך אשור וגומר. ספר הכתוב שמלך אשור כאשר הגלה את ישראל מעל אדמתם, הביא מבבל ומשאר ארצותיו גוים רבים ויושיבם בערי שמרון תחת בני ישראל וישבו בעריהם, והנה לא זכר שהושיבם גם כן בשמרון אבל אמר וירשו את שמרון וישבו בעריה, שזה מורה שלא נתישבו בשמרון כי אם בערים הסמוכים אליה, והיה זה לפי ששמרון אחרי שמלך אשור בנה עליה מצור שלש שנים כאשר לכד אותה החריבה עד היסוד בה, כאשר ניבא עליה מיכה המורשתי (מיכה א' ו') ושמתי שמרון לעי השדה למטעי כרם, ומפני זה לא נתישבו בה הגוים ולא עשו בה ישוב כלל:
פסוק כה:
וספר שכאשר התחילו להתישב בארץ ישראל אותם הגוים אשר באו בה, לפי שלא היו יראים את השם היה השם יתברך שולח בהם אריות שהיו הורגים אותם, (כו) ויאמרו למלך אשור הגוים אשר הגלית, רוצה לומר הגוים אשר הגלית והוצאת אותם מארצם להושיבם בערי שמרון לא היו יודעים משפט אלקי הארץ וישלח בהם האריות ויהרגום, (כז-כט) ומלך אשור צוה שאחד מהכהנים אשר הלכו בגולה ישוב לארץ ישראל ויורם את משפט אלקי הארץ, ושבא הכהן שמה והיה מורה אותם איך יראו את ה', והיו הגוים עושים גוי וגוי מהם עבודת אלקיו הנכר והיו מניחים עבודה זרה שלהם בבתי הבמות אשר עשו בני ישראל השמרונים בהיותם על אדמתם בערי שמרון:
פסוק ל:
וספר הכתוב שמות האלוהות אשר היו עובדים אותם הגוים, כי הנה אנשי בבל, עם היות שבזמן אחר היה שם העבודה זרה שלהם בל, כמו שאמר (ישעיה מ"ו א') כרע בל קרש נבו, הנה עתה עשו להם את סכות בנות, וכבר כתבתי שאחז"ל (סנהדרין דף ס"ג ע"ב) שהיה זה תרנגולת אחת או דמותה שהיו עובדים, ופירוש סכות בנות בלשונם תרנגולת עם אפרוחיה, ואנשי כות, שהיה עיר אחרת בארץ כשדים מהבאים להתישב בארץ, עשו להם את נרגל, שהוא התרנגול הזכר, ואנשי חמת עשו את אשימא, רצה לומר התיש שנקרא בלשון חז"ל ברחא קרחא, ופירוש אשימא אימרא, והעוים עשו את נבחז, שהוא הכלב שנובח בעזות, ואת תרתק, שפירשו בו צורת חמור, וכן אנשי ספרוים היו שורפים את בניהם לאדרמלך וענמלך אלהיהם שהם הפרד והסוס, כמו שפיר' חז"ל (שם) כל זה בפרק ארבע מיתות הנזכר.
פסוק לב:
והכלל הוא שהגוים האלה היו יראים את ה', ועם זה היו עושים במות וכהני הבמות היו להם והיו מקבצים שני הדרכים יחד, (לג) כי היו יראים את ה' ואת אלהיהם היו עובדים. ואמנם אמרו כמשפט הגוים אשר הגלו אותם משם, היותר מתישב שעל ישראל נאמר, שהכשדים האלה היו עושים כמשפט הגוים שהם בני ישראל השומרונים שהיו עושים בהיותם בארץ, וזהו אשר הגלו אותם משם, רוצה לומר אשר הגלו הכשדים אותם מארץ ישראל, (לד-לה) ועליהם אמר עד היום הזה הם עושים כמשפטים הראשונים, רוצה לומר שבני ישראל היו עדיין עושים, אם בגלות שהלכו שמה, ואם אותם שנשארו בארץ, כי לא הגלו כלם כמו שיראה מהספור בענין חזקיהו ששלח למה שנשאר שם, ועליהם אמר שהיו עושים כמשפטים הראשונים בענין העבודה זרה, אך לא בענין היראה שלא היו ישראל יראים את ה' כגרי האריות, כי הם לא היו יראים את ה' ואינם עושים כתורה וכמצוה אשר צוה השם ליעקב שהם נקראים ישראל על שמו וכרת השם עמהם ברית שלא יעבדו עבודה זרה כי אם את ה' האלקים אשר שמרו מצותיו כי עמו תהיה הצלחתם וטובם, ועם כל זאת לא שמעו וכמשפטם הראשון הם עושים גם היום בגלות אותם שהלכו בו ובארץ אותם אשר נשארו שם, ולא היה ענינם ככשדיים, שהם היו יראים את השם ועובדים פסיליהם, אמנם בני ישראל לא היו יראים את ה' והיו עובדים הפסילים כמו הם. והנה אמר שלשה פעמים בכאן לא תיראו את אלקים אחרים, בהיות די באחד מהם כפי צורך הספור ותכליתו, להודיע שאזהרת הע"ז שקולה כנגד כל המצות, ולזה אמר ויכרות השם אתם ברית ויצום לאמר לא תיראו אלקים אחרים וגומר כי אם את ה' וגומר, כלומר אם ה' עמכם אין ראוי שתיראו אלקים אחרים כי מה יעשו לכם? ושזה היה בתחלת הברית בעשרת הדברות בדבור לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, וגם באמצע התורה כשצוה אותם את החקים ואת המשפטים והתורה והמצוה צוה גם כן ולא תיראו אלקים אחרים, רוצה לומר אם תעשו המצות אינכם צריכים אלקים אחרים להיותם אמצעיים ביניכם לבין אלקיכם להוריד עליכם את הטוב. כי המצות הם האמצעיים האמתיים בזה, וגם אחרי חתימת התורה כשעשה יתברך הברית (והם הקללות שפרשת כי תבא (דברים כ"ה) שיעדם לעובר עליה שנקראו ברית, כמו שאמר (שם כ"ט א') אלה דברי הברית וגומר, והזהירם שלא ישכחו הברית אשר כרת עמהם) אמר גם כן ולא תיראו אלקים אחרים, הנה אם כן הזהיר על העבודה הזרה בתחלת התורה ובאמצעיתה ובסופה ועם כל זאת לא שמעו וגומר, זהו קשור הפסוקים ויישובם: ואחרים פירשו כמשפט הגוים אשר הגלו אותם משם, שהכשדיים שבאו להתישב בארץ היו עושים כמשפט הגויים גויי הארצות אשר הם באים משם, רוצה לומר מבבל ומשאר הארצות שזכר, כי לא היו עובדים את ה' כי אם את אלהיהם כמו שהיה משפטם בארצם, ולכן יראתם את ה' לא היתה יראה שלמה, שאם היו יראים ממנו לא היו עובדים ע"ז, אבל היו יראים את האריות ומפחדם היו יראים את השם המשלחם בהם, ולכן נקראו גרי אריות, וזהו אמרו אינם יראים את ה' ואת אלהיהם היו עובדים רצה לומר שלא היתה יראתם אמתית לשם, אחר שהיו עובדים אלהיהם והיו עושים כמשפטם הראשונים ולא היו עושים כחקות התורה ומשפטיה אשר צוה ה', שהיה עליהם לקבל הכל כיון שהתגיירו, כל שכן בראותם שישראל גלו מהארץ ההיא לפי שלא עשו כתורה וכמצוה, והפירוש הראשון הוא היותר מתישב בפסוקים. וכבר זכרו חז"ל (בתנחומא פרשת וישב) שגרי האריות האלה הם הנקראים בלשונם שמרונים מפני שנתישבו בערי שמרון, והם הנקראים כותיים לפי שבאו מכותה, וכאשר עלה עזרא וזרובבל בן שאלתיאל מבבל באו עליהם הכותיים ק"פ אלף ובקשו להרוג נחמיה במרמה, שנאמר (נחמיה ו' ב') לכו ונועדה יחדיו, עד שבטלו מלאכת השם שתי שנים, מה עשו עזרא וזרובבל ויהושע בן צדוק? קבצו כל הקהל אל היכל ה' והביאו שלש מאות תינוקות ושלש מאות ספרי תורה בידם, והיו תוקעין והלויים משוררים ומזמרים ונדו והחרימו את הכותיים בשם המפורש הנכתב על הלחות, ובחרם בית דין התחתון ובחרם בית דין העליון, שלא יאכל אדם מישראל פת כותי כאלו אוכל בשר חזיר, ואל יגייר אדם מישראל כותי, ואל יהא להם חלק בתחיית המתים וחלק ונחלה בישראל, ושלחו את החרם אצל ישראל שבבבל, והם הוסיפו עליו חרם על חרם, והמלך כורש קבע להם חרם על חרם, שנאמר (עזרא ו' י"ב) ואלהא דשכין שמיה תמן, כמו שבא כל זה בפרקי ר' אליעזר (סוף פר' ל"ח): והנה נשאר עתה להשיב לשתי השאלות האחרות ששאלתי בפרשה, והם למה שלח השם יתברך את האריות בכשדים להמיתם? אם על שלא היו יודעים משפט אלקי הארץ ולא היו מקיימים מצות התורה? הנה הם לא היו מחוייבים בזה ולא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר, והעממים שהיו בארץ קודם שירשוה ישראל שלא היו גם כן יודעים משפט אלקי הארץ לא היו נהרגים על ידי האריות, וגם ישראל שהיה עם ה' והיו מחוייבים בשמירת המצות לא היו יראים אותו והיו עוברים על כל מצותיו כמו שזכר הכתוב בכאן ולא נהרגו על ידי האריות, ולמה אם כן נהרגו הכשדיים על ידם? גם מה שאמר שאחרי שלמדם הכהן היו יראים את ה' ועובדים לאלקיהם יקשה מאד, כי איך יתכן זה? והם דברים סותרים אי אפשר שיתקבצו יחד, רוצה לומר היראה אל השם הנכבד ועבודת אלקים אחרים, ואם הכשדיים היו יראים את השם איך היו עובדי עבודה זרה? והנה אין ענין היראה כי אם הזריזות אל קיום מצותיו והפחד מענשו, ואם זה יאמין האדם בשלמות היה בהכרח יעבוד הש"י ולא יעבור על מצותיו. ומה שראוי שנאמר בהתרת כל זה הוא, שמשפט אלקי הארץ היה האמונה באלהותו ויכלתו הבב"ת, ושהוא סבת הסבות כלם והוא המשפיע על כל הדברים הטוב והשלמות ואינו מקבל דבר מזולתו, ושהוא משגיח בארץ ישראל השגחה פרטית, ועם היות שהעממים אשר היו בארץ מקדם לא היו משערים דבר מזה, הנה כאשר באו אליה בני ישראל וקבלו התורה והמצות ושמעו אל דברי הנביאים ודבקה ההשגחה והדבוק האלקי בארץ יותר ממה שהיה בימי קדם בסבת ישראל, שכבר נתאמתה אצלם הפנה הזאת בחלקיה, כי עם היות הרשעים שבהם עובדים עבודה זרה לא היו מכחישים באלקותו יתברך ויכלתו והשגחתו, אבל היו חושבים שהאלוהות ההם אשר היו עובדים היו אמצעיים להוריד השפע ממנו יתברך על עמו, לא שיחשבו שהיו הם הסבה הראשונה הפועלת, ולכן גם מהמלכים הרשעים היו מבקשים פני השם יתברך בעת צרתם, כמו שתראה בירבעם בן נבט כאשר שלח ידו לתפוש את הנביא אשר קרא על המזבח ויבשה ידו אמר (מלכים א' י"ג ו') חל נא את פני השם אלקיך, כי יודע היה שעמו עוז ותושיה להטיב ולהרע ולא חשב שהיה ענין ידו מקריי, וכשחלה בנו שלח את אשתו לדרוש את השם מאחיה השלוני, ואחאב הסכים עם אליהו בענין נביאי הבעל וחרד אל דבר הנביא שאמר לו (שם כ' מ"ב) והיתה נפשך תחת נפשו, וכשיעדו אליהו על כרם נבות היזרעאלי חרד וקרע את בגדיו וצם ושכב בשק, ויהורם אמר (בסימן ג' י') אהה כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב, וזה כלו מורה שהיה יראת אלקים בקרבם ושהיו מאמינים שמפי עליון תצא הרעות והטוב, אף על פי שהיו בהם כופרים שהיו אומרים לא ייטיב השם ולא ירע עזב ה' את הארץ, לפי שהיו חושבים שמפני רשעתם נסתלקה מהם ההשגחה ונשארה הנהגת העולם למשרתים מידו יתברך, וגם זה היה לפושעי ישראל לא לכלם כי אם למקצתם, ולא שיכחיש אדם במציאות הסבה הראשונה ולא בידיעתו והשגחתו בבני ישראל אעפ"י שהיו עובדי עבודה זרה. וכבר ביארה התורה האלקית שאמונת האמצעיים היא אסורה והוא עון פלילי, ולכן צוה יתברך שלא ישימו אמצעיים בתפלותיהם, כמו שאמר (שמות כ' ג') לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, רוצה לומר שיהיו בפני ויבקשו עליכם רחמים, ואמר (שם שם כ"ב) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, רצה לומר בעצמי מבלי אמצעי, ולכן לא תעשו אתי אלקי כסף ואלקי זהב, רצה לומר אמצעיים ביני לביניכם, וזהו אמרו אתי ולכם. ואין ספק שהאומות עם היות שחכמיהם היו משערים מציאות הסבה הראשונה, כמו שאמר (מלאכי א' י"א) ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, ואחז"ל (מנחות פי"ג דף ק"י ע"א) דקרו ליה אלהא דאלהיא, הנה היו כלם חכמים והמונם פה אחד מסלקים ההשגחה ממנו יתברך והיו מאמינים שהנהגת השפלים בהחלט היה בכח הגרמים השמימיים, והיו גם כן מאמינים בשאר עניני העבודה זרה אשר זכרתי, וגם היה ההמון בכלל מאמין שהצורה הנעבדת היא היתה האל העליון, כי לא היו ההמון משערים בסבה הראשונה יתברך דבר ולא היה עובר עיונם מאותה הצורה המוחשת הנעבדת, ומפני זה כאשר באו הכשדיים להתישב בארץ ישראל היו האריות הורגים בהם, לפי שהיו בלתי יודעים משפט אלקי הארץ שהוא הסבה הראשונה יתברך, שלא היו משערים ממנו יתברך ולא מיכלתו ולא מהשגחתו בארץ ההיא דבר. ולא היו האריות הורגים בבני ישראל בהיותם בארץ לפי שהם היו שלמים באותם הפנות כלם עם היותם עובדי עבודה זרה, להיותם נמשכים לעבודת האמצעיים ההם כמו שזכרתי, ולכן הוצרכו הכשדיים לירא את ה' ושהכהן הישראלי ילמדם ליראה, רוצה לומר שיודיעם מציאות האלוה יתברך גבוה מעל גבוה, ושהוא על כל אלקים ושיכלתו בב"ת והשגחתו דבקה בארץ ההיא, כי זהו משפט אלקי הארץ, ועם היות שהיו עם זה עובדים העבודה זרה שלהם, היתה עבודתם על דרך אמצעיים לא על דרך אלוה עליון, והיה אם כן מדרגתם בזה כמדרגת בני ישראל בהיותם בארץ ולא כמדרגת הכשדיים אשר בארצם. וכבר ידעת שיראת האלקים היא משני מינים, כי יש ממנה יראת העונש, ועליה אמרו במסכת סוטה (פ"ג כ"ב ע"ב) במנין הפרושים פרוש מאהבה פרוש מיראה, וביאר רש"י מיראה שעושה המצות מיראת העונש, וזהו העובד הבלתי שלם והיראה שאינה לשמה, עם היות שעליה בא באזהרות (ויקרא י"ט י"ד) ויראת מאלקיך אני ה', ואמר שלמה (קהלת ג' י"ד) והאלקים עשה שייראו מלפניו, ואמר משה עליו השלום (דברים כ"ח נ"ח) אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך והפלא ה' את מכותך ואת מכת זרעך וגומר, כי הוא מין היראה מהעונש אשר זכרתי. והמין השני מהיראה הוא יראת המעלה, כי ישער האדם דלות ושפלות ערכו בערך האלוה יתברך שהוא רם ונשא וגבה מאד יחרד ממנו, לא בהתבוננות שיגיע ממנו נזק כי אם בהתבוננות יתברך ורוממות מעלתו, וזו היא היראת האמתית שהיא יראת המעלה האלקית, ולכן ראוי שיעשה האדם מצותו ושלא יעבור על דבריו ושיבוש מזה כמו שיתבייש אדם מעשות דבר בלתי הגון לפני שר ונכבד ונשוא פנים, וזאת היא היראה המשובחת אשר טבע השכל יכסוף אליה, לפי שכל דבר ישתוקק לשלמותו, ובה נשתבח אברהם אבינו כשנאמר לו (בראשית כ"ב י"ב) עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, ועליה צוה (דברים ו' י"ג) את השם אלקיך תירא ואותו תעבוד, ואמר (שם י' י"ב) מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ולהיות היראה הזאת מיוסדת על אדני החכמה וההתבוננות במעלות האלקיות אמר שלמה (משלי ט' י') תחלת חכמה יראת ה', (איוב כ"ח כ"ח) הן יראת ה' היא חכמה, (משלי ב' ה') אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא, ויעד המשורר בשכר היראה הזאת באמרו (תלים ל"א כ') מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ועליה הזהיר (שם ב' י"א) עבדו את השם ביראה וגילו ברעדה, לפי שהיראה הזאת תביא עמה הידיעה והשמחה, ואמר שהאושר נתלה בה (שם קי"ב א') אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, כלומר שיתחבר עמה שמירת המצות, ועליה אמר גם כן (משלי י"ט כ"ו) יראת ה' לחיים ושבע ילין בל יפקד רע. והנה איוב כלל שני מיני היראה אשר זכרתי, באמרו (איוב ל"א כ"ג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל, כי זכר הפחד על יראת העונש, ושאת הוא יראת המעלה, ואמר גם כן על שניהם (שם ט"ז י"א) הלא שאתו תבעת אתכם ופחדו יפול עליכם: ואין ספק שהכהן הישראלי הי' מלמד לכותיים מעלת השם ית' ורוממותו, ושהוא אל עליון גבוה מעל גבוה וששאר האלקות היו אמצעיים בינם ובין הבורא, והורה אותם עם זה שישמרו עצמם מהתועבות הגדולות מטומאת הגוף, כמו שאמר הכתוב (ויקרא י"ח כ"ז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ, והיה מישר אותם בהודאת האלוהות, ושלא יטמאו את הארץ וישמרו שבע מצות בני נח שכל זה היה משפט אלקי הארץ, ובזה היו נמלטים מהאריות. ולפי שמצוה גוררת מצוה, היה מה שנמשך מזה שהכותיים אחרי היראה נמשכו לשמירת קצת המצות, כמו שנודע גם היום מענינם, לפי שהיראה מביאה האדם אל השלמות, כמאמר החכם (קהלת י"ב י"ג) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם: