פסוק א:בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן־אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל־יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים.
פסוק ב:וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה', רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו.
פסוק ג:עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר במסעות הכיבוש הנרחבים שלו דרומה, שהגיעו למצרים ודרומה לה. וַיְהִי־לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד, הושע קיבל את מרותו, וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה, שילם לו מס לא רשמי.
פסוק ד:וַיִּמְצָא מֶלֶךְ־אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר. מלך אשור גילה שהושע זמם למרוד בו, אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים, שליחים אֶל־סוֹא מֶלֶךְ־מִצְרַיִם. הושע ניסה לבלום את ההתפשטות האשורית בהישענו על המצרים, שנחשבו הכוח היחידי שיוכל לעמוד בדרכה. וְנוסף על הפנייה למצרים, באותה שנה לֹא־הֶעֱלָה הושע מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה. נראה שהרגיש אז בטוח יותר, ועל כן הפסיק את תשלום המסים. וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. יש להניח שהזמין את הושע למשפט באשור, ובהיותו הדיין והתובע גם יחד, הוא פסק שהושע אשם וכלא אותו.
פסוק ה:וַיַּעַל אז מֶלֶךְ־אַשּׁוּר בְּכָל־הָאָרֶץ, תקף את ארץ ישראל, וַיַּעַל על שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. ביחס לבירה שאין בה מלך, היה זה מצור ממושך. שומרון לא נכנעה בקלות.
פסוק ו:בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֶת־שֹׁמְרוֹן, ואחרי לכידתה של עיר הבירה המבוצרת – וַיֶּגֶל אֶת־יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה, לאשור. וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר על נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי. המקומות הללו אינם מזוהים לחלוטין, אבל מדובר כנראה בקצה הצפוני של האימפריה האשורית – אולי גבולותיה הצפוניים של פרס של היום.
פסוק ז:וַיְהִי כִּי־חָטְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לַה' אֱלֹהֵיהֶם הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרָיִם, וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים,
פסוק ח:וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבחוקות מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ שלא כראוי.
פסוק ט:וַיְחַפְּאוּ, כיסו, העלילו בְנֵי־יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא־כֵן, כוזבים עַל־ה' אֱלֹהֵיהֶם. וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל־עָרֵיהֶם – מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים, ממגדל שמירה קטן המוצב בכרם עַד־עִיר מִבְצָר, מהקטן והחלש ועד הגדול והאיתן – בכל מקום. אמנם הם לא הצהירו על עזיבת אלוקי ישראל מכול וכול, אבל הם בחרו שלא להיצמד אליו באופן בלעדי, אלא לשתף עמו ישויות אחרות.
פסוק י:וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת, אבני פולחן וַאֲשֵׁרִים, עצים המיועדים לפולחן עַל כָּל־גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן.
פסוק יא:וַיְקַטְּרוּ, העלו קרבנות שָׁם בְּכָל־בָּמוֹת, כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר־הֶגְלָה ה' מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲשׂוּ שאר דְּבָרִים רָעִים לְהַכְעִיס אֶת־ה'.
פסוק יב:וַיַּעַבְדוּ את הַגִּלֻּלִים, שם גנאי לעבודה זרה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם: לֹא תַעֲשׂוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה. האיסור לעבוד עבודה זרה הוא אחד הציוויים המרכזיים והנפוצים ביותר בכל התורה כולה.
פסוק יג:וַיָּעַד, הִתרה ה' בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל־נְבִיאֵי כָל־חֹזֶה, חזון, שאמרו להם לֵאמֹר: שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי, חֻקּוֹתַי כְּכָל־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־אֲבֹתֵיכֶם, וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים.
פסוק יד:וְלֹא שָׁמֵעוּ. וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּה' אֱלֹהֵיהֶם, לא שמרו לו אמונים.
פסוק טו:וַיִּמְאֲסוּ אֶת־חֻקָּיו וְאֶת־בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת, עם אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם, בהם, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל של העבודה הזרה והאמונות התפלות הקשורות בה – וַיֶּהְבָּלוּ, נעשו אוויליים כמותה. וְהם הלכו אַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם. משה ציווה את ישראל שוב ושוב להתרחק מהגויים והזהירם מחיקוי מעשיהם כדי שיישמר ייחודם.
פסוק טז:וַיַּעַזְבוּ אֶת־כָּל־מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה, שְׁנֵי עֲגָלִים, שאף על פי שנעשו לשם ה', אסור היה לעשותם, וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת־הַבָּעַל.
פסוק יז:וַיַּעֲבִירוּ אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, פולחן למולך. וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ. גם אלה מעשים אסורים. וַיִּתְמַכְּרוּ, התמסרו, עשו כל מה שביכולתם כדי לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ.
פסוק יח:וַיִּתְאַנַּף, כעס ה' מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְסִרֵם, גירש אותם מֵעַל פָּנָיו, ולֹא נִשְׁאַר רַק, אלא שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ.
פסוק יט:אולם גַּם־יְהוּדָה, שהיה טוב מישראל, לֹא שָׁמַר אֶת־מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ.
פסוק כ:וַיִּמְאַס ה' בְּכָל־זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד־שֹׁסִים, בוזזים ואויבים, דוגמת הארמים, עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו על ידי האשורים.
פסוק כא:כִּי־קָרַע יִשְׂרָאֵל את עצמו מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת־יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט, וַיַּדַּח, הרחיק יָרָבְעָם אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה' וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה בהעמידו עגלים בדן ובבית-אל.
פסוק כב:וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל־חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה, לֹא־סָרוּ מִמֶּנָּה.
פסוק כג:עַד אֲשֶׁר־הֵסִיר ה' אֶת־יִשְׂרָאֵל כולו מֵעַל פָּנָיו, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אף שנשארו שרידים בארץ, עם ישראל, כיחידה לאומית אחת, גלה ממקומו.
פסוק כד:וַיָּבֵא מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אנשים מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּמִסְּפַרְוַיִם, מדינות שהיו תחת שלטון אשור, וַיֹּשֶׁב אותם בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת, במקום בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ייתכן שהעיר שומרון עצמה נחרבה וכבר לא הייתה מקום יישוב. וַיִּרְשׁוּ העמים הזרים הללו אֶת־שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ.
פסוק כה:וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת־ה', וַיְשַׁלַּח ה' בָּהֶם אֶת־הָאֲרָיוֹת, שחיו אז בארץ, והגיעו לערי שומרון משום שהיישוב היה דליל וחדש. וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם – בתושבים החדשים הללו.
פסוק כו:וַיֹּאמְרוּ עבדי מלך אשור לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר: הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת־מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, וכידוע, לכל מדינה אלוהים משלה, וַיְשַׁלַּח־בָּם אלוקי הארץ אֶת־הָאֲרָיוֹת להענישם, וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר, כי אֵינָם יֹדְעִים אֶת־מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ. על כן ראוי שילמדו את משפטי הארץ הזו כדי לחיות לפיהם.
פסוק כז:מלך אשור קיבל את התלונות הללו, וכיוון שרצה שהיישוב החדש יחזיק מעמד – וַיְצַו מֶלֶךְ־אַשּׁוּר לֵאמֹר: הֹלִיכוּ שָׁמָּה – לערי שומרון אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים הישראלים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם, וְהכהן ומי שיצטרף אליו מגלות אשור יֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם. הם ישמשו עתה מדריכים דתיים בעבור התושבים החדשים בפקודת מלך אשור, וְיֹרֵם אֶת־מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, על מנת שידעו כיצד עליהם לנהוג בארץ הזו.
פסוק כח:וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית־אֵל, שהייתה המרכז הדתי של ממלכת ישראל, וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת־ה'. מן הסתם הכהנים שהיו בשומרון לא היו דוגמא ומופת להתנהגות הדתית הראויה, אלא הדריכו אותם לאותן מצוות שקוימו באותה עת בממלכת ישראל.
פסוק כט:הגולים באו מעמים שונים. וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו. כל עם דבק בפולחנו, וַיַּנִּיחוּ את אליליהם בְּבֵית, בבתי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים, בני ישראל שהתגוררו בשומרון ובסביבתה לפניהם, גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם. כל אומה שמרה על ייחודה הלאומי והדתי הבסיסי:
פסוק ל:וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ להם אֶת האליל סֻכּוֹת בְּנוֹת, דמות תרנגולת עם בנותיה-אפרוחיה. וְאַנְשֵׁי־כוּת עָשׂוּ אֶת־נֵרְגַל, תרנגול, אחד האלילים המרכזיים של אשור. וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת־אֲשִׁימָא, אליל בדמות תיש.
פסוק לא:וְהָעַוִּים, בני עווא, עָשׂוּ נִבְחַז וְאֶת־תַּרְתָּק, דמויות של כלב ושל חמור. וְהַסְפַרְוִים שֹׂרְפִים אֶת־בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם.
פסוק לב:כל עם שמר את מנהגיו האליליים, ובצדם – וַיִּהְיוּ כל הגולים הללו יְרֵאִים אֶת־ה', שכן למדו גם את משפט אלוקי הארץ. וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם – מקצות העם, אולי מהאנשים הבולטים כֹּהֲנֵי בָמוֹת. הכהן שנשלח אליהם היה המורה הגדול, אבל לצורך הבמות הם מינו כהנים מאנשיהם, וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם את הפולחן בְּבֵית הַבָּמוֹת.
פסוק לג:אֶת־ה' הָיוּ יְרֵאִים כדרך שלמדו מאנשי שומרון, וְאֶת־אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים, כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם, כמו הנוסח שהביאו עמם מארצותיהם.
פסוק לד:עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים – אֵינָם יְרֵאִים אֶת־ה' בשלמות, וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם של ישראל וְכַתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־בְּנֵי יַעֲקֹב, אֲשֶׁר־שָׂם, שינה את שְׁמוֹ ליִשְׂרָאֵל. הם עדיין נוהגים שלא לפי אורח החיים המלא של עם ישראל, אלא כפי שהורה אותם הכהן משומרון, שהיה מן הסתם מעובדי העבודה הזרה.
פסוק לה:לעומת הכותים, לגבי ישראל – וַיִּכְרֹת ה' אִתָּם בְּרִית, וַיְצַוֵּם לֵאמֹר: לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא־תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִזְבְּחוּ לָהֶם.
פסוק לו:כִּי אִם־אֶת־ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, אֹתוֹ תִירָאוּ וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ וְלוֹ תִזְבָּחוּ. הברית עם ישראל היא ברית התובעת נאמנות מוחלטת לה'.
פסוק לז:ומכוח ברית זו אֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַב לָכֶם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת כָּל־הַיָּמִים, וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים.
פסוק לח:וְהַבְּרִית אֲשֶׁר־כָּרַתִּי אִתְּכֶם – לֹא תִשְׁכָּחוּ, וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים.
פסוק לט:כִּי אִם־אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶם תִּירָאוּ, וְהוּא יַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד כָּל־אֹיְבֵיכֶם. הבלעדיות היא המבדילה בין בני ישראל לבני שאר האומות.
פסוק מ:העמים שהובאו לארץ ישראל אינם מחויבים לברית זו, ועל כן יצרו דת מעורבת: וְלֹא שָׁמֵעוּ, כִּי אִם־כְּמִשְׁפָּטָם הָרִאשׁוֹן הֵם עֹשִׂים.
פסוק מא:וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, שהוגלו לשומרון יְרֵאִים אֶת־ה', וְאֶת־פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים, גַּם־בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
