ריפוי נעמן בהשוואה לפרשת המצורע בתורה
פרשת נגעים המפורטת בתורה מתייחסת לצרעת ולטיפול במצורע בהיבטים שאינם רפואיים גרידא. נכון שצרעת היא מחלה שאפשר להתייחס אליה גם במישור המדעי-רפואי(עיין אברבנאל ורלב"ג המובאים בעיונים חדשים בספר ויקרא של נחמה ליבוביץ), אבל הקו המנחה את דיני המצורע מתייחס במודע רק לבעיה הרוחנית של המצורע ולא לנגע הגשמי שלו. אחת ההוכחות הברורות לזה היא ההלכה שהטיפול במצורע, הן בשלב של הגדרת ה"מחלה" והן בשלב "הריפוי", לא נעשה ע"י רופא(אמנם התורה מכירה ביכולת הרופאים לרפא, בבא קמא פה.) אלא ע"י כהן "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים"(ויקרא יג ב).
בפרקנו מסופר על נעמן שר צבא מלך ארם שנצטרע. שפחתו, נערה יהודיה קטנה שנשבתה על ידי גדודי ארם, מייעצת לגברתה שבעלה נעמן יעלה "לפני הנביא אשר בשומרון אז יאסוף אותו מצרעתו"(מלכים ב ה ג). גם הנביא אלישע עצמו שולח למלך ישראל, שקרע בגדיו למקרא פקודת מלך ארם לעזור לנעמן להרפא: "למה קרעת בגדיך, יבוא נא אלי וידע כי יש נביא בישאל"(מלכים ב ה ח).
הנביא בפרקנו ממלא את מקומו של הכהן מפרשת המצורע בתורה. נעמוד על ההבדלים בין הכהן לנביא באופן כללי, ובין דרכי הטיפול השונות שלהם במצורעים כפי העולה מעיון בכתובים.
טיפולו של הכהן במצורע הוא חלק מעבודת הקודש והמקדש של הכהנים, עבודה שאינה כשרה אלא בהם ולא בזרים. "אל אהרן הכהן – גזירת הכתוב הוא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן"(רש"י ויקרא יג ב בשם תורת כהנים). תהליך הטהרה של המצורע חייב להתממש בבית המקדש עצמו, וחוקי הטומאה והטהרה של המצורע הם חלק מתורת ישראל והלכותיה. אין לטהרה שום סממן ניסי, וכרוב חוקות התורה היא מיועדת ומכוונת רק ליהודים ולא לגויים. "הכל מטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו והעבדים, אבל לא עכו"ם ולא גר תושב"(רמב"ם הלכות טומאת צרעת ט א ע"פ המשנה נגעים ג א).
במבט פנימי יותר דרשו חז"ל שעונש הצרעת בא לאדם בעיקר מפני חטא הוצאת לשון הרע וגאווה: אמר ריש לקיש מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"? – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.
(ערכין טו:)
...על שבעה דברים נגעים באין ...ועל גסות הרוח"
(ערכין טז.).
אשר על כן כפרתו היא:
"בדד ישב" – הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו – אף הוא יבדל".
(ערכין טז:; מצוטט מרש"י ויקרא יג מו)
ובשעת טהרתו לוקח המצורע:
"עץ ארז ושני תולעת ואזוב" – לפי שהנגעים באים על כסות הרוח, מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.
(תנחומא מצורע ג; מצוטט מרש"י ויקרא יד ד)
ריפוי צרעת נעמן על ידי אלישע הנביא מתרחש במישור אחר לחלוטין. אלישע אינו כהן ונעמן אינו יהודי, ואף שהשורש ט.ה.ר חוזר בפרקנו ארבע פעמים(מלכים ב ה י,יב,יג,יד. בכולן תרגם יונתן לשון 'אסיא' = מרפא וכנ"ל לגבי "אסף מצרעתו"), ברור שאין כאן לא טומאה ולא טהרה, אלא נגע ומחלה שהנביא מרפא בצורה ניסת בשליחות הקב"ה.
הנביא אינו משמש בפרקנו בתפקיד הרגיל של נביא, לשאת את דבר ה' אל העם, "ונתתי דברי בפיו"(דברים יח יח) להוכיחו ולהשיבו אל דרך ה'; הנביא מופיע בפרקנו כ"עושה נפלאו", תפקיד שהתורה ודאי לא יעדה לו מלכתחילה: "כִּ֣י ׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ יוֹרֵ֣שׁ אוֹתָ֔ם אֶל־מְעֹנְנִ֥ים וְאֶל־קֹסְמִ֖ים יִשְׁמָ֑עוּ וְאַתָּ֕ה לֹ֣א כֵ֔ן נָ֥תַן לְךָ֖ יְ-הֹוָ֥ה אֱ-לֹהֶֽיךָ׃".
אולם מה חשבה בלבה נערה הקטנה מארץ ישראל שנשבתה על ידי צבאות ארם כשאמרה אל גבירתה "אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון אז יאסוף אותו מצרעתו"(מלכים ב ה ג)? האם חשבה שאלישע הוא קוסם יותר גדול מקוסמי ארם, שלא הצליחו לרפא את נעמן, או אולי ידעה על כוחו של הכהן לרפא צרעת, והחליפה בין כהן לנביא? הכתובים אינם מפרשים, אבל חז"ל מצאו גם בפסוקים את הלך מחשבתה של הנערה:
"כזאת וכזאת דברה"(מלכים ב ה ד) – מגיד שאמרה לה כך וכך מטהרין את העני, וכך וכך מטהרין את העשיר... מגיד שהיתה יודעת פרשת נגעים אבל אינה יודעת אימתי היא.
(ילקוט שמעוני ח"א רמז תשע"ג בשם ספרי זוטא)
[קרבן מצורע של אדם עשיר שונה מקרבן מצורע של אדם דל. השווה ויקרא יד א, לעומת ויקרא יד כא.]
אלישע ניצל את ההזדמנות שנקרתה לידו כד להוכיח לנעמן, ודרכו לכל העולם, "כי יש נביא בישראל"(מלכים ב ה ח), וכי הוא שליח הא-ל. נעמן היה סבור שהנביא היהודי יוכיח את עוצמתו ואת כח הקסם והכישוף שלו: "הִנֵּ֨ה אָמַ֜רְתִּי אֵלַ֣י ׀ יֵצֵ֣א יָצ֗וֹא וְעָמַד֙ וְקָרָא֙ בְּשֵׁם־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ אֶל־הַמָּק֖וֹם וְאָסַ֥ף הַמְּצֹרָֽע׃"(מלכים ב ה יא); אולם אלישע ממעט את עצמו וינו יוצא כלל לקראת נעמן כאומר, לא הנביא עיקר אלא דבר ה' עיקר!
המפגש הבלתי אמצעי של נעמן עם מי הטהרה מולידים אותו מחדש. "וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר"(מלכים ב ה יד), ומכאן המסקנה הפשוטה "הנה נא ידעתי כי אין א-לוהים בכל הארץ כי אם בישראל"(מלכים ב ה טו).
בשורש הצרעת בולט הדמיון בין פרקנו לפרשת המצורע: בחטא הגאוה ובתיקונו – בענוה. כמו המצורע בפרשה, חטא נעמן בגאוה:
"ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול" – על עשרה דברים הצרעת באה ...ועל כסות הרוח – זה נעמן שאנרמ: "ונעמן ...היה איש גדול", מהו גדול? שהיתה רוחו גסה מפני שהיה גיבור חיל, ועל ידי כך נצטרע"
(במדבר רבה ז ה)
כמו כן, גם הופעתו לפני הנביא היא במלא כוחו והדרו "ויבא נעמן בסוסיו וברכבו".
גם התיקון של נעמן היה בהסרת הגאוה, בכניעה לצו הנביא, "וירד ויטבול בירדן שבע פעמים כדבר איש הא-לוהים"(מלכים ב ה יד). וכששב נעמן לעמוד לפני הנביא הוא מודה: "כי אין א-לוהים בכל הארץ כי אם בישראל", ומוסיף "ועתה קח נא ברכה מאת עבדך"(מלכים ב ה טו). והעיר רש"י: "מנחת שלום של הקבלת פנים ששואל תלמיד או עבד בשלום הרב" – זו "תולעת השני" ו"עץ האזוב" של נעמן, שבזכותם התרפא.