א וְ֠נַעֲמָן שַׂר־צְבָ֨א מֶֽלֶךְ־אֲרָ֜ם הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּד֨וֹל לִפְנֵ֤י אֲדֹנָיו֙ וּנְשֻׂ֣א פָנִ֔ים כִּֽי־ב֛וֹ נָֽתַן־יְהוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה לַאֲרָ֑ם וְהָאִ֗ישׁ הָיָ֛ה גִּבּ֥וֹר חַ֖יִל מְצֹרָֽע׃ ב וַאֲרָם֙ יָצְא֣וּ גְדוּדִ֔ים וַיִּשְׁבּ֛וּ מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵ֖ל נַעֲרָ֣ה קְטַנָּ֑ה וַתְּהִ֕י לִפְנֵ֖י אֵ֥שֶׁת נַעֲמָֽן׃ ג וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־גְּבִרְתָּ֔הּ אַחֲלֵ֣י אֲדֹנִ֔י לִפְנֵ֥י הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן אָ֛ז יֶאֱסֹ֥ף אֹת֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ׃ ד וַיָּבֹ֕א וַיַּגֵּ֥ד לַאדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר כָּזֹ֤את וְכָזֹאת֙ דִּבְּרָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵֽל׃ ה וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ־אֲרָם֙ לֶךְ־בֹּ֔א וְאֶשְׁלְחָ֥ה סֵ֖פֶר אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּלֶךְ֩ וַיִּקַּ֨ח בְּיָד֜וֹ עֶ֣שֶׂר כִּכְּרֵי־כֶ֗סֶף וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ זָהָ֔ב וְעֶ֖שֶׂר חֲלִיפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃ ו וַיָּבֵ֣א הַסֵּ֔פֶר אֶל־מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר וְעַתָּ֗ה כְּב֨וֹא הַסֵּ֤פֶר הַזֶּה֙ אֵלֶ֔יךָ הִנֵּ֨ה שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־נַעֲמָ֣ן עַבְדִּ֔י וַאֲסַפְתּ֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ׃ ז וַיְהִ֡י כִּקְרֹא֩ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־הַסֵּ֜פֶר וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ הַאֱלֹהִ֥ים אָ֙נִי֙ לְהָמִ֣ית וּֽלְהַחֲי֔וֹת כִּֽי־זֶה֙ שֹׁלֵ֣חַ אֵלַ֔י לֶאֱסֹ֥ף אִ֖ישׁ מִצָּֽרַעְתּ֑וֹ כִּ֤י אַךְ־דְּעֽוּ־נָא֙ וּרְא֔וּ כִּֽי־מִתְאַנֶּ֥ה ה֖וּא לִֽי׃ ח וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֣עַ ׀ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִ֗ים כִּֽי־קָרַ֤ע מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּשְׁלַח֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה קָרַ֖עְתָּ בְּגָדֶ֑יךָ יָבֹֽא־נָ֣א אֵלַ֔י וְיֵדַ֕ע כִּ֛י יֵ֥שׁ נָבִ֖יא בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ט וַיָּבֹ֥א נַעֲמָ֖ן בסוסו (בְּסוּסָ֣יו) וּבְרִכְבּ֑וֹ וַיַּעֲמֹ֥ד פֶּֽתַח־הַבַּ֖יִת לֶאֱלִישָֽׁע׃ י וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו אֱלִישָׁ֖ע מַלְאָ֣ךְ לֵאמֹ֑ר הָל֗וֹךְ וְרָחַצְתָּ֤ שֶֽׁבַע־פְּעָמִים֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן וְיָשֹׁ֧ב בְּשָׂרְךָ֛ לְךָ֖ וּטְהָֽר׃ יא וַיִּקְצֹ֥ף נַעֲמָ֖ן וַיֵּלַ֑ךְ וַיֹּאמֶר֩ הִנֵּ֨ה אָמַ֜רְתִּי אֵלַ֣י ׀ יֵצֵ֣א יָצ֗וֹא וְעָמַד֙ וְקָרָא֙ בְּשֵׁם־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ אֶל־הַמָּק֖וֹם וְאָסַ֥ף הַמְּצֹרָֽע׃ יב הֲלֹ֡א טוֹב֩ אבנה (אֲמָנָ֨ה) וּפַרְפַּ֜ר נַהֲר֣וֹת דַּמֶּ֗שֶׂק מִכֹּל֙ מֵימֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הֲלֹֽא־אֶרְחַ֥ץ בָּהֶ֖ם וְטָהָ֑רְתִּי וַיִּ֖פֶן וַיֵּ֥לֶךְ בְּחֵמָֽה׃ יג וַיִּגְּשׁ֣וּ עֲבָדָיו֮ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָיו֒ וַיֹּאמְר֗וּ אָבִי֙ דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל הַנָּבִ֛יא דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ הֲל֣וֹא תַעֲשֶׂ֑ה וְאַ֛ף כִּֽי־אָמַ֥ר אֵלֶ֖יךָ רְחַ֥ץ וּטְהָֽר׃ יד וַיֵּ֗רֶד וַיִּטְבֹּ֤ל בַּיַּרְדֵּן֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַיָּ֣שָׁב בְּשָׂר֗וֹ כִּבְשַׂ֛ר נַ֥עַר קָטֹ֖ן וַיִּטְהָֽר׃ טו וַיָּשָׁב֩ אֶל־אִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים ה֣וּא וְכָֽל־מַחֲנֵ֗הוּ וַיָּבֹא֮ וַיַּעֲמֹ֣ד לְפָנָיו֒ וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה־נָ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֣י אֵ֤ין אֱלֹהִים֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּ֖י אִם־בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֛ה קַח־נָ֥א בְרָכָ֖ה מֵאֵ֥ת עַבְדֶּֽךָ׃ טז וַיֹּ֕אמֶר חַי־יְהוָ֛ה אֲשֶׁר־עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם־אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר־בּ֥וֹ לָקַ֖חַת וַיְמָאֵֽן׃ יז וַיֹּאמֶר֮ נַעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן־נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶֽמֶד־פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא־יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֙בַח֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים כִּ֖י אִם־לַיהוָֽה׃ יח לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה יִסְלַ֥ח יְהוָ֖ה לְעַבְדֶּ֑ךָ בְּב֣וֹא אֲדֹנִ֣י בֵית־רִמּוֹן֩ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֨ת שָׁ֜מָּה וְה֣וּא ׀ נִשְׁעָ֣ן עַל־יָדִ֗י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֙יתִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָ֙תִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן יִסְלַח־נא יְהוָ֥ה לְעַבְדְּךָ֖ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ יט וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם וַיֵּ֥לֶךְ מֵאִתּ֖וֹ כִּבְרַת־אָֽרֶץ׃ כ וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י נַעַר֮ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָאֱלֹהִים֒ הִנֵּ֣ה ׀ חָשַׂ֣ךְ אֲדֹנִ֗י אֶֽת־נַעֲמָ֤ן הָֽאֲרַמִּי֙ הַזֶּ֔ה מִקַּ֥חַת מִיָּד֖וֹ אֵ֣ת אֲשֶׁר־הֵבִ֑יא חַי־יְהוָה֙ כִּֽי־אִם־רַ֣צְתִּי אַחֲרָ֔יו וְלָקַחְתִּ֥י מֵאִתּ֖וֹ מְאֽוּמָה׃ כא וַיִּרְדֹּ֥ף גֵּיחֲזִ֖י אַחֲרֵ֣י נַֽעֲמָ֑ן וַיִּרְאֶ֤ה נַֽעֲמָן֙ רָ֣ץ אַחֲרָ֔יו וַיִּפֹּ֞ל מֵעַ֧ל הַמֶּרְכָּבָ֛ה לִקְרָאת֖וֹ וַיֹּ֥אמֶר הֲשָׁלֽוֹם׃ כב וַיֹּ֣אמֶר ׀ שָׁל֗וֹם אֲדֹנִי֮ שְׁלָחַ֣נִי לֵאמֹר֒ הִנֵּ֣ה עַתָּ֡ה זֶ֠ה בָּ֣אוּ אֵלַ֧י שְׁנֵֽי־נְעָרִ֛ים מֵהַ֥ר אֶפְרַ֖יִם מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֑ים תְּנָה־נָּ֤א לָהֶם֙ כִּכַּר־כֶּ֔סֶף וּשְׁתֵּ֖י חֲלִפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃ כג וַיֹּ֣אמֶר נַעֲמָ֔ן הוֹאֵ֖ל קַ֣ח כִּכָּרָ֑יִם וַיִּפְרָץ־בּ֗וֹ וַיָּצַר֩ כִּכְּרַ֨יִם כֶּ֜סֶף בִּשְׁנֵ֣י חֲרִטִ֗ים וּשְׁתֵּי֙ חֲלִפ֣וֹת בְּגָדִ֔ים וַיִּתֵּן֙ אֶל־שְׁנֵ֣י נְעָרָ֔יו וַיִּשְׂא֖וּ לְפָנָֽיו׃ כד וַיָּבֹא֙ אֶל־הָעֹ֔פֶל וַיִּקַּ֥ח מִיָּדָ֖ם וַיִּפְקֹ֣ד בַּבָּ֑יִת וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים וַיֵּלֵֽכוּ׃ כה וְהוּא־בָא֙ וַיַּעֲמֹ֣ד אֶל־אֲדֹנָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱלִישָׁ֔ע מאן (מֵאַ֖יִן) גֵּחֲזִ֑י וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־הָלַ֥ךְ עַבְדְּךָ֖ אָ֥נֶה וָאָֽנָה׃ כו וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לֹא־לִבִּ֣י הָלַ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֧ר הָֽפַךְ־אִ֛ישׁ מֵעַ֥ל מֶרְכַּבְתּ֖וֹ לִקְרָאתֶ֑ךָ הַעֵ֞ת לָקַ֤חַת אֶת־הַכֶּ֙סֶף֙ וְלָקַ֣חַת בְּגָדִ֔ים וְזֵיתִ֤ים וּכְרָמִים֙ וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַעֲבָדִ֖ים וּשְׁפָחֽוֹת׃ כז וְצָרַ֤עַת נַֽעֲמָן֙ תִּֽדְבַּק־בְּךָ֔ וּֽבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָ֑ם וַיֵּצֵ֥א מִלְּפָנָ֖יו מְצֹרָ֥ע כַּשָּֽׁלֶג׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
השאלות: התואר איש גבור חיל היה לו לומר תחלה, איש גדול ונשוא פנים וגבור חיל והוא מצורע:
פסוק א:
ונעמן יספר נס העשירי שנעשה על ידי אלישע, כי נעמן מלבד שהיה איש גדול לפני אדוניו היה נשוא פנים מאת כל העם יען שעל ידו נתן ה' תשועה לארם ופי' חכמינו זכרונם לברכה שהוא היה האיש שמשך בקשת לתומו והרג את אחאב, והיה גבור חיל מצורע רצה לומר שלא היתה הצרעת בסבת איזה חולי כי עם צרעתו היה גבור חיל, באופן שלא היתה צרעת טבעי בסבת איזה הפסד בגוף רק עונשיי, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שנענש על שארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה, שהיה בפקודת נעמן:
פסוק ג:
אחלי אדוני כיון שהיא צרעת השגחיית לא יועילו רופאים רק תפלה לה', ואם יכוין תפלתו לפני הנביא יאסוף אותו, ולשון חלה הבא על התפלה מורה שמרצה את חברו ומעביר רוגזו ונקשר תמיד עם מלת פנים (כמו חל את פני ה') שמשכך הרוגז ופנים של כעס, ומזה הבין נעמן שסבת צרעתו היתה איזה רוגז של הנביא, וחשב שהיה בעבור שהוא הכה את מלך ישראל שלכן הענישו הנביא בצרעת:
פסוק ד:
השאלות: מלת כזאת וכזאת משמע שספר כמה דברים כי היה לו לומר כזאת דברה:
פסוק ד:
ויבא ויגד לאדניו לאמר כזאת וכזאת, שדייק הלשון שאמרה, והוציא מלשונה שעל ידי חרון מלך ישראל שהרג את אביו לקהו הנביא בפקודת המלך בצרעת:
פסוק ה:
(ה-ו) השאלות: למה שלח אל המלך, היה לו לשלוח אל הנביא עצמו בשגם כי חלה פניו במנחה, ולמה אמר ואספתו מצרעתו וכי הוא יאספנו, ומהו מלת ועתה בוי"ו החבור:
פסוק ה:
ויאמר וע"כ אמר מלך ארם שישלח ספר אל מלך ישראל כי בו הדבר תלוי, כי חשב שלא יעשה הנביא זאת להשיב מעליו ידו רק בציווי המלך וגם הכין מנחה אל הנביא לישא פניו:
פסוק ו:
ויבא הספר וכו' לאמר ועתה רצה לומר הגם שגם עד עתה קצפת והכית את נעמן על ידי הנביא בסבת שהרג את אביך, עתה כבא הספר הזה אליך תאסוף עברתך מצד שהוא עבדי, ואספתו מצרעתו, כי אתה גרמת לו זה:
פסוק ז:
להמית ולהחיות כי הוא אמר שעל ידו נצטרע נעמן והוא ירפאנו ואם כן הוא המית אותו (שהמצורע כמת) והוא יחייהו, ומזה מבואר שמבקש תואנה:
פסוק ח:
(ח-י) השאלות: אחר שלא יצא אלישע בעצמו אליו רק שלח מלאך למה צוה שיבא אליו ואם בא אליו למה לא יצא אליו בעצמו, ולמה צוה שירחץ בירדן:
פסוק ח:
יבא נא אלי באמת היה יכול לרפאותו מרחוק שהלא באמת לא יצא אליו רק שלח אליו מלאך, אמנם באר שמה שרוצה שיבא אליו הוא כדי שידע שיש נביא בישראל, שזה מורה על השראת השכינה ודבוקו עמהם:
פסוק י:
וישלח אליו לא יצא אליו לבל יחשוב כי פעל זה בכח טבעי או על ידי לחש וכדומה ורצה להראות שגזרת הנביא פועלת, וצוה שירחץ בירדן, כי המים קרים מנגדים לחולי הצרעת שבא מסבת הלחה הלבנה, כדי שידע שהוא מרפא המכה במכה, ויגדל בזה מעלת הנס:
פסוק יא:
ויקצוף נעמן והיה קצפו על שני ענינים, א. על מה שצוה שיבא לפניו, ובבואו לא יצא אליו רק שלח אליו מלאך, שזה היה יכול לעשות תחלה כשהיה בבית המלך, וזה שכתוב אמרתי אלי יצא יצא, רצה לומר חשבתי שלכן קורא אותי מפני שצריך הוא שיצא אלי לראות החולה, ולכוון התפלה בפני כענין ויעתר יצחק לנכח אשתו, וזה שכתוב ועמד וקרא בשם ה' אלהיו, וגם שיניף ידו אל המקום שבו הצרעת, בענין שיעבירו בידו בדרך סגוליי בכח הנביא:
פסוק יב:
הלא, ב. התרעם על שצוה לו לטבול בירדן שאם כן שהוא רק דרך רפואה, והיא רפואה זרה מאד כי הלא טוב אמנה ופרפר, הלא ארחץ בהם וכו' וטהרתי בתמיה ומה יתרון למי הירדן על נהרות דמשק, אם לא יועילו נהרות דמשק איך יועיל הירדן:
פסוק יג:
ויאמרו לו עבדיו אבי דבר גדול וכו' השיבו לו שהלא אם היה הנביא מצוהו דבר גדול בודאי היה עושה, הגם שענינו קשה לעשותו היה עושה אותו מצד שהנביא דבר אליו, וכ"ש שצריך לך לעשות דבר קטן שצוה הנביא, שי"ל לעשותו, א. מפני קלותו, ב. מפני שצוהו הנביא, וגם השיבו שהלא זה חידוש יותר שתלה רפואתו בדבר קטן, וזה מורה על גודל כח הנביא ונפלאותיו:
פסוק טו:
השאלות: למה תלה זה בזה שיודע שאין אלהים רק בישראל, ולכן יקח ברכה ממנו ולמה לא רצה אלישע לקחת:
פסוק טו:
הנה נא ידעתי כי אסור לקחת מתנה מעכו"ם ביום אידו משום דאזיל ומודה לעבודה זרה, וכ"ש בזה ששמח על רפואתו, ואם יקח ממנו יודה לעבודה זרה, לכן הקדים והודיע לו שכופר בעבודה זרה כי עתה יודע שאין אלהים כי אם בישראל ועתה קח נא ברכה:
פסוק טז:
ויאמר חי ה' כיון שכפי הדין היה אסור לרפאותו והיה זה רק היתר לפי שעה כדי שיתקדש שם שמים ובזה אי אפשר שיקח כי עשה זה לקדש השם בלבד:
פסוק יז:
ויאמר נעמן בקש שיתן לו ממקום שהנביא עומד שם משא צמד פרדים אדמה וקבל עליו לעבוד את ה' בעולה וזבחים ושלא לעבוד עבודה זרה:
פסוק יח:
השאלות: היה לו לומר לדבר הזה יסלח ה' לעבדך כבא אדוני בית רמון להשתחוות שמה והוא נשען על ידי בהשתחויתי בית רמון, ומה שהוסיף בהשתחויתי וכו' יסלח נא וכו' הם דברי מותר:
פסוק יח:
לדבר הזה רצה לומר כי היה שם שני דברים, א. בעת בא מלך ארם להשתחוות בבית רמון והוא נשען עליו היה צריך לכפוף קומתו כדי שיוכל להשתחוות, ובזה אין איסור מצד הדין כי הוא אינו משתחווה רק שוחה קומתו לצורך השתחויית המלך, ואינו אסור רק משום מראית העין כמ"ש ישב לו קוץ בפני עבודה זרה לא ישחה ויטלנה, ועל זה אמר לדבר הזה יסלח ה' לעבדך רצה לומר שעבודה זרה בודאי יסלח כיון שאינו אסור רק משום מראית העין, ב. שאחר כך היה מוכרח להשתחוות בפ"ע כדי שלא ירגיש המלך שכפר בעבודה זרה, ובזה היה השתחויה לעבודה זרה וזה שכתוב בהשתחויתי בית רמון רצה לומר בהשתחויה שאעשה לבדי בפ"ע שיש בזה איסור, יסלח ה' לעבדך בדבר הזה רצה לומר בדבר הזה שלקחתי אדמה מכאן לבנות מזבח וליחד עבודתי אליו על ידי דבר הזה יסלח ה' גם על השתחויה השניה, כיון שיודע שיחדתי עבודתי אליו, והשתחויה לבית רמון רק מיראת המלך וב"נ אינו מצוה על קידוש השם:
פסוק כ:
הנה חשך אדוני, גחזי התרעם על שלא לקח ממנו על כל פנים שכר רפואה, כי ע"פ הדין אין לרפאות העכו"ם ואם יצטרך לרפאותו אין לרפאותו בחנם, ואם כן הגם שהוצרך לרפאותו, והגם שצדק מה שלא לקח ממנו דרך מתנה, שחשש דאזיל ומודה לעבודה זרה, וזה שכתוב הנה חשך אדוני את נעמן מצד שהוא ארמי ועכו"ם, מקחת מידו את אשר הביא, וזה עשה כדין, חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה רצה לומר שכר רפואה:
פסוק כב:
הנה עתה זה באו אלי כי יתפלא נעמן שתחלה לא רצה לקחת, ואיך ישלח עתה ויבקש? השיב לו, א. הנה זה עתה באו שהתחדש דבר שלא היה תחלה כי אלה באו עתה ולוקח בעבורם דרך נדבה, ב. תנה להם, שאין הנביא לוקח לצרכו רק להם ובעבורם:
פסוק כד:
ויבא אל העופל בודאי נעמן היה מסופק אם היה דבר זה בשליחות הנביא, ולדעת חכמינו זכרונם לברכה השביעו וכפרש"י הואיל השבע וקח ככרים, ולכן שלח עמו שני נעריו שיראו אם הנביא לוקח הכסף, וגחזי התירא שכשילכו עמו עד לעיר יודע הדבר, ולכן תיכף שבא אל העופל והמבצר שהוא חוץ לעיר לקח מידם ויפקד בבית היינו שפקד בבית שבעופל ועשה שידמה להם שהוא בע"ה ופוקד ומצוה שם, ובזה התעה אותם שישובו לדרכם:
פסוק כו:
השאלות: מז"ש העת לקחת, ולמה אמר ולקחת בגדים הלא זה עיקר החטא:
פסוק כו:
לא לבי הלך, פי' לא הלך לבי ממני בעת הזאת, או שאומר בלשון תמיהה וכי לא הלך לבי עמך וראה את הנעשה שם? העת לקחת רצה לומר, א. שלא היה עתה העת המוכשר, לכך כיון שעל ידי שלא לקחתי מאתו שכר נתקדש השם והכיר שהיה על ידי ה' לא באמצעות הטבע, ב. שעל כל פנים אם היית לוקח הכסף לאיזה דבר הכרחי כמו לפרנס עניים בעת רעבון, אבל וכי העת לקחת הכסף ולקחת בעדו בגדים וזיתים וכו' ולכן וצרעת נעמן תדבק וכו':