פסוק א:וְנַעֲמָן שַׂר־צְבָא מֶלֶךְ־אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו, מלך ארם, וּנְשֻׂא פָנִים. הוא נחשב בעיני מלכו וגם היה אדם מכובד בעיני הבריות. כִּי־בוֹ, באמצעותו נָתַן־ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם. הוא היה מצביא שניצח במלחמות. וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע. אף שהיה חשוב ונכבד, הצרעת שלו הרתיעה את סובביו, והדבר העיק עליו.
פסוק ב:וַאֲרָם יָצְאוּ בגְדוּדִים לערוך פשיטות, ובאחת מהן – וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה, וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. היא התגלגלה לשרת בביתו של נעמן. עם הזמן התקרבו זו לזו, והנערה הישראלית, שראתה בצרתו של נעמן ובבידודו, נרתמה לעזור לאדוניה.
פסוק ג:וַתֹּאמֶר אֶל־גְּבִרְתָּהּ: הביאו את אַחֲלֵי, משאלותיו ובקשותיו של אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן – אָז הנביא יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ, יסיר ממנו את הצרעת.
פסוק ד:אשת נעמן העבירה את הצעתה של הנערה לבעלה. וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו, מלך ארם לֵאמֹר: כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. היא טענה שיש דרך לרפא אותי.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־אֲרָם, שלא היה מצוי בהתנהלותם של הדברים בישראל: לֶךְ־בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר, מכתב בעניינך אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וַיֵּלֶךְ נעמן וַיִּקַּח בְּיָדוֹ מתנות לנביא – עֶשֶׂר כִּכְּרֵי־כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים מטבעות זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים.
פסוק ו:וַיָּבֵא נעמן את הַסֵּפֶר אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, ובו כתוב לֵאמֹר: וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת־נַעֲמָן עַבְדִּי – וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. עליך לדאוג שהוא יתרפא.
פסוק ז:באותה עת לא יכלו ישראל להתגונן כראוי מפני הארמים שפלשו לארצם שוב ושוב. ידו של מלך ארם הייתה על העליונה, וכך ניסח את פנייתו. וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַסֵּפֶר, וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר: הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּי־זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ?! לא אוכל למלא דרישה זו. כִּי אַךְ־דְּעוּ־נָא וּרְאוּ כִּי־מִתְאַנֶּה, מחפש תואנה הוּא לִי. אם אומַר לו שאינני יכול לרפא את שר הצבא שלו, הוא יאשים אותי בכך שאינני רוצה לרפאו, וכך ימצא עילה להתנכל לנו.
פסוק ח:וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ־הָאֱלֹהִים כִּי־קָרַע מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶת־בְּגָדָיו, וַיִּשְׁלַח אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ?! אינך צריך לדאוג. יָבֹא־נָא אֵלַי, ואני אטפל בו, וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל.
פסוק ט:וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ, עם פמלייתו, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח־הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע, של אלישע.
פסוק י:וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ, שליח, אולי מפני שלא רצה להתקרב אל המצורע, לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע־פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן, וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר, וכך תתרפא ותטהר מהצרעת.
פסוק יא:וַיִּקְצֹף, כעס נַעֲמָן על דברי השליח וַיֵּלַךְ. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, חשבתי שהנביא יֵצא אלי, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם־ה' אֱלֹהָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל־הַמָּקוֹם הנגוע וְאָסַף, וכך יסיר את הַמְּצֹרָע. ציפיתי למופת של ממש, הכולל מחוות ידיים מרשימות, ובמקומו הנביא מורה לי להתרחץ?!
פסוק יב:הֲלֹא טוֹב, עדיפים אֲמָנָה וּפַרְפַּר, נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל. הֲלֹא־אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי. אם רחצה במים מפיגה את הצרעת – הרי יכול אני לרחוץ בהם ולהיטהר. וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה, בכעס.
פסוק יג:וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו של נעמן וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ: אָבִי, אדוננו, דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ – הֲלוֹא תַעֲשֶׂה. לו היה הנביא מבקש ממך לעשות מעשה גדול וקשה – הרי היית עושה אותו, וְאַף כִּי־אָמַר אֵלֶיךָ רק: "רְחַץ וּטְהָר". מדוע אתה כועס על כך?! הלוא היית מוכן למלא את הוראותיו, והנה הורה לך לעשות מעשה פעוט. מוטב שתנסה.
פסוק יד:וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ להיות נקי מפגם וקמט כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן, וַיִּטְהָר. סימני הצרעת שהיו על בשרו נעלמו.
פסוק טו:כשנעמן נוכח בכוחו הנסי של הנביא, הוא התחרט על דבריו. וַיָּשָׁב מן הירדן אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל־מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר: הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים אמתי בְּכָל־הָאָרֶץ כִּי אִם־בְּיִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה, קַח־נָא בְרָכָה, מתנה מֵאֵת עַבְדֶּךָ, מפני שאני רוצה להביע את תודתי לך.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר אלישע בשבועה: חַי־ה' אֲשֶׁר־עָמַדְתִּי לְפָנָיו, שאני משרת אותו, אִם־אֶקָּח, שלא אקח ממך דבר. וַיִּפְצַר, נעמן הפציר בּוֹ לָקַחַת את מתנתו, וַיְמָאֵן הנביא.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר נַעֲמָן: וָלֹא – אם אינך לוקח ממני את המתנה, לפחות הסכם שיֻתַּן־נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד־פְּרָדִים אֲדָמָה, אדמת ארצך בכמות ששני פרדים יכולים לשאתה, כִּי לוֹא־יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם־לַה'. אני מקבל על עצמי את אלוקי ישראל, וכדי להקריב לו קרבנות אני זקוק לאדמה טהורה שעליה אוכל לעבדו כראוי. והוא מוסיף ומבקש:
פסוק יח:לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ, בְּבוֹא אֲדֹנִי, מלך ארם אל בֵית־רִמּוֹן, בית העבודה הזרה לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה, וְהוּא נִשְׁעָן עַל־יָדִי, שכן אני המשנה לו, ואז – וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן. ובעל כורחי גם אני אשתחווה שם. בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח־ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה.
פסוק יט:וַיֹּאמֶר לוֹ: לֵךְ לְשָׁלוֹם. אלישע נענה לדבריו ושילח אותו לדרכו. וַיֵּלֶךְ נעמן מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ, מידת מרחק מסוימת.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ־הָאֱלֹהִים בלבו: הִנֵּה חָשַׂךְ, מנע אֲדֹנִי אֵת־נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר־הֵבִיא. חבל שהוא סירב לקחת מידו דבר. חַי־ה' כִּי־אִם־רַצְתִּי, ארוץ אני אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה, דבר.
פסוק כא:וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן. וַיִּרְאֶה נַעֲמָן איש רָץ אַחֲרָיו, וַיִּפֹּל, נעמן התכופף מֵעַל, מתוך הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר: אם אתה רץ אחרי, בוודאי יש לכך סיבה דחופה; הֲשָׁלוֹם? האם הכול כשורה?
פסוק כב:וַיֹּאמֶר גיחזי: שָׁלוֹם. מכיוון שרצה לקבל כסף מנעמן, הוא בדה סיפור בשם אלישע – אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר: "הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי־נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, תְּנָה־נָּא לָהֶם, בשבילם כִּכַּר, כ-30 ק"ג כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים". אמנם אלישע נשבע שלא ייקח דבר לעצמו, אך לפי סיפורו הבדוי של גיחזי, הנביא נזקק לכסף לצורכי צדקה, ואין בידו.
פסוק כג:וַיֹּאמֶר נַעֲמָן, שהתלהב כל כך מהאפשרות להעניק מתנה לנביא: הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם, שתי כיכרות כסף במקום אחת. וַיִּפְרָץ, הפציר בּוֹ, ומן הסתם גיחזי לא עמד בסירובו זמן רב. וַיָּצַר נעמן צרר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים, נרתיקים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים, וַיִּתֵּן אֶל־שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ את המתנה הזו לְפָנָיו – לפני גיחזי.
פסוק כד:וַיָּבֹא גיחזי אֶל־הָעֹפֶל, בניין גבוה שניצב בכניסה לעיר שומרון, וַיִּקַּח מִיָּדָם את החפצים הללו וַיִּפְקֹד, הפקיד אותם בַּבָּיִת, וַיְשַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים, משרתי נעמן וַיֵּלֵכוּ.
פסוק כה:וְהוּא־בָא וַיַּעֲמֹד אֶל־אֲדֹנָיו לשרת את אלישע כדרכו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע: מֵאַיִן אתה בא, גֵּחֲזִי? וַיֹּאמֶר: לֹא־הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה. לא יצאתי מכאן.
פסוק כו:וַיֹּאמֶר אֵלָיו הנביא: לֹא־לִבִּי הָלַךְ, תודעתי נשארה במקומה. ראיתי כַּאֲשֶׁר הָפַךְ־אִישׁ, הסתובב מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ. הַעֵת האם ראוי בנסיבות אלו לָקַחַת אֶת־הַכֶּסֶף, וְלָקַחַת, ולקנות בו בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת?! ים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת
פסוק כז:אשר על כן – וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק־בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם. וַיֵּצֵא גיחזי מִלְּפָנָיו והוא מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג.
