פסוק א:איש גדול. רוצה לומר: חשוב לפניו וכו׳:
פסוק א:ונשוא פנים. הכל היו נושאים לו פנים לכבדו, כי על ידו באה תשועה לארם ואמרו רבותינו ז״ל (ילקוט שמעוני רממז רכב): שהוא משך הקשת לתומו, והרג את אחאב:
פסוק א:גבור חיל מצורע. כאומר, הנה בהיותו גבור חיל, חשק לרדת בכל עת אל המלחמה, ומפני צרעתו מנע, והיה מיצר בעבור זה:
פסוק ב:יצאו גדודים. כשהולכין מעצמן מתי מספר לשלול באשר ימצאו, קרוי גדוד:
פסוק ב:נערה קטנה. גם קטנה תקרא נערה, וכן (ישעיהו יא ו): ונער קטן נוהג בם:
פסוק ב:ותהי וכו׳. היתה משמשת לפני אשת נעמן:
פסוק ד:ויבא וכו׳. נעמן סיפר הדבר לפני המלך:
פסוק ה:אל מלך ישראל. שהוא יצוה את הנביא על זאת:
פסוק ה:ויקח בידו. מנחה להנביא:
פסוק ו:ועתה. לא פירש הכתוב מה כתב בראשית אמריו, כי היה כמנהג לפקדו בשלום וסוף דבריו היה שאמר ועתה וכו׳:
פסוק ו:ואספתו. לא שהיה דעת מלך אדם שמלך ישראל יאספו מצרעתו, רק דבריו היו, שהוא יצוה את הנביא לאספו מצרעתו:
פסוק ז:ויקרע בגדיו. מחמת חרדה:
פסוק ז:האלהים אני. וכי אני אלהים להיות בידי להמית ולהחיות, כי זה וכו׳, כי אין מי יוכל לרפאות המצורע, אלא מי שבידו להמית ולהחיות, ומגודל רשעו לא האמין בהנביא, וחשב אשר שלח שהוא בעצמו ירפאו:
פסוק ז:כי אך דעו נא. כאומר, הלא לא נעלם ממנו שלא אוכל לה, אבל הכוונה למצוא עלילה להלחם בי:
פסוק ח:וידע. לא למענך ארפאו כי אם למען קדושת השם:
פסוק י:וישוב בשרך לך. כי על ידי הצרעת רזה משמן הבשר, ומעתה ישוב לך הבשר, ואף תהיה טהור מן הצרעת:
פסוק יא:אלי יצא וכו׳. חשבתי כי לכבודי יצא אלי, ויעמוד לפני על רגליו, כדרך הכבוד שעושים בני אדם לשרים הגדולים ובדבר הרפואה, חשבתי שיקרא בשם ה׳, וינופף ידו אל מקום הצרעת, להשפיע שם הרפואה על פי נס, ובאופן זה יאסף המצורע:
פסוק יב:הלא טוב. רצה לומר: אבל באמרו רחץ וטהר נראה אם כן שאמר מדרך רפואה טבעית, והלא בוודאי אין ממש בדבריו, כי נהרות דמשק טובים המה מכל מימי ישראל, והלא בתמידות אני רוחץ עצמי בהם, וכי טהור אני, בתמיה, אם כן כמו שלא הועילו לי נהרות דמשק, כן לא יועילו מי הירדן:
פסוק יג:דבר גדול. אם הנביא היה אומר לך דבר טורח גדול בכדי שתטהר, הלא מהראוי היה שתעשה, ומכל שכן שאמר לך דבד קל, רחץ ובזה תטהר, ומדוע אם כן תמנע לעשות:
פסוק יד:כבשר נער קטן. דצה לומר: צחה ומזהירה:
פסוק יד:ויטהר. נעשה טהור מן הצרעת:
פסוק טו:ויעמד לפניו. כעבד לפני האדון:
פסוק טו:ועתה. בעבור הדפואה וההודאה הזאת, קח ממני מנחה:
פסוק טז:עמדתי לפניו. שאני רגיל לעמוד לפניו בתפלה:
פסוק טז:אם אקח. רצה לומר: עונש שבועה יהיה עלי, אם אקח:
פסוק יז:ולא יותן. בשאלה אמר, לתת לו אדמה מעפר ארץ ישראל בשיעור משא שני פרדים, לשאתם לארצו למלאות מהם מזבח לזבוח עליו לה׳, ולא רצה לקחת מבלי רשות הנביא:
פסוק יז:כי לא וכו׳. כי מעתה לא אעשה עוד עולה וכו׳:
פסוק יח:לדבר הזה. שאל מהנביא, שיעתיר בעבורו לה׳ לסלוח לו על הדבר האמור בענין:
פסוק יח:והוא נשען על ידי. בעת בואו להשתחות ובעל כרחי אשתחוה גם אני עמו:
פסוק יח:בהשתחויתי. ובדבר ההשתחואה ההיא, יסלח לי ה׳:
פסוק כ:הנה חשך. רוצה לומר: מנע את נעמן מליתן, הואיל ומנע עצמו מקחת מידו:
פסוק כ:חי ה׳. כאומר, הריני נשבע שלא יהיה כן, כי אם ארוץ אחריו ואקח ממנו דבר מה:
פסוק כג:הואל. כי חפץ היה להרבות במנחה להנביא:
פסוק כג:ויפרץ בו. נעמן הפציר בגחזי לקחת ככרים, ובתחילה מיאן גחזי, לבל ירגיש נעמן שבא מדעת עצמו:
פסוק כג:ויצר. נעמן קשר ככרים וכו׳, ונתנם לעבדיו, לשהם ישאו אותם:
פסוק כד:אל העופל. אל המגדל, וכן (ישיעה לב יד): עופל ובחן, או, כמו האופל באל״ף ורוצה לומר: למקום חושך, לבל יראה מי:
פסוק כד:ויפקד. הניחם בבית שמור:
פסוק כד:את האנשים. נערי נעמן:
פסוק כה:מאין. מהיכן תבוא:
פסוק כו:לא לבי הלך. רצה לומר: עם שאני ישבתי פה, וכי לא הלך לבי עמך, כאשר הפך איש וכו׳:
פסוק כו:העת. וכי בעת ההיא ראוי לקבל ממנו את הכסף, הלא באה היא בדבר הנס, וכי ראוי להנות מן הנס במקום שאין דחק:
פסוק כו:ולקחת בגדים. ואפילו אם היה נותן לך בגדים וזיתים וכו׳, לא היה לך לקחת, עם שהוא עושר רב:
פסוק כז:וצרעת. יחסר ראשית הדברים, וכאומר, הכסף נתון לך, וגם הצרעת:
פסוק כז:כשלג. כי הצרעת לבנה היא, וכמ״ש (ויקרא יג ד):