פסוק א:ונעמן שר צבא וגומר. עתה יספר הכתוב פלא אחר, והוא העשירי במנין הנסים אשר עשה אלישע, והוא כי נעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו, ומלבד מעלתו שהיה צר צבא המלך היה נשוא פנים, כי הכל היו נושאים פניו ומכבדים אותו, לפי שבו נתן השם תשועה לארם בשתי המלחמות שנלחמו בישראל, ואחז"ל (מדרש תלים מזמור ע"ח) שזה היה אשר ירה בקשת לתמו והרג את אחאב, והיא התשועה אשר נתן ה' לארם על ידו, כי מיי' היתה זאת כמו שהתבאר. והיה גבור חיל מצורע, וזה היה מכאוב מכופל שהיה גבור החיל ויפוצו זרועי ידיו מחליו.
פסוק ב:וכאשר פעם אחד יצאו גדודים מארם ושבו מארץ ישראל נערה קטנה שהיתה משרתת את אשת נעמן, (ג) ואמרה הנערה אל גברתה אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשמרון אז יאסוף אותו מצרעתו, רוצה לומר אם אדוני ירבה תחנותיו לפני הנביא אשר בשמרון בלי ספק אז יאספהו מהצרעת, ונקראת רפואת הצרעת אסיפה, מפני שמצורע (ויקרא י"ג מ"ו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, וכאשר ירפא יאסף בין בני אדם ויאסף העיר:
פסוק ד:ונעמן בא והגיד לאדונו המלך דברי הנערה העבריה, (ה) והמלך השיבו אל תהי בז לכל דבר, לך בוא ואני אשלח ספר אל מלך ישראל, ונעמן הלך והביא עמו לתת מנחה לאיש האלקים עשר ככרי כסף וששת אלפים דינרי זהב ועשר חליפות בגדים, (ו) והיה כתב מלך ארם אל מלך ישראל אחרי הפקידה כראוי, הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי ואספתו מצרעתו, והיה זה לפי שחשב מלך ארם שמלך ישראל היה אוהב לנביא ודבק עמו כפי הראוי והנאות, ושעל ידו יעשה הנביא אותו הנס עם נעמן.
פסוק ז:האמנם מלך ישראל לרשעתו לא נתן אל לבו דבר הנביא, כי לא היה מאמין בו ובדבריו, וקרע את בגדיו בחשבו שהיה זה ממלך ארם תואנה לחרחר ריב ולעלות להלחם בו, אחרי שהיה מבקש ממנו הנמנעות שלא היה בידו, (ח) והנביא בשמעו כל זה שלח לאמר לו יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל, רצה לומר שלא יעשה אותו לכבוד מלך ארם וגם לא להטיב את מלך ישראל, כי אם לפרסם גבורותיו של מקום ברוך הוא.
פסוק ט:ויבא נעמן עם סוסיו וברכבו, שהיה עמו חיל כבד מאד, כדי שיגדל בעיני הנביא כבודו וישתדל יותר ברפואתו, ועמד פתח בית אלישע.
פסוק י:והנה הנביא לא יצא לדבר עמו אבל על ידי שליח שלח לאמר אליו הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישוב בשרך, רצה לומר שעם היות המים קרים ומנגדים לחולי הצרעת, להיות עקרו הליחה הלבנה, היה מצוהו שיטבל שמה שבע פעמים ואז ישוב בשרו, כי המצורע אין בשרו לו, כי להפסד מזגו לא יעשה תמורת מה שנתך ממנו מהמזון שילקח, ולכן אין בשרו הראוי לו:
פסוק יא:(יא-יב) וכאשר ראה נעמן שלא נתן לו רפואה אחרת, התקצף והלך לו ואמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלקיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע הלא טוב אמנה, רצה לומר הנה כשאמרו שהוא ע"ד פלא יאסוף הצרעת ובאתי לביתו, חשבתי ואמרתי בלבי אלי יצא יצוא, רצה לומר בעבור כבודי ולהיותי אדם גדול יצא יצוא לקבל פני אל פתח השער ועמד, רצה לומר וגם חשבתי שיהיה הוא תמיד מעומד ולא ישב לפני כמו שעושים בני אדם בפני המלך או השלטון שלא ישבו לפניהם אבל יעמדו על רגליהם, וחשבתי שלענין הנס יהיה קורא בשם השם אלקיו ויתפלל ויתחנן לפניו על זה והניף ידו אל המקום, כלומר שאותו המקום אשר הוא מצוה שארחץ בו, והוא הירדן, יניף ידו עליו ויעשה מעשים בו, באופן שישפע עליו כח לאסוף הצרעת, ובהיות זה כן אחשוב שיהיה זה דרך נס, אבל באמרו הלוך ורחצת בירדן, אין זה בנס כי אם בסכלות, שחושב הנביא שבטהרת המים והרחיצה יאסף הצרעת בדרכי הטבע, ואם היה זה למים ולטהרה בעצמם, הלא טוב אמנה ופרפר, שהם ב' נהרות דמשק, מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי, רצה לומר אמת הוא שאם ארחץ בהם אטהר את גופי אבל לא יאסף הצרעת, וזהו אמרו וטהרתי ולא אמר ורפאתי אז ונאסף הצרעת, ולכן וילך בחמה לשוב דרך ארצו.
פסוק יג:והנה עבדיו יעצוהו עליו ואמרו לו אבי דבר גדול דבר אליך הנביא הלא תעשה, רצה לומר אבי ואדוני, כי זה שם נאמר לשר ולגדול, אם היה הנביא מדבר אליך דבר גדול הלא היית עושה אותו? אין ספק שתעשה אותו אף על פי שיהיה דבר גדול וקשה, כל שכן אם אמר אליך דבר קטן והוא רחץ וטהר, שאין ראוי לבזותו ולעזבו כי אם שתעשה אותו, ויהיה לפי זה אמרו אבי דבר גדול דבר אליך הנביא הלא תעשה, בתמיהה? כאלו אמר ואלו אמר אליך דבר גדול לא היית עושה אותו כדי לקבל רפואה? וכ"ש אם אמר אליך שתרפא בדבר נקל והוא הרחיצה בירדן שבע פעמים שיש לך לעשות דבריו. ואפשר גם כן לפרשו בניחותא, כי לפי שראו עבדיו שהוא בזה דברי הנביא, אמרו אליו אבי הנביא דבר גדול דבר אליך, כי דבר גדול ונפלא הוא מה שאמר, ואף שאמר אליך רחץ וטהר בלבד, דע נא וראה שאותה רחיצה דבר גדול הוא ויש בו סוד נפלא ואל תבזה רפואתו, (יד) ולכן מפני החשד הלך נעמן לירדן ונטבל שבע פעמים כדבר איש האלקים וישב בשרו כבשר נער קטן, רוצה לומר רך וטוב וטהור מכל צרעתו.
פסוק טו:וכראות נעמן מעשה ה' כי נורא הוא שב אל איש האלקים הוא וכל מחנהו ויעמוד לפניו, כי היה במורא ובהכנעה כאדם העומד לפני האלקים, ויאמר לו הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל, ושאל ממנו שיקח ברכה ומנחה מידו, (טז) ולא אבה איש האלקים, והנה לא לקח מידו לפי ששם תכליתו כדי שידע שיש נביא בישראל ולא מפני הממון שהיה כסף ובגדים, ולא היה לנביא חפץ בעושר ולא להתכבד בחליפות בגדים, וגם לפי שהפעל ההוא היה מהש"י והנביא לא עשה בו כלל, ולמה יטול שכר על מה שהוא לא עשה? (יז) ואמר נעמן על דרך השאלה ולא יותן לעבדך משא צמד פרדים שהם שני פרדים אדמה, רצה לומר מן העפר אשר תחת רגלי הנביא, וא"ת מה צורך יש לי בעפר הזה? הוא לפי כי לא יעשה עוד עבדך עולה וזבח כ"א ליי', ואצטרך אותו העפר כדי לעשות ממנו מזבח ליי'.
פסוק יח:ובקש מאלישע שיתפלל מהש"י שיסלח לו לדבר הזה והוא השתחויתו בבית רמון אשר הוא היה מוכרח בה מפני היות אדוניו נשען על ידו בבואו שמה.
פסוק יט:והנה קצר הכתוב לספר תשובת הנביא אך שאמר לו לך לשלום, ואין ספק שעשה בקשתו, ואולי מנעו ממנו לפי שלא היה מהול. ואמר לו בדרך עצה לך לשלום, רצה לומר אל תעשה זה כי יהיה לך לפוקה ולמכשול עם אדונך, שיאמרו שאתה נתגיירת וישליכוך מביניהם, וילך מאתו כברת ארץ, והיא הארץ הנעבדת אשר היא סביב לעיר:
פסוק כ:ויאמר גיחזי וגומר. עתה יזכור הכתוב שני פלאים אחרים שעשה אלישע, והם הי"א והי"ב למנין נפלאותיו והוא, שאחרי שהלך נעמן מלפני אלישע בעוד כברת ארץ, אמר גיחזי משרתו בלבו לרדוף אחרי נעמן ולשאול ממנו בשם אלישע ככר כסף ושתי חליפות בגדים, (כג) ונעמן בשמחת לבו נתן לו ככרים בשני חריטים, רצה לומר בשני שקים, שהיה בכל שק מהם ככר אחד כסף בדינרין, וגם הבגדים נתן לו, ונתן נעמן לעבדיו שיביאו כל זה לפני גיחזי בחששו שיוליך אותו לנביא, וגחזי לא עשה כן כי לא הלך שמה, (כד) אבל ויבא אל העופל ויקח מידם ויפקוד בבית, רצה לומר שבא למגדל אחד והפקיד שם לשמירה הכסף והבגדים, ושבו עבדי נעמן לדרכם. ואפשר לפרש ויפקוד בבית, שפקד מעותיו ביד איש אוהבו כדי שיקנה לו ממנו בתים וזיתים וכרמים ודברים אחרים שהיה צריך גיחזי אליהם, כדי להתכבד ולהעשיר:
פסוק כה:ואחרי שעשה זה הלך לפני אלישע, והוא שאלו מאין בא? וכחש לו גחזי באמרו לא הלך עבדך אנה ואנה, (כו) והשיבו הנביא לא לבי הלך, רצה לומר לא הלך לבי ממנו לשיעלם מלבי כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך שהוא נעמן, כי באמת אני יודע זה, העת לקחת הכסף כלומר האם היה העת כזה אשר התקדש השם לעיני העמים ראוי והגון לשתקח כסף ובגדים? ולפי שגחזי הפקיד הכסף לקנות ממנו זיתים וכרמים ודברים אחרים, אמר וזיתים וכרמים וגו', (כז) ולכן שורת הדין נותנת שצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך, לפי שאחרי שהוא נתן זה פדיון נפשו וכופר צרעתו ואתה קבלת הכל מידו, ראוי גם כן שתקבל הצרעת ואז יהיה הכסף והבגדים מחיר הצרעת, וגם נתחייב לאותו עונש בעבור מה שכזב לאדוניו וכחש לו האמת כששאלו עליו, וכמו שאחז"ל (ערכין ט"ז ע"א) שעל שבעה דברים נגעים באים ומהם שבועת שוא וגזל וצרות העין וכו', והוכיחו שבועת שוא מגיחזי. וחז"ל (עיין רד"ק) אמרו שלא כללה הקללה כי אם לו ולבניו שכבר הולידו עד עולם שהוא היובל, לפי שבניו היו יודעים מזה ובחרו בו. ולי נראה שלא קלל מזרעו כי אם אשר עדיין לא היו נולדים, לפי שהאדם כולל את זרעו אם אינו עדיין בחיים, כי הם נכללים בעצמו, וכמו שמברכתו יבורכו בניו ככה מקללתו יקוללו גם המה. האמנם היעודים האלה הם בתנאי, כי אם הבנים אשר יקומו אחריהם יהיו טובים בילדותם ישוב ה' מחרון אפו וישוב לשוש עליהם לטוב, ובהיותם רעים וחטאים ליי' כאבותיהם יתקיים בהם קללת האבות ועונש עצמם, וזהו ענין (ירמיה י"ח ו', ט') רגע אדבר ורגע אדבר שאמר ירמיה, לפי שהיעודים האלקיים הם כפי הכנות המקבלים, ולזה אינו מהעול אם נכלל הזרע בקללה, כי הוא ענף האב וחלק ממנו, וראוי שיהיה נכלל ברעתו או בטובתו, ואחר כך כפי הכנת הנולד תתקיים הגזרה או תתבטל, ובזה האופן תשיב למה שאפשר שיסופק בזה בבני עלי ובזרע יואב ודומיהם, וזהו הנס האחד עשר, והותרה בזה השאלה הרביעית:
