פסוק א:ואז השיב אליהו ויאמר חי ה' אלהי ישראל כו' אם יהיה השני' האלו טל ומטר כו' וענין אומרו אשר עמדתי לפניו ארז"ל וכי לפני ה' עמד אלא שעמד לפני אחיה השלוני שהעומד לפני הצדיק כעומד לפני השכינה וע"ד הפשט יתכן במה שנשים לב אל אומרו כי אם לפי דברי למה תלה הדבר בו ולא אמר כי אם בשובכם אל ה' וכיוצא בענין זה אך הנה ידענו כי פנחס הוא אליהו והנה כאשר קנא קנאת ה' על דבר זמרי כך קנא פה קנאת ה' על העו"ג והנה חש פן יקצוף האלהים על קולו באמת באמור הלא הקנאה ההיא שעמדת וקמת בקנאתך שנאמר וירא פנחס ויקם מתוך העדה היה להשיב חמתו יתברך מהשחית הכל כמאמרו ותברך ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי אך קנאתך עתה היא לכלותם ברעב על כן אמר חי ה' אשר עמדתי לפניו כד"א ויקם מתוך העדה שאותה העמידה היתה לפניו שהיה נצב לכלות את שונאי ישראל ואני עמדתי לפניו בקנאת ה' להשיב חמתו מהשחית גם עתה אני נשבע בשמו לקנאת קנאתו ולא יחשב לי למקנא להשחית הפך הקנאה ההיא כי הלא אני אומר שלא יהיה טל ומטר כ"א לפי דברי נמצא כי ע"י דברי יותן טל ומטר להחיות' ברעב ולא יבצר שיראו וישיבו ואני בדברי אחיה אותם בטל ומטר וכן היה כי אמר אליהו אל אחאב עלה אכול ושתה כי קול המון הגשם ויעל' כו' ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה כו' ועל פיו בא הגשם ומה שהוא ית' היה מאריך להם ולא כן בקללת יהושע הוא כי הוא ית' מקים דבר עבדו ועל הנוגע אל עצמו מאריך ועוד כי רבים שאני ומה גם כי גם אז היו צדיקים בדור כעובדיה ומאה נביאי אמת שהיה מפרנס הוא חמשים חמשים במערה ושבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו ועוד כי גם הכתוב רמז טעם אחר באומרו כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון לומר כי גם קללת יהושע לא מלבו כי אם מרוח ה' דבר בו.
פסוק א:ועוד אפשר כי רעב זה הוא מעשרה שנתעתדו לבא בעולם ולא חידש אליהו אלא שתקונו יהיה על פי דברו וזה יורה באומרו השנים האלו כאלו כבר היה מציאותן והן אמת שאפשר כי גם מאז נתעתדו היה ע"י מה שהיה עתיד לקנא אליהו כי הכל גלוי לפניו ית' גם מקודם לעולם:
פסוק ב:ויהי דבר ה' אליו כו'. ראוי לשים לב אל אמרו לאמר כי אינו לאמר לזולת. ועוד אומרו לך ופנית לך קדמה מה הוא לשון פניה זו והראוי יאמר לך אל נחל כרית אשר על פני הירדן ועוד למה היה במקום ההוא מבזולתו. ועוד למה כלכלו ע"י עורבים שהם עופות טמאים כמאמר הגמרא שאם היו אנשים שני' מעיר ששמה עורב היל"ל עורביים ולא עוד אלא שאמרו צויתי לכלכלך כי אין ציוויו יתברך בלי כיוון אל דבר נאות.
פסוק ב:אך לזה נזכירה מאמרם ז"ל ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ כי העורב יצא יצוא ושוב שלא נעשה שליחות על ידו עד יבושת המים מעל הארץ בימי אליהו שישתלחו לכלכלו וראוי לדעת מה זה היחס לרמוז ענין אליהו מאז בימי נח ועוד נזכירה מאמר ר' פלוני שאמר לר' שלא היה ראוי לפרנס בשני בצורת אלא לבני תורה ושלא להשתמש בתגא א"ל ר' פרנסני כעורב וככלב וראוי לדעת למה תפס עורב וכלב יותר משאר ב"ח אך יהיה כי הנה הוא ית' צוה אל נח להפריש זכרים מנקבות שלא ישמשו בתיבה ושיפרנסם והנה עורב וכלב שימשו והיה ראוי שלא יפרנס נח ועכ"ז לא מש מלזונם כן אמר לו פרנסני כעורב וככלב שעם היותם בלתי ראויים פרנסם נח.
פסוק ב:ונבא אל הענין הוא כי רמז לו ית' לאליהו שלשה טענות שהיה לו להאריך עם היות כי לקדש שמו יתברך כיון הא' שיביט אל אברהם אבינו שהיה זן את כל גויי הארץ עוברים ושבים כלם עובדי עו"ג על כי מעט מזער מהם היו מתקרבים אל ה' וראוי לעשות כן לזרעו לבלתי דקדק כ"כ אם עובדים עו"ג כ"א להאריך להם וזהו ופנית לך קדמה שישים פנייתו אל איתן האזרחי הוא אברהם שעליו נאמר מי העיר ממזרח שהוא קדמה ובזכותו יאות להאריך שנית יביט כי גם אם יש עו"ג בתוכם ג"כ יש צדיקים עובדיה ומאה נביאי אמת שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכו' כי הלא הוא יתברך גזר ים סוף לגזרים ויכרת את הירדן עם שעבר פסל מיכה בים ובירדן וזה רמז באומרו ונסתרת בנחל כרית לרמוז אל כריתת ים סוף אשר על פני הירדן שמימיו תמו נכרתו עם שעבר פסל מיכה שם כי בשביל הצדיקים אשר בקרבם לא חש הוא ית' ועוד כי גם אם נאמר שלא היו ראויים ליזון יביט אל העורב וכלב שעם ששימשו בתיבה זן אותם נח ולא מנעו ה' כך יניחם להתפרנס כעורב וככלב וזה רמז לו באומרו ואת העורבים צויתי לכלכלך למען יזכור דבר נח ויתן אל לבו ועל כן נרמז מאז באומרו עד יבשת המים ולמען יזכור הדבר אירע לו כן כי עורבים זנו אותו עד יבושת המים מהנחל ולא נזכר פה כלב כי לא היה דרך להתפרנס על ידם כי עוף פורח נוטל משולחן אחאב כמ"ש בגמרא או משולחן יהושפט ופורח באויר ומביאו אליו משא"כ הכלבים והן אמת כי לא יבצר מהחשב לאליהו לזכות גדול שקדש שם שמים ברבים עכ"ז להיות הוא ית' חפץ חסד להאריך גם לבלתי ראויי' רצה הוא ית' לרמוז לו ענין זה ולצערו מעט להורות לו כי חפץ ה' להיות ארך אפים לרבים ולהיות כי כל ענין זה היה לרמוז לו ענין נוסף על פשוטו נאמר ויהי דבר ה' אליו לאמר כלומר כי דבר זה שאומר לו לך כו' הוא לאמר לו ענין זולת פשוטו שהוא הרמז כמדובר:
פסוק ח:ויהי דבר ה' וכו'. קום לך כו' ראוי לשים לב אל אומרו לאמר כי אינו לאמר לזולת. ועוד אומרו צויתי אשה אלמנה לכלכלך כי הלא נהפוך היה כי הוא כלכלה אותה ואת בנה שעל ידו כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר מטרם תאכילנו כי לא היה כי אם מלא כף קמח והוציאה לו עוגה ולה ולבנה ואכלו כלם ימים. ועוד למה התחיל לשאול ממנה מים לשתות וכפי הנראה לא שתה אז כי מיד עיכבה בשאלת פת לחם וצוה לה לעשות עוגה והוטבלה בזה ולעשות לה ולבנה וגם היה לו להמתין עד תביא המים וישתה ואח"כ ישאל הפת לחם. ועוד כי מתשובתה על הפת לחם נראה שלא הודת לתת מאשר לה כי אם לעשות עוגה לה ולבנה ועוד כי מה היתה זכותה באשר עשתה לו אם ראתה הברכה בעיניה כי כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר ולא עוד אלא שאמרו חכמי האמת כי נכתב תת בשני תוי"ן כאומרו תתן כי היא בזכותה תתן גשם על פני האדמה ולפי הנראה לא גדלה זכותה בזה כמדובר:
פסוק ח:אמנם הנה הוא ית' רצה להקים דבר עבדו לבלתי תת מטר כי אם לפי דברו אך היה חפץ ה' לא יאריך אליהו עוד מלשאול מטר מאת ה' וירמוז לו שלשת הרמזים הנאמרים בכלכל אותו על ידי העורבים בנחל כרית ובקנאתו על כבוד ה' צבאות לא שאל לכן רמז עוד ביבושת הנחל וחסרו לו מים לשתות והוצרך להטלטל למען יתן אל לבו כי כן כמה עניים ואביונים יבקשו מים ואין ועכ"ז לא שב מקנאתו כי גדול קנאת ה'.
פסוק ח:על כן אלהינו מרחם צוהו לכת צרפתה אשר לצידון וקרוב לשמוע שגם בזה רמז לו שכבר נצרפו ישראל בענין צידה שחסרה מהם עד כה אך עיקר הענין הזא למען יראה במקום ההוא צרת אלמנה ויתום אשר הוא ית' מרחמם ומזהיר על ענויים שאלמלא הוא מתו גם שניהם כדברה אליו.
פסוק ח:ועשיתיהו לו ולבני ואכלנהו ומתנו ומהם יראה כי כמה וכמה כיוצא בהם בכל המין ישראל אשר יתמו ברעב ללחם באופן שטוב הוא יבקש עליכם רחמים ויהי טל ומטר לפי דברו ושם יראה כי אף גם הוא ע"י זכות אשה אלמנה ע"ד נס מתפרנס מה יעשו זולתו.
פסוק י:וזהו הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך אז ויקם וילך צרפתה ויבא אל פתח העיר והנה היא לפניו מקוששת עצים אז נתן אל לבו כי זאת האשה אשר הוכוח ה' לכלכלו ויעש גם הוא כהנהו כותאי דידעי למישאל ששואל העני בצל ובנותנם אליו אמר בצלא בלא פיתא נסיב ליבא ככה בוש אליהו להתחיל בשאלת לחם כי היה יקר בימים ההם על כן התחיל במים לשתות וגם זה מעט וכאשר ותלך לקחת המים ויקרא אליה ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידך כלומר מים בלא לחם תחלה נסיב לבא לכן לקחי נא עתה תחלה פת לחם בידך קודם שאשתה הנה במעשה הזה מצאנו ראינו גדולת חסד יוצרנו עם נותני צדקה כי בו הורה הוא יתברך כי טרם יתן האדם הצדקה הוא ית' נותן בלבו לעשיתה ומאז תחשב עליו כאלו מעצמו עשאה ועוד שנית כי הוא עולה בדעתו שזן את הדל ונהפוך הוא שאדרבה הדל זן אותו. שלישית כי טרם תת האדם מלחמו לדל הוא יתב' נותן לו ברכה. רביעית כי אפילו שלא יראה הניתן תוספת בקרוב במה שנותן ממנו ואדרבה אם מעשרה זהב נותן אחד ורואה שנשארים ט' והאחד איננו אל יעלה על רוחו כי חסרון עשה בהם כי אם שבתשעה הנותרים נותרה ברכת ה' היא תעשיר ובאיכותם נשארה ברכה אשר לא יוכל איש לשער כי מעשה האלהים הוא ואין יד שכל אדם משגת דרך ה'.
פסוק י:נמצא כי אין זכות לאדם רק ברצון הטוב אשר ידבנו לבו כי לפי האמת הוא הנזון בזכות מה שנותן לדל ולא הדל במה שמקבל ורב חסד לאדון הכל שמעלה על הבעל הבית שמכלכל את העני על רצונו הטוב עם היותו להפך ושלש אלה נזכרים פה באר היטיב ובראשון החל כי פי ה' דבר צויתי אשה אלמנה לכלכלך והלא אין הצווי הלז שדבר הוא יתב' עמה כי אם שמה שמעתה הכין לבה לעשות הדבר מעלה עליה כאלו מעצמה היא תכלכלנו והשנית הוא מחשיב הוא יתברך כאלו היא כלכלה אותו.
פסוק יב:ועין בעין נראה כי נהפוך הוא כי היא ובנה היו מתי' אחרי אכלם מלא כף קמח שבכד ומעט שמן כדברה אליו ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו ואדרבה הוא יתב' בזכות אליהו המקבל הרבה את הקמח ואת השמן ונזונו שלשתן זמן רב ואחר שנאמר כי העלה עליה הוא ית' כאלו הוא כלכלה אותו נתבאר כי לא משלה כלכלתו כי אין לה רק רצון הטוב לעשות והוא כי באמור אליה קחה נא לי מעט מים מיד הלכה.
פסוק יב:ובאמור לה קחי נא פת לחם לא אמרה אין לי כי אם אמרה חי ה' אם יש לי כי אם מעט קמח כו' ואכלנוהו ומתנו כלומר אם אכלנוהו אני ובני לא נחיה בו כי על כל פנים ומתנו בלי ספק וא"כ אח' שגם שאם אכלנו ומתנו נמצינו אם נאכלהו בלתי עושים מצוה ומתים כלומר ולכן טוב תתי אותו לך וצדקה תחשב לנו ונמותה אחר עשות המצוה ולא שנמות בלי עשותה עוד כיונה כי הנה אשר לו פת בסלו סובל על תקות הפת ההוא אך באכול הנשאר ואין כל מאומה טרם יתעכל זה ימות בדמיון כי אין עוד פת בסלו להשיב אל לבו וימות על אפס תקוה.
פסוק יב:הנה שפירש הכתוב כי מה שאמר הוא יתברך שהיא תכלכלהו הלא הוא על רצונה הטוב להיטיב כמדובר.
פסוק יג:ועוד על הבטחון כי אז השיב הוא ואמר אל תראי מהמות ומענין האכילה עשי כדברך עוגות בשמן אך שתבטחי בה' שתעשי לי עוגה קטנה בראשונה ובטחו בה' שישאר אח"כ בשבילכם ואינו אומר שאוכל אני תחלה ואחרי כן אתם כי אם והוצאת לי שבהוצאה תהיה ראשונה אך לא באכילה וז"א אחרי כי ותאכל הוא והוא וביתה היא אכלה תחלה. ועל הג' אמר ולא ירע לבבך באמור אולי כאשר תוציא לי לא ישאר לכם כי דעי כי אחר שוהוצאת לי תעשי לך ולבנך באחרונה כי תשאר ברכה הנה כי טרם עשות האדם הצדקה הוא ית' מרבה לו תחלה כי הלא לפי הטבע במלא כף קמח לא יספיק אפי' לעוגה קטנה ואיך אחר העשותה ישאר כדי לעשות לה ולבנה ומה גם כי אין הברכה משתלחת על לא דבר ובהכרח בקחת לו משם עוגה צריך לישאר לחול ברכה להוציא לה ולבנה.
פסוק יג:הנה הענין הראשון כי מקודם יעשה האדם הצדקה הוא יתברך מרבה לו תחלה וממה שמרבה לו תחלה בשבילה הוא נותנה אחרי כן וזה יתכן כיוונה התורה באומר איש כמתנת ידו לומר איש עצמו הנותן הוא כמתנת ידו מה מתנת ידו משל הקב"ה כך האיש עצמו משלו יתברך והוא מאמר התנא כי אתה ושלך שלו ולא עוד כי אם שאינו ממתין הוא ית' לברכך אחר שתתן כי אם שמקדימו לך טרם תתן וזהו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לומר שכבר נתן מטרם תתן אתה והשני גם הוא שהעני הוא מפרנס את הנותן אמר כי כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה כו' והנה עדיין היה מקום להקל בזכותה הרבה באמת באמור מי האיש אשר לו מעט קמח בכד ומעט שמן בצפחת וישמע ויראה כי כד הקמח וצפחת המים מתמלאים בתתו מהם צדקה שימאן מלתת לז"א כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה כו' והוא הדבר השלישי שהזכרנו והוא כי אם היתה רואה הכד מתמלא קמח והצפחת שמן ודאי אין להחזיק לה טובה על נותנה ואפילו אמירה לא נאמר לה שיתמלאו כליה קמח ושמן כי אם שלא יכלה הקמח לישאר הכד ריקם וגם לא יחסר שיעור המעט שמן כי גם בהריק מהכד ומהצפחת לא יתרוקנו גם בקחת מהם יום יום אך לא יתראה שיעור יתר על הקודם ובכן לזכות תחשב הצדקה כי הכל היה באמנה ולא נראה בעין בעצם והוא הדבר השלישי שכתבנו כי רצה הוא יתברך כי גם שלא יראה האדם הרבוי ניכר בנכסיו בתתו הצדק' יאמן כי, בנותר נותרה בו ברכה ולא ירע לבבו בחשבו כי מה שנותן יחסר מאשר לו כ"א כמעשה וה יקרנו כי היתה נוטל קמח מהכד ולא היתה רואה שגדל שיעורו כ"א שלא היה כלה כך יבטח האדם כי בנשאר יתברך ולא יכלה לעולם כי מלח ממון חסר והנה מהראוי היה יאמר קמח מהכד לא יכלה ולא כד הקמח שנראה שהכד לא יכלה ומה בצע בכד.
פסוק יד:ועוד שהכד והקמח עניינם לשון זכר ותכלה הוא לשון נקבה והל"ל לא יכלה וכן באומר וצפחת השמן לא תחסר ג"כ הראוי יאמר ושמן מהצפחת לא יחסר אך אם היה אומר כך היה נראה שהקמח ההוא והשמן ההוא לא יכלו ולא כן הוא כי הלא מהיום הא' נתהוה קמח ניסיי הרבה בכד באופן שהקמח הטבעי נתבטל במיעוטו וכן בשמן באופן שהקמח ההוא והשמן כלו וילכו בימים הרבים כי אין לומר שהמתרבה דרך נס הוא מה שהיו נוטלים ואופים ומבשלים יום יום והמעט הקודם היה נשאר לעולם ואם כן איך יאמר הקמח הנשאר בכד לא יכלה ושמן שבצפחת אך הוא כי אם היו מריקים מאותו הכד בכלי אחר. או מאותו השמן בצפחת אחרת לא היה מתרבה בכלי השני כי אם בכלי הראשון כי שם צוה ה' את הברכה ועל כן אמר כד הקמח לא תכלה מהקרא כד כי תמיד יהיה בו קמח כי לא תתרוקן ליקרא כד בלי שם ציווי ותכלה הוא לשון מניעה כד"א לא יכלה ממך לא תכלא רחמיך הנה שפתי לא אכלא וכן צפחת השמן לא תחסר תואר זה ממנה ומה שנא' לשון נקבה הוא ליודעים כי אין ברכת ה' דבר משולל מהאות כי אם כן איך יאמר הכתוב יצו ה' את הברכה וכן כי שם צוה ה' אח הברכה וכן ברכת ה' היא תעשיר אך הוא כח רם ונשא מאתו יתברך כנודע והכח ההוא הוא המעשיר והמרבה את המועט ואותה צוה הוא ית' בכד ובצפחת האלו ויאמר לה כד הקמח לא תמנע מליקרא כד כי תהיה בו קמח תמיד כי ברכת ה' עצמה הוא המעשירה ומרבה וכן צפחת השמן לא תחסר ממנה שם זה כי תרבה בה שמן תמיד ועל כן נאמר למטה כד הקמח לא כלתה לרמוז אל הברכה שהיא העושה שלא כלתה היא משם ובשמן לא חש לרמוז זה גם כן כי כבר נרמוז בכד הקמח כי אם אמר שלא חסר שם זה כאמור:
פסוק יז:ויהי אחר כו'. הורו הוא ית' כמה גדול כח הצדקה ושל מקבלה שעל ידו זוכה הנותן כמ"ש ז"ל יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית והוא כי הנותנת זכתה להחיות את בנה והמקבלה זכה שתהיה התחיה על ידו וסיפר ואמר ויהי אחר הדברים האלה של נותן ומקבל חלה כו' עד שלא נותרה בו נשמה שהוא נשמה באפו כי הוא מופת המות היותר אמתי לראות אם נשימה בחוטמו שהוא יורה כי מת לגמרי ותאמר אל אליהו כו' בפרקי ר"א אמרו שאמרה לו באת אלי בתשמיש להזכיר עוני זה ולהמית בו את בני ויאמר הוא לפניו יתברך ידעתי כי מרוב צערה אמרה כך כו' ובבראשית רבה אמרו שאמרה כשהיה הקב"ה מביט במעשי ומעשי בני עירי הייתי טובה לפניו עכשו שבאת אלי בביתי ובחומותי כשנערכין מעשיך עם מעשי אני נחשבת לחוטאת וגרועה ולפי זה יהיה ביאור הכתוב מה לי ולך כלו' מה לי ולך שנדמה ונשוה בהיותך אתה איש האלהים ואני אשה אלמנה כי הנה באת אלי להזכיר את עוני מה שאין בך עון נמצאת מתה שגדל עוני בהיותך אצלי שהומת בני ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי אם על שקנאתי על כבודך נגד ישראל אני גולה ומצטער ממקום למקום על כי הענשתי את עמך ישראל הגם על האלמנה שאני מתגורר עמה הגיע מזה משכינתי שהרעות לה הלא גם אם היה ראוי כך לא תהיה הדעת שהיא באגב יותר מהרעתו כי זה הוא להמי' את בנה שהוא הרעה גדול' משלי עם היות אני העיקר אז ויתמודד כו' להשפיע בו חיוניו' מכל חלקיו:
פסוק כד:ותאמר האשה כו'. הלא כמו זר נחשב כו' אחרי אומרה אליו מה לי ולך איש האלהים כי ידעה מאז כי כן הוא יאמר עתה שעתה זה ידעה כי איש אלהים הוא. ועוד או' ודבר ה' בפיך אמת כי הלא בכד הקמח וצפחת השמן ראתה בפי' כי דבר ה' בפיהו אמת ואיך תאמר שעתה ידעה ולא מאז אך יהיה כי הנה בתחלה אשר ידעה כי על פיו היתה עצירת הגשם אמרה בלבה כי איש זה כלו מתייחס למדת הדין הוא שם אלהים ויצדק הקראו איש אלהים ועל כן באומרו כה אמר ה' כד הקמח כו' שהיה דבר ה' בפיך ולא דבר אלהים אמרתי בלבי כי דבר אלהים היה לך באמת אך אומרך שם ה' היה על אחדות המדות אך עתה בענין זה נתחדש לי כי ידעתי כי שתי המדות יחד לך ודבק אתה בקדושת שתיהן כי עם שאיש אלהים אתה כאשר נראה בענין הקנאה אם יהיה טל ומטר כו' גם ודבר ה' בפיך שאתה אומר כה אמר ה' שהוא, שם הרחמים אמת הוא כי איש ה' אתה כי אין מדת רחמים גדולה מזו להחיות את המת כי אין מיתה בלא חטא ואיך חזר על ידך לחיות אם לא במדת רחמים כי גם היא דבקה בך באופן שעתה במעשה ידעתי כי איש אלהים אתה ושדבר ה' בפיך אמת ואינו הפך היותך איש אלהים כי כחך כולל בשתי המדות לפי מה שהוא ענין וצורך השעה:
