א וּשְׁלֹמֹ֗ה הָיָ֤ה מוֹשֵׁל֙ בְּכָל־הַמַּמְלָכ֔וֹת מִן־הַנָּהָר֙ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים וְעַ֖ד גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם מַגִּשִׁ֥ים מִנְחָ֛ה וְעֹבְדִ֥ים אֶת־שְׁלֹמֹ֖ה כָּל־יְמֵ֥י חַיָּֽיו׃ ב וַיְהִ֥י לֶֽחֶם־שְׁלֹמֹ֖ה לְי֣וֹם אֶחָ֑ד שְׁלֹשִׁ֥ים כֹּר֙ סֹ֔לֶת וְשִׁשִּׁ֥ים כֹּ֖ר קָֽמַח׃ ג עֲשָׂרָ֨ה בָקָ֜ר בְּרִאִ֗ים וְעֶשְׂרִ֥ים בָּקָ֛ר רְעִ֖י וּמֵ֣אָה צֹ֑אן לְ֠בַד מֵֽאַיָּ֤ל וּצְבִי֙ וְיַחְמ֔וּר וּבַרְבֻּרִ֖ים אֲבוּסִֽים׃ ד כִּי־ה֞וּא רֹדֶ֣ה ׀ בְּכָל־עֵ֣בֶר הַנָּהָ֗ר מִתִּפְסַח֙ וְעַד־עַזָּ֔ה בְּכָל־מַלְכֵ֖י עֵ֣בֶר הַנָּהָ֑ר וְשָׁל֗וֹם הָ֥יָה ל֛וֹ מִכָּל־עֲבָרָ֖יו מִסָּבִֽיב׃ ה וַיֵּשֶׁב֩ יְהוּדָ֨ה וְיִשְׂרָאֵ֜ל לָבֶ֗טַח אִ֣ישׁ תַּ֤חַת גַּפְנוֹ֙ וְתַ֣חַת תְּאֵֽנָת֔וֹ מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כֹּ֖ל יְמֵ֥י שְׁלֹמֹֽה׃ ו וַיְהִ֣י לִשְׁלֹמֹ֗ה אַרְבָּעִ֥ים אֶ֛לֶף אֻרְוֺ֥ת סוּסִ֖ים לְמֶרְכָּב֑וֹ וּשְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף פָּרָשִֽׁים׃ ז וְכִלְכְּלוּ֩ הַנִּצָּבִ֨ים הָאֵ֜לֶּה אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וְאֵ֧ת כָּל־הַקָּרֵ֛ב אֶל־שֻׁלְחַ֥ן הַמֶּֽלֶךְ־שְׁלֹמֹ֖ה אִ֣ישׁ חָדְשׁ֑וֹ לֹ֥א יְעַדְּר֖וּ דָּבָֽר׃ ח וְהַשְּׂעֹרִ֣ים וְהַתֶּ֔בֶן לַסּוּסִ֖ים וְלָרָ֑כֶשׁ יָבִ֗אוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִֽהְיֶה־שָּׁ֔ם אִ֖ישׁ כְּמִשְׁפָּטֽוֹ׃ ט וַיִּתֵּן֩ אֱלֹהִ֨ים חָכְמָ֧ה לִשְׁלֹמֹ֛ה וּתְבוּנָ֖ה הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד וְרֹ֣חַב לֵ֔ב כַּח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃ י וַתֵּ֙רֶב֙ חָכְמַ֣ת שְׁלֹמֹ֔ה מֵֽחָכְמַ֖ת כָּל־בְּנֵי־קֶ֑דֶם וּמִכֹּ֖ל חָכְמַ֥ת מִצְרָֽיִם׃ יא וַיֶּחְכַּם֮ מִכָּל־הָֽאָדָם֒ מֵאֵיתָ֣ן הָאֶזְרָחִ֗י וְהֵימָ֧ן וְכַלְכֹּ֛ל וְדַרְדַּ֖ע בְּנֵ֣י מָח֑וֹל וַיְהִֽי־שְׁמ֥וֹ בְכָֽל־הַגּוֹיִ֖ם סָבִֽיב׃ יב וַיְדַבֵּ֕ר שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים מָשָׁ֑ל וַיְהִ֥י שִׁיר֖וֹ חֲמִשָּׁ֥ה וָאָֽלֶף׃ יג וַיְדַבֵּר֮ עַל־הָֽעֵצִים֒ מִן־הָאֶ֙רֶז֙ אֲשֶׁ֣ר בַּלְּבָנ֔וֹן וְעַד֙ הָאֵז֔וֹב אֲשֶׁ֥ר יֹצֵ֖א בַּקִּ֑יר וַיְדַבֵּר֙ עַל־הַבְּהֵמָ֣ה וְעַל־הָע֔וֹף וְעַל־הָרֶ֖מֶשׂ וְעַל־הַדָּגִֽים׃ יד וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים לִשְׁמֹ֕עַ אֵ֖ת חָכְמַ֣ת שְׁלֹמֹ֑ה מֵאֵת֙ כָּל־מַלְכֵ֣י הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר שָׁמְע֖וּ אֶת־חָכְמָתֽוֹ׃ טו וַ֠יִּשְׁלַח חִירָ֨ם מֶֽלֶךְ־צ֤וֹר אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶל־שְׁלֹמֹ֔ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע כִּ֥י אֹת֛וֹ מָשְׁח֥וּ לְמֶ֖לֶךְ תַּ֣חַת אָבִ֑יהוּ כִּ֣י אֹהֵ֗ב הָיָ֥ה חִירָ֛ם לְדָוִ֖ד כָּל־הַיָּמִֽים׃ טז וַיִּשְׁלַ֣ח שְׁלֹמֹ֔ה אֶל־חִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃ יז אַתָּ֨ה יָדַ֜עְתָּ אֶת־דָּוִ֣ד אָבִ֗י כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ לִבְנ֣וֹת בַּ֗יִת לְשֵׁם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו מִפְּנֵ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר סְבָבֻ֑הוּ עַ֤ד תֵּת־יְהוָה֙ אֹתָ֔ם תַּ֖חַת כַּפּ֥וֹת רגלו (רַגְלָֽי׃) יח וְעַתָּ֕ה הֵנִ֨יחַ יְהוָ֧ה אֱלֹהַ֛י לִ֖י מִסָּבִ֑יב אֵ֣ין שָׂטָ֔ן וְאֵ֖ין פֶּ֥גַע רָֽע׃ יט וְהִנְנִ֣י אֹמֵ֔ר לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לְשֵׁ֖ם יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ דִּבֶּ֣ר יְהוָ֗ה אֶל־דָּוִ֤ד אָבִי֙ לֵאמֹ֔ר בִּנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֶתֵּ֤ן תַּחְתֶּ֙יךָ֙ עַל־כִּסְאֶ֔ךָ הֽוּא־יִבְנֶ֥ה הַבַּ֖יִת לִשְׁמִֽי׃ כ וְעַתָּ֡ה צַוֵּה֩ וְיִכְרְתוּ־לִ֨י אֲרָזִ֜ים מִן־הַלְּבָנ֗וֹן וַֽעֲבָדַי֙ יִהְי֣וּ עִם־עֲבָדֶ֔יךָ וּשְׂכַ֤ר עֲבָדֶ֙יךָ֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר תֹּאמֵ֑ר כִּ֣י ׀ אַתָּ֣ה יָדַ֗עְתָּ כִּ֣י אֵ֥ין בָּ֛נוּ אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ לִכְרָת־עֵצִ֖ים כַּצִּדֹנִֽים׃ כא וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֧עַ חִירָ֛ם אֶת־דִּבְרֵ֥י שְׁלֹמֹ֖ה וַיִּשְׂמַ֣ח מְאֹ֑ד וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לְדָוִד֙ בֵּ֣ן חָכָ֔ם עַל־הָעָ֥ם הָרָ֖ב הַזֶּֽה׃ כב וַיִּשְׁלַ֤ח חִירָם֙ אֶל־שְׁלֹמֹ֣ה לֵאמֹ֔ר שָׁמַ֕עְתִּי אֵ֥ת אֲשֶׁר־שָׁלַ֖חְתָּ אֵלָ֑י אֲנִ֤י אֶֽעֱשֶׂה֙ אֶת־כָּל־חֶפְצְךָ֔ בַּעֲצֵ֥י אֲרָזִ֖ים וּבַעֲצֵ֥י בְרוֹשִֽׁים׃ כג עֲ֠בָדַי יֹרִ֨דוּ מִן־הַלְּבָנ֜וֹן יָ֗מָּה וַ֠אֲנִי אֲשִׂימֵ֨ם דֹּבְר֤וֹת בַּיָּם֙ עַֽד־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֥ח אֵלַ֛י וְנִפַּצְתִּ֥ים שָׁ֖ם וְאַתָּ֣ה תִשָּׂ֑א וְאַתָּה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֶת־חֶפְצִ֔י לָתֵ֖ת לֶ֥חֶם בֵּיתִֽי׃ כד וַיְהִ֨י חִיר֜וֹם נֹתֵ֣ן לִשְׁלֹמֹ֗ה עֲצֵ֧י אֲרָזִ֛ים וַעֲצֵ֥י בְרוֹשִׁ֖ים כָּל־חֶפְצֽוֹ׃ כה וּשְׁלֹמֹה֩ נָתַ֨ן לְחִירָ֜ם עֶשְׂרִים֩ אֶ֨לֶף כֹּ֤ר חִטִּים֙ מַכֹּ֣לֶת לְבֵית֔וֹ וְעֶשְׂרִ֥ים כֹּ֖ר שֶׁ֣מֶן כָּתִ֑ית כֹּֽה־יִתֵּ֧ן שְׁלֹמֹ֛ה לְחִירָ֖ם שָׁנָ֥ה בְשָׁנָֽה׃ כו וַיהוָ֗ה נָתַ֤ן חָכְמָה֙ לִשְׁלֹמֹ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־ל֑וֹ וַיְהִ֣י שָׁלֹ֗ם בֵּ֤ין חִירָם֙ וּבֵ֣ין שְׁלֹמֹ֔ה וַיִּכְרְת֥וּ בְרִ֖ית שְׁנֵיהֶֽם׃ כז וַיַּ֨עַל הַמֶּ֧לֶךְ שְׁלֹמֹ֛ה מַ֖ס מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י הַמַּ֔ס שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃ כח וַיִּשְׁלָחֵ֣ם לְבָנ֗וֹנָה עֲשֶׂ֨רֶת אֲלָפִ֤ים בַּחֹ֙דֶשׁ֙ חֲלִיפ֔וֹת חֹ֚דֶשׁ יִהְי֣וּ בַלְּבָנ֔וֹן שְׁנַ֥יִם חֳדָשִׁ֖ים בְּבֵית֑וֹ וַאֲדֹנִירָ֖ם עַל־הַמַּֽס׃ כט וַיְהִ֧י לִשְׁלֹמֹ֛ה שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף נֹשֵׂ֣א סַבָּ֑ל וּשְׁמֹנִ֥ים אֶ֖לֶף חֹצֵ֥ב בָּהָֽר׃ ל לְ֠בַד מִשָּׂרֵ֨י הַנִּצָּבִ֤ים לִשְׁלֹמֹה֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמְּלָאכָ֔ה שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֑וֹת הָרֹדִ֣ים בָּעָ֔ם הָעֹשִׂ֖ים בַּמְּלָאכָֽה׃ לא וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ וַיַּסִּעוּ֩ אֲבָנִ֨ים גְּדֹל֜וֹת אֲבָנִ֧ים יְקָר֛וֹת לְיַסֵּ֥ד הַבָּ֖יִת אַבְנֵ֥י גָזִֽית׃ לב וַֽיִּפְסְל֞וּ בֹּנֵ֧י שְׁלֹמֹ֛ה וּבֹנֵ֥י חִיר֖וֹם וְהַגִּבְלִ֑ים וַיָּכִ֛ינוּ הָעֵצִ֥ים וְהָאֲבָנִ֖ים לִבְנ֥וֹת הַבָּֽיִת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל־הַמַּמְלָכוֹת מִן־הַנָּהָר – נהר פרת, עד אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְדרומה לה – עַד גְּבוּל מִצְרָיִם. ומי שחיו בכל האזור הזה היו מַגִּשִׁים לו מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת־שְׁלֹמֹה כָּל־יְמֵי חַיָּיו. לא כל התושבים שם היו משועבדים לו באופן ישיר, אך הם היו כפופים למרותו וראו בו את המלך העליון.
פסוק ב:
וַיְהִי לֶחֶם־שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד, הצריכה היומית של בית שלמה, ובו משפחתו הגדולה, עובדי החצר שלו וקרואיו – שְׁלֹשִׁים כֹּר – שהיא מידת הנפח הגדולה ללח וליבש – כ-220 ליטר, סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח, שהוא דק יותר מהסולת.
פסוק ג:
עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים, שמנים ומפוטמים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי, הרועים באחו, רזים יותר, אבל בשל פעילותם הטבעית אולי בשרם טעים יותר. וּמֵאָה צֹאן, לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר, חיות בר שצדו לתצרוכת החצר, וּבַרְבֻּרִים, עופות הבר הנקראים כך היום, ואולי אלו תרנגולות או אווזים אֲבוּסִים, שהאביסו. אין אלו מאכלים הבאים להשביע את רעבון אנשי שלמה בלבד, אלא גם מאכלי מותרות כיד המלך,
פסוק ד:
כִּי־הוּא רֹדֶה, שולט בְּכָל־עֵבֶר הַנָּהָר, מִתִּפְסַח, שלפי דעה אחת היא יושבת על נהר פרת וְעַד־עַזָּה, בְּכָל־מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר, הארצות ששכנו ממערב לנהר הפרת, וכונו 'עבר הנהר' בפי תושבי עברו המזרחי. וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל־עֲבָרָיו מִסָּבִיב.
פסוק ה:
וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, בשקט, בשלווה ובמנוחה, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד־בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה.
פסוק ו:
וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ. האורוות הללו לא שימשו לראווה ולהתקשטות בלבד, אלא נועדו להרתעה סביבתית ולשימוש זמין בשעת הצורך. שלמה יסחר ויעביר סוסים ממצרים לממלכות הצפון, והם יהיו מקור הכנסה חשוב לממלכה. וּשְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים.
פסוק ז:
בעניין הקודם הוזכרו הניצבים שהעמיד שלמה בכל אחד מאזורי הארץ. וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָּבִים הָאֵלֶּה אֶת־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֵת כָּל־הַקָּרֵב אֶל־שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ־שְׁלֹמֹה, כל אִישׁ בחָדְשׁוֹ. כל אחד מהם העלה את המסים מן המחוז שעליו היה ממונה, וכך סיפק את הצרכים הדרושים למלך במשך חודש בשנה, לֹא יְעַדְּרוּ, יחסירו דָּבָר.
פסוק ח:
וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן, המשמשים בעיקר למאכל לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ, בהמות רכיבה אחרות יָבִאוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה־שָּׁם – אל אורוות שלמה הגדולות, אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ, כל אחד מהם לפי המשימה המוטלת עליו.
פסוק ט:
וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה, היכולת הבסיסית לדעת, לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה, הכישרון לפתח ולברר את דברי החכמה, הַרְבֵּה מְאֹד. וְרֹחַב לֵב, האפשרות והרצון להרחיב את אופקי התודעה, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַיָּם. חכמתו לא הצטמצמה בתחום ידע אחד.
פסוק י:
וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה יותר מֵחָכְמַת כָּל־בְּנֵי־קֶדֶם, המזרח, שהיו להם תרבויות ומסורות מפותחות, וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם, אף שהמצרים ראו את עצמם כמרכז הציביליזציה האנושית בזמנם.
פסוק יא:
וַיֶּחְכַּם מִכָּל־הָאָדָם, גם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל, המשוררים בבית המקדש, שנחשבו לענקי הרוח של תקופתם. וַיְהִי־שְׁמוֹ בְכָל־הַגּוֹיִם סָבִיב. שלמה לא היה מפורסם רק בתור מושל גדול. אף חכמתו הרבה נודעה למרחקים, והכול הוקירו אותה.
פסוק יב:
וַיְדַבֵּר, הוא יצר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, דיבור חכמה קצר, פתגם ומליצה, וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. הוא כתב אלף וחמישה שירים.
פסוק יג:
וַיְדַבֵּר ברוחב לבו ודעתו לא רק על חיי בני אדם אלא גם עַל־הָעֵצִיםמִן־הָאֶרֶז האדיר אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב הקטן אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר. וַיְדַבֵּר עַל־הַבְּהֵמָה וְעַל־הָעוֹף וְעַל־הָרֶמֶשׂ וְעַל־הַדָּגִים, אלה היו נושאי משליו ושיריו, שכן חכמתו הקיפה את כל הידע האנושי.
פסוק יד:
וַיָּבֹאוּ מִכָּל־הָעַמִּים כדי לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵאֵת כָּל־מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת־חָכְמָתוֹ.
פסוק טו:
וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ־צוֹר אֶת־עֲבָדָיו אֶל־שְׁלֹמֹה, כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ, אביו, כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל־הַיָּמִים. ייתכן שהייתה זו אהבה התלויה בדבר, משום שחירם סיפק חומרים ומומחי אדריכלות לשם בניית ביתו של דוד. משנבחר שלמה תחת דוד, שלח אליו חירם את ברכתו במשלחת שנועדה לביסוס המשך הקשרים המדיניים, לפי נימוסי המלכים המקובלים.
פסוק טז:
וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל־חִירָם לֵאמֹר׃
פסוק יז:
אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־דָּוִד אָבִי, כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָיו. בכלל חלומו של דוד להקים את מלכות ישראל בשלמותה, הוא השתוקק לבנות מקדש של קבע במקום אשר יבחר ה', כפי שנאמר בתורה. בפועל, דוד אכן בחר בהר המוריה שבירושלים למקום המקדש, אבל לא בנה אותו בעצמו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה והאויבים אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ, עַד תֵּת־ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי. הנביא מנע מדוד לבנות את המקדש, מפני שדוד היה איש מלחמה ששפך דם רב. שלמה אינו מציין את המלחמה כמניעה מהותית, אלא כעיסוק שהקשה על אביו להתפנות למפעל גדול ונכבד זה.
פסוק יח:
וְעַתָּה, לאחר שאבי הצליח להכניע את כל העמים, הֵנִיחַ ה' אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב. אֵין שָׂטָן, מכשיל, וְאֵין פֶּגַע רָע. ממלכתי נהנית משקט ושלווה.
פסוק יט:
וְהִנְנִי אֹמֵר, רוצה לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל־דָּוִד אָבִי לֵאמֹר: בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל־כִּסְאֶךָהוּא־יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי. ברצוני להשלים את עבודתו של אבי, כפי שבישר לו ה' מראש שאעשה.
פסוק כ:
לאחר ההקדמה ניגש שלמה לעסקים: וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ־לִי אֲרָזִים מִן־הַלְּבָנוֹן לשם בניית המקדש. וַעֲבָדַי, שאינם מומחים בכריתה, יִהְיוּ עִם־עֲבָדֶיךָ, וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר, אולי ישלם גם את שכר העצים, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת־עֵצִים כַּצִּדֹנִים, תושבי הממלכה הפיניקית. הארזים הללו צומחים בלבנון, וכריתת כמות כה גדולה של ארזים בוודאי דורשת מומחיות.
פסוק כא:
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת־דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה, וַיִּשְׂמַח מְאֹד בדברי הידידות ובעבודה הגדולה שהזמין ממנו שלמה. וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' הַיּוֹם, אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל־הָעָם הָרָב הַזֶּה.
פסוק כב:
וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל־שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: שָׁמַעְתִּי, נעתרתי אֵת אֲשֶׁר־שָׁלַחְתָּ אֵלָי, אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת־כָּל־חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים.
פסוק כג:
עֲבָדַי יֹרִדוּ את העצים מִן־הַלְּבָנוֹן יָמָּה, עד הים, וַאֲנִי אֲשִׂימֵם, אעשה מהם דֹּבְרוֹת, רפסודות בַּיָּם. בשל גודלם של העצים ומשקלם הרב פשוט יותר היה להעבירם דרומה באמצעות קשירתם יחד לרפסודות ושליחתם בדרך הים. חירם התחייב להביא את העצים עַד־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־תִּשְׁלַח אֵלַי להודיע לי, וְנִפַּצְתִּים, אפרק את הרפסודות הללו שָׁם. וְאַתָּה תִשָּׂא את העצים עד ירושלים. וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת־חֶפְצִי לָתֵת את לֶחֶם בֵּיתִי. תשלח לי את תשלום הוצאותי.
פסוק כד:
וַיְהִי חִירוֹם, חירם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים ככָל־חֶפְצוֹ.
פסוק כה:
וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת, מאכל לְבֵיתוֹ, וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית, שמן המופק בכתישה ביד, שאיכותו טובה יותר מן השמן המופק בבית הבד. כֹּה־יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה, בכל שנות בניית המקדש, ובנייתם של מפעלים נוספים שעסק בהם שלמה לאחר מכן.
פסוק כו:
וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, הבטיח לוֹ, וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה, וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם. כנראה נפגשו לכריתה טקסית של ברית שלום.
פסוק כז:
וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל־יִשְׂרָאֵל. אולם לא היה זה מס כספי, אלא – וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ שנלקחו לעבודת המלך.
פסוק כח:
וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה לסייע לעבדי חירם בבחירת העצים ובנשיאתם עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים איש בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת, שהחליפו אלו את אלו, עשרת אלפים מדי חודש. חֹדֶשׁ יִהְיוּ בשירות הממלכה בַלְּבָנוֹן, ושְׁנַיִם חֳדָשִׁים כל איש ישהה בְּבֵיתוֹ וחוזר חלילה. וַאֲדֹנִירָם, משרי שלמה, היה הממונה עַל־הַמַּס.
פסוק כט:
למרות השימוש הרב בעצים שהובאו מלבנון, הבית היה בנוי בעיקרו מאבנים. וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה גם שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל להובלת האבנים לאתר הבנייה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר.
פסוק ל:
הפועלים הפשוטים הללו היו לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים שהיו לִשְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר ממונים עַל־הַמְּלָאכָה, שמניינם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, הָרֹדִים, מושלים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, מנהלי העבודה המפקחים על קצב העבודה ועל איכותה.
פסוק לא:
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, אֲבָנִים יְקָרוֹת, כבדות על מנת לְיַסֵּד את הַבָּיִת, אַבְנֵי גָזִית, אבנים מסותתות ומעוצבות. בגלל קדושת המקדש האבנים לא סותתו סמוך למקדש, ומסיבות טכניות סיתותן העיקרי התבצע במקומות החציבה.
פסוק לב:
וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים, אנשי גבל, וַיָּכִינוּ את הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת את הַבָּיִת. כל העבודה הזו נעשתה כהכנה לבניין המקדש, שהיה מפעל כביר.