ההבדלים בין בניית המקדש לבין בניית המשכן
הצד השווה בין המשכן והמקדש ברור מאוד. אבל מתוך ההשוואה הזו עולים גם ההבדלים. הם נובעים בעיקר מהעובדה שהמשכן היה זמני, מיטלטל, ונועד לפרוק והרכבה תוך כדי המסע במדבר, ואלו מקדש שלמה היה בית קבוע לאורך זמן, ועל כן היה גם יכול להיות מפואר הרבה יותר.
אולם שני פסוקים בפרקנו מעלים הבדלים נוספים, אשר אינם מחויבי המציאות כמו ההבדל הנ"ל בין הזמני והמטלטל לבין הקבוע והיציב:
א. "ויהי שלום בין חירם ובין שלמה…" (מלכים א ה כו). בפסוקים הקודמים תוארה בהרחבה הברית הכלכלית שבין חירם לשלמה, שבמסגרתה יובאו מלבנון חומרי הבניין לבית המקדש. גם האומן האמון על הבנייה רכש את השכלתו וניסיונו בשדות זרים: "וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצור. בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי" (מלכים א ז יג-יד), וגם הפועלים היו זרים כנאמר בפרקנו: "ויהי לשלמה שבעים אלף נשא סבל ושמונים אלף חוצב בהר" (מלכים א ה כט) ופירש רש"י: "וכולם גרים גרורים שנתגיירו מחמת גדולת שלמה ושלחנו". לא עוד "עבודה עברית", "כחול לבן", של ימי המשכן, כשמנצח על המלאכה נינה של מרים אשר עומד בצל-אל, ואשר ניחן ביכולת "לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ"(ברכות נה.); לא עוד "כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו…" (שמות לו ב), "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה"(שמות לה כו) עושים במלאכה, אלא 'עובדים זרים'[אמנם גרים אבל לא גרי אמת] ובראשם עומד אדם זר[אמנם יהודי משבט נפתלי אבל אביו איש צורי תושב צור].
ב. הפסוק הבא מדגיש: "ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל" (מלכים א ה כז). בניגוד גמור לרוח ההתנדבות שבמשכן המתבטאת בהדגשות הרבות של השמות "תרומה" "נדבה" "נשיאת לב", כאן מוטל "מס" שהוא חובה מטעם הרשות. התורה מאריכה לתאר את נפלאותיה של נדבת העם: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש ויבואו האנשים על הנשים"(שמות לה כא-כב) "והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר… ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה…" (שמות לו ג-ה). אבל במקדש שלמה אין זכר לכל אלה. לא נדבת החומרים ולא נדבת המלאכה, הכל ממוסחר ומחושבן, והכול נמדד במדדים של גשם וחומר. לא רק המילה "מס" מדגישה הבדל זה אלא גם הפועל המלווה אותו. בניגוד לפעלים "ויקחו לי תרומה" "קחו מאתכם תרומה"[ולא אמר 'ויתנו לי תרומה', כביכול העם אינו נותן אלא נוטל, בתיתו נדבה למשכן. ועיין קול אליהו לגר"א תרומה אות ע"ב], "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" - המורים על רצון העם בנתינה למשכן, מופיע כאן במקדש הפועל "ויעל מלך שלמה מס מכל ישראל" המדגיש עוד יותר את הכפיה וההכרח[ אמנם בדברי הימים א כט ו-ט מצאנו "ויתנדבו שרי האבות ושרי שבטי ישראל... ויתנו לעבדות בית הא-להים זהב ככרים אלפים... וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה'" - אך גם עובדה זו שאינה נזכרת ואינה רמוזה בספר מלכים, מדברת על נדבת ראשי העם, והיא מקבילה לנדבת הנשיאים במשכן].
ייתכן שיסוד ההבדל נעוץ בעובדה שאת המשכן בונה העם, ואלו את המקדש בונה המלך. בבניין שלמה חוזר פעמים רבות הפועל "ויבן" בלשון יחיד המוסב על שלמה(עשר פעמים בפרק הבא) וכן שאר הפעלים שם "ויצף שלמה" "ויעש" וכדומה. נכון, שגם בתורה חוזרים הפעלים "ועשית" "ויעש", המוסבים אל משה, עשרות פעמים, אף על פי כן בולט במשכן חלקו של העם. בפתח הפרשיות נאמר "דבר אל בני ישראל... וכן תעשו"(שמות כה א-י), וכן בסיום "ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו"(שמות כה לט לב).
גם בהלכה יש פנים לומר שהמצווה של בניית המקדש מוטלת על המלך. "ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה"(סנהדרין כ: ומשנה תורה לרמב"ם הל' מלכים פ"א ה"א), המצוות הן מדורגות: ראשית, מצוה העם למנות מלך, שתפקידו להכרית זרעו של עמלק, כדי שיוכל לבנות את בית הבחירה. ואכן את בניית הבית המקדש מייעד ומייחד האמב"ם מלך המשיח: "והמלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש"(משנה תורה הלכות מלכים יא א).
על כן מובן מדוע אין העם נודב למקדש, שהרי המלך בונה, ומנגד יש קשרי חוץ עם עמים זרים וגם הם מסממני המלוכה. בניגוד לעממיות של המשכן, טבוע חותם המלכות במהותו של המקדש. וכל מקדש יפה לשעתו ולמצבם של בני ישראל. בנדודי המדבר ובשעת כיבוש והתנחלות ארעיותו של המשכן היא העממיות שלו. עם יצוב שלטון ישראל בארצו והקמת המלוכה, מחליף המקדש הממלכתי את המשכן, ובמבנה הרשמי יש גם לזרם יד בבנייתו.
ולמרות עדיפות הקביעות והממלכתיות של המקדש על המשכן, ישנם פנים בהם עודף המשכן: "שכן מצינו במשכן שעשה משה שלא שלט בו שונא ולא נהפך שולחנו. אבל במשכן שעשה שלמה שלט בו שונא ונהפך שולחנו על פניו... ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה? מפני שעשאוהו הכשרים בנדיבות לבם ולעתיד לבא יבא הקב"ה וישרה בתוכו"(תנא דבי אליהו רב יח כה, מובא באוצר האגדה, ערך משכן. תודה לר' יצחק הקלמן שהפנה אותי, הרב אברהם ריבלין, למקור זה).