החזון המשיחי של שלמה בבניין הבית
ההכנות לבניין בית המקדש החלו לאחר שביסס שלמה את מלכותו על ישראל, הן מפני אויבים מבחוץ והן ממכשולים פנימיים.
בית המקדש עניינו לשמש לעבודת ה' על ידי ישראל, ובו זמנית להוות בית להשראת השכינה הא-לוהית בעולם. מתוך כך ערכו רב מבחינה כלל עולמית-טבעית ומבחינה כלל אנושית. השראת השכינה בעולם פועלת כמקור שופע חיים, והיא באה לידי ביטוי בעבודת התפילה של כל בן אנוש.
בדברי הנביאים האחרונים נתפרשו הדברים, כי מפעל קודש זה של ישראל הינו רב ברכה לכל יצורי עולם. בספר ישעיה נאמר: "כִּ֣י בֵיתִ֔י בֵּית־תְּפִלָּ֥ה יִקָּרֵ֖א לְכׇל־הָעַמִּֽים׃"(ישעיה נו ז), וכן: "וְהָיָ֗ה מִֽדֵּי־חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחׇדְשׁ֔וֹ... יָב֧וֹא כׇל־בָּשָׂ֛ר לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְפָנַ֖י"(ישעיה סו כג). נשנו הדברים בספר זכריה: "וְהָיָ֗ה כׇּל־הַנּוֹתָר֙ מִכׇּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ יְ-הֹוָ֣ה צְבָא֔וֹ-ת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃"(זכריה יד טז). ובספר צפניה כתוב כי בעתיד יצטרפו הגויים לעבודת ה' של ישראל: "כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יְ-הֹוָ֔ה לְעׇבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד׃" "(צפניה ג ט).
בית המקדש עתיד לשמש מקום עבודה המרכז את כל רגשות הקודש של האדם אל תוכו מלמטה, ובמקביל מוקד השפעה רוחני המפיץ אור לכל קצוות תבל. כך נאמר בספר ישעיה: "וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְ-הֹוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱ-לֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְ-הֹוָ֖ה מִירוּשָׁלִָֽם׃"(ישעיה ב ג).
חזון משיחי זה ניצב במחשבת שלמה כשהחליט לשתף במלאכת הבניה את חירם מלך צור. כבר מימי דוד היו יחסי קרבה והערכה בין ישראל לבין הצורים. יתר על כן, העיר צור הייתה ידועה כרוכלת עמים, ובזאת היה בה כח ייצוגי של כל עמי העולם. חירם שמח על השותפות, והביע נכונות לספק לשלמה ארזים מן הלבנון לבניין המקדש.
קשר זה עם ארץ הלבנון השאיר רושם רב אצל ישראל כאשר קיבל המקדש את אחד מכינוייו, בשם: "לבנון"(ירמיה כב ו-כ). אמנם, ישנה משמעות רוחנית בשם לבנון, שקדמה למעשה ההיסטורי של מלך צור. בתפילת משה לכניסתו לארץ נאמר: "אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן׃"(דברים ג כה). ודרשו חז"ל: "לבנון - זה בית המקדש, שהוא מלבין עוונותיהם של ישראל"(ילקוט שמעוני ואתחנן פרק ג רמז תתטז).
שלמה השתמש בגרים שהיו בארץ לשם חציבת האבנים לבנין המקדש, והבאתן אל ירושלים. באמצעות הגרים ששימשו כצינורות חיבור בינם לבין ישראל חיזק את הקשר הפנימי בין המקדש לבין עמי העולם.
אולם, יתכן והייתה טעות במחשבת שלמה, כמו הטעות שנעשתה בנשיאת בת פרעה. למרות כוונתו הטובה של שלמה, ברצונו לקרב את הגויים אל אורה של תורה, לא עמד דיו על מצבם הנפשי של הגויים שטרם הבשילו למשימת קודש זו, ובכך נהפך לו הדבר לרועץ. השותפות הנכרית בבניית המקדש גרמה לריפיון כבר בהנחת יסודות המקדש, ריפיון שעצר את ההשראה המלאה שהייתה ראויה לו אילו נעשה כהוגן. [בדרך זו מובן סירובם של אנשי כנסת הגדולה, כפי שנלמד בספר עזרא, לשתף את הגויים בבניין הבית השני, מתוך הלקח שלמדו משגגת שלמה.]