פסוק ב:ויהי לחם שלמה וגומר. בפסוקים האלה ראה הכתוב להתיר שלשה ספקות אפשר שיסופקו על מה שספר מענין הנציבים: האחד למה נצטרך שלמה להביא מזונותיו מארץ אחרת ולא היה לוקח אותם ממקום מושבו? ולהתיר זה אמר ויהי לחם שלמה וגומר עשרה בקר וגומר, רוצה לומר שהיה שלמה צריך אל מזון הרבה בכל יום ויום, ומפני שלא יוכל הארץ שאתו הוכרח למנות נציבים שיביאוהו אליו משאר הארצות איש חדשו. והנה זכר דבר מופלג מהמזון הצריך אליו דבר יום ביומו, באמרו שלשים כור סולת, רוצה לומר סולת נקי לעלות על שלחנו למאכלו ולמאכל השרים, ולשאר עבדיו היו שלשים כור קמח שאינו נקי כל כך. והכור כתבו בו חכמי הנוצרים שהוא שלשים איפה, שכל אחד מהם היה איפה וחצי מהנהוגות במלכות קשטיליי"א הנקראות אצלם פאניגא"ש, והיו אם כן בכל כור חמשה וארבעים פאניגא"ש, ונראה מזה שהיה מאכל שלמה בכל יום אלפים ושבע מאות פאניגא"ש לחם, שהם מאתים ועשרים וחמשה קאפיזי"ש ממדות קשטיליי"א, שהקאפי"ז כעין המויי"ו הנהוג במלכות פורטוגא"ל ארץ מולדתי, שהם ממדת מלכות נאפולי"ש (אשר אנחנו יושבים פה היום) שלשת אלפים ומאתים טונבאלו"ש.
פסוק ג:ועשרה בקר בריאים, הם שמנים ומפוטמים על האבוס, כמו שת"י, ועשרים בקר רעי, הם ההולכים על המרעה בלתי מפוטמים בבית, ומאה צאן, הם הכבשים השמנים שבארץ ישראל, ואיל וצבי, הם ממרעה השדה הבלתי ביתיים, ויחמור הם בופאלו"ש, וברבורים אבוסים, הם העופות השמנים המפוטמים על ידי בני אדם בבית, וחז"ל (בבא מציעא פ"ז פ"ו ע"ב) אמרו שהם התרנגולים הנפרדים מן הנקבות הפטומים שהם שמנים מאד הנקראים קאפוני"ש. והמזון הזה כפי הערך הנכון הנתן לאכול לכל איש היה מספיק לששים אלף איש בכל יום, וזה מורה על גדולת שלמה ומעלת מלכותו, שהיו בני ביתו התמידיים ששים אלף איש בזמן שלום והשקט, מה שלא נשמע ממלך גדול מכל מלכי הגוים אשר שמענו את שמעו שיהיו להם עם רב ועצום כזה תמיד כל היום לאכול ולשתות משלו, ולהיות השעור הזה מהמזון עצום מאד, היה מתפלל שלמה עליו (משלי ל' ח') הטריפני לחם חקי. והנה לא זכר הכתוב שעור היין והפירות ושאר הדברים הבאים על שלחן המלך, לפי שהיה מהם בארץ ישראל כל כך שלא היה צריך לזכרו, כמו שאמר (בראשית מ"ט י"א) אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה, חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב, שהוא משל לרבוי היין והחלב והגבינה, וכן נשתבחה ארץ ישראל בענין הפירות (דברים ח' ח') גפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש, עד שהיה מכנה אותה הכתוב תמיד (שם) ארץ זית שמן ודבש, ולכן הודיע הכתוב בכאן ענין הלחם והבשר בלבד, ומזה ישוערו שאר המזונות שהיו מביאים גם כן אותם הנציבים, ולקח בזה הכתוב הדרך האלקי שזכר במזון דור מדבר הבשר והלחם בלבד, דכתיב (שמות ט"ז ח') בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע:
פסוק ד:והספק השני הוא מאין היה לשלמה המזון העצום הזה? הנה לא יוכל הארץ שאתו כפי רבויו, ולהתיר זה אמר הכתוב כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה, ואמר שלא לבד היה מושל בעמי הארץ כי אם גם בכל מלכי עבר הנהר היה מושל, ולא בכח מלחמה כי שלום היה לו מכל עבריו מסביב, ומארצות העמים ההם אשר תחת ממשלתו היו מביאים לו מזון הרבה.
פסוק ה:ומלבד זה היה יהודה וישראל לבטח בסבת השלום אשר להם עם סביבותיהם והיו מרבים בעבודת ארצם ומוסיפים בתבואותיהם, ולכן היה בר ולחם ומזון בכל הארץ כעפר האדמה, ועל זה אמר וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. וגם אמר זה כדי לבאר שהיו הפירות והיין הרבה בכל הארץ ולא היו צריכים להביאם מארצות אחרות, כי היה כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו לרוב מאד. ומה שאמר כל ימי שלמה, אינו סותר למה שיאמר אחר זה (בסי' י"א י"ד כ"ה) ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדומי וגו' ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה, לפי שהכוונה שמה היא שלעת זקנתו קמו השטנים שזכר נגדו ואחרי הקמתם היו שטן לישראל כל ימי שלמה עד שמת, הנה אם כן אמרו שמה כל ימי שלמה ראוי שיפורש משהתחילו לקום עד מותו לא כל ימיו בהחלט, ולפי שהיה זה בזקנתו, מבואר הוא שימי המלחמה ההם היו ימים מועטים, והיו רוב ימי שלמה אם כן בשלוה והשקט, כמו שיעד עליו באמרו (דברי הימים א' כ"ב ט') כי שלום והשקט יהיה בימיו, וכבר ידעת שהגזרות האלה הם רוביות לא כלליות: והספק השלישי הוא למה הוצרך שלמה הרבוי המופלג ההיא מהמזונות? אחרי ששאול ודוד שמלכו גם כן על ישראל ויהודה לא היו צריכים אליו כל כך, (ו) ולמה הוצרך לתת נציבים בארץ שלא שמו שאר המלכים? ולהשיב לזה אמר ויהיה לשלמה ארבעים אלף אורות סוסים למרכבו ושנים עשר אלף פרשים, כלומר שהיו לו פרשים רבים אוכלים תמיד על שלחנו וסוסים רבים יצטרכו אליהם אנשים רבים לשרת', ולזה היה צריך אל מזון הרבה, כי היו בני בית המלך ועבדיו ומשרתיו יותר מששים אלף איש, ועל כן היה צריך אל הכמות המופלג מהמזון הנזכר, (ז) ומפני זה הוצרך המלך להעמיד אותם הנציבים אשר זכר בכל הארץ כדי שיכלכלו את המלך שלמה ואת כל הקרב לשלחנו, כי כל אחד מהנציבים היה מכלכל אותו חדש אחד ולא יעדרו דבר שלא היו מביאים אותו מכל הדברים הצריכים אל בית המלך, עם היות שלא זכר למעלה כי אם לחם ובשר בלבד, כי הנה היו מביאים גם כן הנציבים ההם כל הדברים אשר יאכל לכל נפש, וכמו שאמרו באלה הדברים רבה (ריש פרש' אלה הדברים דף רפ"ו ע"א) מאי לא יעדרו דבר? אמר ר' חמא בר חנינא שהיו מביאים לו תרדין בימות החמה וקשואים בימות הגשמי':
פסוק ח:וזכר הכתוב שאפילו השעורים והתבן לסוסים ולרכש היו גם כן מביאים אותם הנציבים איש כמשפטו, ר"ל איש חדשו המוטל עליו, והרכש הם הסוסים קלי המרוץ מאד, כמו שאמר (אסתר ח' י"ד) הרצים רוכבי הרכש, ואחרים פירשו שהם הפרדים בני הסוסים והאתונות. וכפי המנהג הנהוג לתת בכל יום מהשעורה לכל סוס, יתחייב שיהיה צריך שלמה לארבעים אלף סוסים שהיו לו מאתים אלף טונבאלו"ס שעורים ממדת איטאליי"א ונאפול"י, שהם מקרוב למאתים אלף איפה ממדת קאשטיליי"ה, מלבד השעורה אשר היה המלך צריך אליה לתת לבאים אליו מארצות הגוים, אם לבקרו או להביא מנחה או לשלחיות אחרים, שהמלכות נותנים להם ולבהמתם משאת כיד המלך כל ימי היותם עמו, ואמנם שעור התבן לא ידעתי ספורות כי אין מספר. ומה שאמר ואת כל הקרב אל שלחן המלך, אין פירושו שהיו כלם עם המלך יחד על שלחנו, כי הוא לכבוד המלכות היה אוכל בשלחן יחידים, אבל אמר שלחן המלך על שלחנות כלם שהיו עושים בבית המלכות אוכלים עליהם מפת בג המלך ומיין משתיו פרשיו ועבדיו כלם בבקר ובערב. או קראו שלחן המלך, לפי שכל עבדיו ואנשי ביתו עם היותם אוכלים איש בביתו היו נושאים משאת המלך ואוכלים משלו, כאלו אוכלים על שלחנו. ואולי אמר כל הקרב אל שלחן המלך, על שלוחי המלכים שהיו באים אליו משאר הארצות והיו באים לאכול בחצר המלך עם פרשיו. ומה שאמר כאן ארבעים אלף ארות סוסים ואמר בדברי הימים ארבעת אלפים, כבר הודעתיך בשאלות דעות חכמינו ז"ל (סנהדרין פ"ב כ"א ע"ב) בזה, ואחריהם נמשכו המפרשים, והערותיך כמה הם רחוקים מדרך המושכל. ומפרשי הנוצרים אמרו שהיו ארבעת אלפים לשלמה משלו, כמו שנזכר בדברי הימים (דברי הימים ב' ט' כ"ה), והארבעים אלף ארות סוסים היו לכל ישראל אשר בארץ. וגם זה בלתי נכון אצלי, לפי שהיה הדבר אם כן הדבר בלתי מתיחס שנים עשר אלף פרש' וארבעת אלפים סוסים, כי אם היו הסוסים האלה כדי שירכב עליהם שלמה בלבד היו מיותרים הרבה מאד, ואם היו לפרשיו היו מעטים ויתחייב שרובם יהיו הולכים כעבדים על הארץ, ואיך יהיו הפרשים שנים עשר אלף והסוסים ארבעת אלפים? ועוד שאם הארבעים אלף סוסים אשר זכר הכתוב בכאן לא היו של שלמה, למה יתעסק בכלכלתם? ולמה יביאו הנציבים השעורים והתבן אליהם? ולכן היותר נכון בזה הוא, שבדברי הימים מנה האבוסים שהיו בו סוסי שלמה, כי ארות הם אבוסים, וכן תרגם יונתן (ישעיה א' ד') אבוס בעליו, אוריה דמריה, והוא הבית אשר הסוסים עומדים בו הנקרא בלעז קאבלירייא"ה, ובלשון חז"ל (סנהדרין שם) נקראו אצטבלאות, וזכר אם כן בדברי הימים שהיה לשלמה ארבעת אלפים אבוסים, ר"ל בתים של סוסים, וכאן מנה הסוסים שהיו לו שהיו ארבעים אלף, לפי שעשרה סוסים היו עומדים בכל אבוס ובית, וכאלו אמר ויהי לשלמה ארבעים אלף סוסים שהיו עומדים באורות, כי המספר הזה מהארבעים אלף הוא לסוסים ולא לאורות, וכן כתב ה"ר לוי בן גרשום. ובאמרו למרכבו הוא שם כולל, כי היו מהם לרכוב הוא ופרשיו, ומהם היו לנשוא המרכבות עליהם, ומהם היו לעבוד ולמשא בשאר הדברים, ובאמת המספר הזה מהסוסים הוא עצום מאד, ולא שמעתי למלך ממלכי העמים ולא ראיתי בספר ספורי מלכיהם הקדומים שהיה מלך תחת השמש שיהיו בביתו תמיד, בהיותו בשלום אין מלחמה אין שטן ואין פגע רע, ארבעים אלף סוסים מבלי הכרח כי אם לכבוד ולתפארת כדי שילכו עמו ממקום למקום וירוצו לפניו. וכבר אחז"ל (סנהדרין שם) שעבר שלמה בזה על (דברים י"ז ט"ז) ולא ירבה לו סוסים, אחרי שלא היו לצורך המלחמה. ואני אחשוב שלא ראה שלמה להרבות בסוסים ובפרשים האלה לגסות הרוח ולגאוה וגאון ודרך רע, כי אם בעצה הגונה, שבעבור זה היו המלכים אשר סביביו יראים אותו והיו נכנעים לפניו ומגישים אליו מנחה, מה שלא היו עושים אם לא היו יודעים שהיו לו כל כך רכב ופרשים וסוסים שיוכל לכבשם כאשר ירצה, ויותר ראוי היה לעשות זה מפני השלום מלעשות מלחמות, הנה אם כן קנה שלמה שלום מלכות והכנעת אויביו בסוסיו ובפרשיו ולכן החזיק בהם. גם מה שזכר שהיו לו שנים עשר אלף פרשים, להיותם תמידיים בביתו ובחצרותיו היה זה באמת דבר גדול ועצום מאד ולא עשה כן מלך לפניו ולאחריו בהיותו בביתו בטח בדד בלי מלחמה, ואין לנו שנאמר שהיו הפרשים האלה משרתים לפניו חדש בחדשו אלף בכל חדש, כי הנה זה לא זכרו הכתוב כן, כי אם שהיו לו תמיד שנים עשר אלף פרשים, ולכן היו לו כל כך מהסוסים לעצמו ולפרשיו, ולכן היה מאכל שלחנו כל מה שזכר, והותרה עם זה השאלה הששית: וממה שפירשתי בפסוקים תדע למה חזר הכתוב לומר וכלכלו הנציבים האלה אל המלך, אחרי שכבר אמרו למעלה, וחשבו המפרשים שנכתב פעם שנית בעבור הסוסים ואינו נכון, וכפי מה שפירשתי היא תולדה מכל אשר ספר למעלה, כי אחרי שהשיב לשלשת הספקות, אמר כותב הספר הנה בעבור זה כלו הוצרך שלמה לשום אותם הנציבים שיכלכלו את שלחן המלך ואת ביתו. ואחרי זה בסוף ספור שלמה יזכור הכתוב (בסי' י' כ"ו) ויאסוף שלמה רכב ופרשים ויהי לו אלף וארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים ויניחם בערי הרכב ועם המלך בירושלם, ואין פירושו שהיו הפרשים בערי הרכב אבל שהאלף וארבע מאות רכב היו בערי הרכב, שהם הערים שבנה המלך מיוחדים לזה והפרשים היו תמיד עם המלך, ולזה אמר ויניחם בערי הרכב חוזר לרכב שזכר, ואמרו ועם המלך בירושלם חוזר לפרשים שהיו עמו תמיד. וזכר הכתוב בכאן שהנציבים היה גם כן מוטל עליהם להוליך השעורים והתבן לסוסים ולרכש אל המקום אשר היו בו הסוסים, רוצה לומר לירושלם לסוסים שהיו שם שהיו רוכבים עליהם הפרשים ועבדי המלך, והיו תמיד עמו להראות העמים והשרים את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו, ולסוסי המרכבות שהם הנקראים רכב, היו מוליכים הנציבים השעורים והתבן אל המקום אשר היו שם שהם ערי הרכב כמו שזכרתי:
פסוק ט:ויתן אלקים וגומר. לפי שזכר למעלה שנתן השם לשלמה חכמה ועושר וכבוד, וספר הכתוב שזכה לשתי המעלות המדומות, זכר עתה איך זכה החכמה, להודיענו שעם היות שהרב' לו סוסים ופרשים ואנשי ביתו לא נמנע מפני זה מהתחכם, לפי שהיתה חכמתו ע"ד הפלא, וכבר פירשתי הפסוקים האלה בשערים אשר קדמו: וספר הכתוב שהיתה חכמת שלמה מפורסמת לא לבד בתוך עמו כי אם גם בכל ממלכות הארץ, עד שהיו באים אנשים רבים מכל העמים לשמוע את חכמתו. ומה שאמר הכתוב עוד מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו, יראה מיותר וכפול, וה"ר דוד קמחי פירש בו שמלכי הארץ היו באים לשמוע את חכמת שלמה, והעמים היו באים אצל מלכיהם בשובם מבית שלמה לשמוע ממלכיהם כמו שלמדו הם משלמה. וזה באמת בלתי מתישב כפי פשט הכתובים, וגם הוא רחוק אצל השכל שנאמר שבאו מלכים הרבה לשמוע את חכמת שלמה ולא זכרו הכתוב, והנה זכר ביאת מלכת שבא בביאור רב, ואיך לא יזכור ביאת שאר המלכים? ולכן היותר נכון לפרש הוא, שהיו באים מכל העמים אנשים לשמוע את חכמת שלמה והם היו שלוחים מאת מלכי הארץ אשר שמעו שמעתו של שלמה, כי היו אותם המלכים שולחים אנשים נבונים מעמיהם לשמוע את חכמתו. הנה התבאר מכל זה הספור שהמלך שלמה בחמלת ה' עליו זכה לכתרים הרבה, כתר תורה וחכמה רבתא וכתר מלכות העושר והכבוד, ושקנה כל זה לתום לבבו ולנקיון כפיו, כמאמר המשורר (תלים פ"ד י"ב) חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים:
פסוק טו:הפרשה השלישית תספר בענין הבית המקודש אשר בנה שלמה ובית המלך ובית יער הלבנון ואולם המשפט והבית אשר עשה לבת פרעה וכל כלי בית, ואיך הביאו ארון האלקים העדות אל קדש הקדשים וששרתה השכינה בבית האלקים, ותזכור הפרשה הנבואה אשר באה אל שלמה באמצע הבנין. תחלת הפרשה וישלח חירם מלך צור וגומר, עד אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת ששת השאלות כדרכי:
פסוק טו:השאלה הראשונה מה ראה כותב הספר הזה להכניס בתוך ספור הבנין אותה הנבואה אשר באה לשלמה, הבית הזה אשר אתה בונה וגומר? והיה ראוי שיזכור אותה אם בתחלת הספור וראשו ואם בסופו, ולא יפסיק הדבור ממלאכת הבנין שהיה בו ויביא הנבואה הזאת ופסוקי בנין הבית מפה ומפה הם כתובים והנבואה באמצעו, ואמנם בדברי הימים כשספר הבנין הזה לא זכר דבר מזאת הנבואה לא בראש ולא בסוף ולא באמצע הדברים:
פסוק טו:השאלה השנית במה שהכניס בתוך ספור מלאכת הבית האלקי וכליו זכרון הבית אשר בנה שלמה לעצמו, והבית אשר בנה ביער הלבנון ומעשה הכסא ואולם המשפט והבית אשר בנה לבת פרעה, ואלה כלם היו דברי חולין וגסות הרוח, והיה ראוי שיספר אותם הכתוב אחרי תשלום מלאכת הבית והכלים האלקיים וקדוש הבית ושאר הדברים המיוחסים לגבוה, ולא שיכניס ספור הדברים הזרים שאין בהם קדושה ואינם מתיחסים לבית השם בתוך ספור בנין הבית ומלאכתו המקודש, ואמנם בדברי הימים ספר עזרא בנין הבית וכליו אבל לא הביא שמה בתוכו דבר משאר הדברים שאינם מאותה מלאכה:
פסוק טו:השאלה השלישית למה לא עשה שלמה מלאכת הבית וכליו כתבנית אשר נתן לו אביו? כמו שנזכר בדברי הימים (דברי הימים א' כ"ח י"א) שנתן המלך דוד לשלמה בנו תבנית כל המלאכה, והעיד שמה שהיה אותו התבנית מוסכם ומסודר מהאל יתברך, שנאמר (שם י"ט) הכל בכתב כיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית, ואתה תראה שדוד צוהו שיעשה מנורת כסף ושלחנות כסף וכפורי כסף, מלבד המנורות והשלחנות הכפורים שצוה לעשות זהב טהור, ושלמה לא עשה בכל מלאכת הבית דבר מכסף לא שלחן ולא מנורה ולא כפור, ועבר אם כן על מצות דוד אביו שהיה עליו מפי נביא מאת ה' מן השמים:
פסוק טו:השאלה הרביעית למה לא עשה שלמה בנין הבית כתבנית מלאכת המשכן, לא בכמות ואורך הבתים ורחבם וגבהם ולא בגודל הכלים ומשקלם? כי הנה המשכן היה כלו שלשים אמה אורך ועשר ברחב ועשר בגובה, ובבנין שלמה היה הבית ששים אמה אורך ועשרים רחב ושלשים אמה קומתו, במשכן היה קדש הקדשים עשר אמות ארכו ועשר רחבו ועשר גבהו, ובבנין שלמה היה הדביר (שהוא לפני לפנים והוא קדש הקדשים) עשרים אמה באורך ועשרים ברוחב ושלשים בגובה, ויקשה אם כן למה לא נעשו מרחקי הבית אשר בנה שלמה כמרחקי המשכן שוה בשוה? ויקשה עוד למה כמו שנעשה האורך והרחב בבית שלמה הכפל ממה שהיה המשכן לא שמר בגובה זה הערך עצמו? רוצה לומר שיהיה הכפל ממה שהיה במשכן, והיה שלש פעמים גבוה ממנו, והיה ראוי שיהיה מתיחסים שלשת המרחקים אם בתוספת ואם בחסרון, כל שכן שהתורה אמרה (שמות כ"ה ט') ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו כן תעשו, ואחז"ל (שבועות י"ד ע"ב) מצוה לדורות שיעשו בית עולמים כתבנית המשכן, ואתה תראה שבמרחק הבית בארך ורוחב וגובה ובשאר הדברים והכלים לא עשה שלמה (בבית אשר בנה לשם השם) באותם השעורים שעשה משה במשכן:
פסוק טו:השאלה החמשית מה היה שמכלי בית השם אשר עשה משה קצתם עשה שלמה בבית עולמים וקצתם לא עשה, ונסתפק עם אשר היו באהל מועד שעשה משה? כי אתה תראה שלא עשה ארון העדות ונסתפק עם אותו שנעשה במדבר, אבל עשה כרובים ולא נסתפק עם הכרובים שעשה משה עם הארון, גם לא מצינו כן שעשה פרוכת ולא מסך ולא בגדי הכהנים ולא שמן המשחה, ונסתפק עם אותם שעשה משה, בהיות הפרוכת והמסך ובגדי הכהנים ישנים שעברו עליהם חמש מאות שנה, ועשה המנורה והשלחן וכיור וכנו, ויקשה אם כן איך לא עשה כלם מחדש? והיה ראוי שיהיה דינם שוה, או יעשה כלם או לא יעשה אחד מהם ויסתפק עם הראשונים:
פסוק טו:השאלה הששית למה במלאכת הכלים אשר עשה שלמה בקצתם לא הוסיף ולא החסיר ממה שצוה האל יתברך למשה במדבר ובקצתם הוסיף? כי הוא עשה הכרובים שנים כמו שצוה משה במספרם, ומזבח הזהב אחת ומזבח העולה אחת כמו שנזכר בספר דברי הימים, ובכל זה הסכים עם מצות השם למשה, ואמנם במנורות ובשלחנות ובכיורות וכנותיהם הוסיף כהנה וכהנה, כי במקום שצוה משה שלחן אחד עשה שלמה עשרה שלחנות, ובמקום שצוה משה על מנורה אחת וכיור אחד וכנו אחד עשה שלמה עשרה מנורות ועשרה כיורות ועשרה מכונות, וכן צוה דוד אביו, רוצה לומר שיעשה עשרה מנורות ועשרה שלחנות והוא זר מאד, כי מה ראו שני המלכים האלה להוסיף בכלים האלה על מה שצוה בתורה מזולת שאר הכלים כלם? ולמה עשו התוספת בזה המספר מעשרה תמיד ולא במספר אחר? ועוד תראה שעשה שלמה דברים אחרים מלבו שלא עשה משה ולא צוהו דוד אביו על עשייתם, והם שני העמודים יכין ובועז מבלי צורך ושמוש נראה בהם, כי לא היה עליהם בנוי בית ולא בנין אחר כלל ולא היו משתמשים מאותם העמודים בדבר מה, והים אשר עשה גם כן מעצמו, וראוי לתת סבה בדברים האלה כלם, ואפלא מהמפרשים איך לא הרגישו במקום הספק בדברים האלה ולא השתדלו לתת בו טענה חזקה או חלושה ולא טעם קטן או גדול? וכבר ראיתי בפסוקי הפרשה דברים זרים, וגם כן ראיתי בהם חלופים ממה שנזכר בספר דברי הימים ולא העירותי עליהם בכאן ואעיר עליהם בפירוש הפסוקים, ואחר פירושם אשתדל להתיר הספקות האלה כפי יכולתי. ולמה שהיו (כמו שזכר החוקר אריסט"ו בספר המופת) בכל פעל מלאכותיי ארבעה סבות, הפועלת והחומריית והצוריית והתכליתיית, תמצא הפרשה הזאת נחלקת לנתחים. הנתח הראשון מן וישלח חירם עד ויהי בשמנים שנה וגומר, ושם יספר מי הם הפועלים בבנין הזה. הנתח השני מויהי בשמנים שנה וגומר עד ותשלם כל המלאכה וגומר, ובו ספר החומר והצורה, רוצה לומר הדברים שהיו חמר ונושא לבנין ותבנית הבית ותמונתו. והנתח השלישי מותשלם כל המלאכה עד סוף הפרשה וכו', הגיד הסבה התכליתית בבנין וכמו שאפרש בפסוקים:
פסוק טו:וישלח חירם וגו'. בפסוקים האלה ראוי שנעיר על ארבעה דברים. האחד שכאן נאמר שחירם שלח אל שלמה ראשונה וששלמה שלח אליו אחר כך ושחירם השיב לדבריו, והיו א"כ בכאן שלשה שליחיות מחירם לשלמה ומשלמה לחירם ומחירם לשלמה פעם אחרת, ואמנם בדברי הימים (דברי הימים ב' ב') לא נזכרו כי אם שתי שליחיות, האחד משלמה לחירם והשני מחירם לשלמה לא עוד, וזהו החלוף הראשון. והחלוף השני הוא, שכאן נזכר ששלמה לא שלח לשאול לחירם כי אם הארזים בלבד, ואמנם בדברי הימים (שם) נזכר ששלח לשאול ממנו גם כן איש חכם לעשות בזהב ובכסף ובנחשת ובברזל ובארגון וכרמיל ותכלת ויודע לפתח פתוחים, ועם זה עצי ארזים וברושים ואלמוגים, ועל הדברים האלה כלם השיב חירם לשלמה בדבריו הנזכרים שמה שנעשה בהם כל חפצו, וזהו החלוף השני. והחלוף השלישי הוא ששם נזכר שהיה נותן לעבדי חירם חטים ושעורים ויין ושמן, וכאן לא נאמר דבר מזה שהיה נותן לעבדיו, אבל נזכר לבד שהיה נותן לחירם חטים ושמן מדי שנה בשנה מאכולת לביתו. וכדי לתת סבה בשלשת החלופים האלה ראוי לפרש הפסוקים שבאו כאן, ר"ל בספר מלכים, ונפרש אחריהם הפסוקים שבאו בספר דברי הימים בזה הענין ויתישבו אז הדברים מבלי חלוף כלל. ואומר שחירם כאשר שמע מיתת דוד והמלכת שלמה בנו שלח אליו מלאכיו לדבר על לבו דברי שלום ואמת, כמנהג המלכים לעשות עם שאר המלכים אוהביהם כשימליכו, ר"ל לנחמם על מות אביהם ולהקים ולחזק עמהם הברית והאהבה אשר היה עם אבותיהם, ולאמר אליהם שאם ירצו דבר מה מארצם שהנה כל הארץ לפניהם יגזרו אומר ויקם להם, והשליחות הזה הוא המכוון במה שאמר כאן וישלח חירם מלך צור את עבדיו לשלמה כי שמע כי אותו משחו למלך תחת אביהו כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים, ר"ל ששלח אליו שליחות על המלכתו ובענין האהבה אשר היה לו עם דוד אביו, ואין ספק ששלמה השיב לו דברים טובים על שליחותו כראוי ואם לא נזכר:
פסוק טז:(טז-יז) וספר הכתוב ששלח עוד לומר לחירם עם שלוחיו שהוא היה עתיד לבנות בית ליי', לפי שדוד אביו לא היה יכול לבנותו מפני טרדת המלחמה אשר נתעסק בה כל ימותיו. ואמנם אמרו מפני המלחמה אשר סבבוהו, ומלחמה הוא לשון יחיד ואשר סבבוהו הוא לשון רבים, ירמוז לאויבים אשר סבבוהו, אם מבניו ומעמו ואם מהגוים אשר סביבותיו, ועליהם אמר עד תת ה' אותם תחת כפות רגליו:
פסוק יח:ואמר שעתה שהניח ה' לו מסביב ואין לו שטן ואין פגע רע, ר"ל שטן מעמו ופגע רע מהגוים, היה רוצה לבנות בית לשם ה', כי היה המצוה בבנין בית הבחירה אחרי המנוחה והנחלה, כמו שבא בקבלתם ז"ל (סנהדרין פ"ב כ' ע"ב), ושהדבר הזה היה עליו חובה רבה והכרח גדול להיותו מסודר מאת ה' מן השמים, (יט) כי הוא דבר אל דוד עבדו שבנו אשר יתן לו יושב על כסאו יבנה הבית לשמו, ומפני זה יצטרך אל עצי ארזים הרבה:
פסוק כ:והיה מבקש ממנו שיצוה לעבדיו שיכרתו אותם מהלבנון והוא יתן את שכרם, ושיהיו עבדי שלמה עם עבדי חירם באותה מלאכה לעזרם וללמוד אותה, לפי שלא היו בישראל יודעים לכרות ארזים כצידונים שהיו ממלכות חירם, כמו שאמר (יואל ג' ט') מה אתם לי צור וצידון, כי היו קרובים זה לזה וממלכות אחת. ועם היות שדוד לא נמנע מלבנות הבית מפני טרדת המלחמה כי אם מהסבה אשר אמר לו יתברך כי דמים רבים שפכת, הנה שלמה אמר לחירם הטעם הנגלה והעלים ממנו הטעם האמתי מפני כבוד אביו. ואפשר לומר גם כן כי גם במה שאמר מפני המלחמה, כוון למה שאמר לו יתברך שלא יבנה הבית איש מלחמ' כי אם שר שלום ואיש מנוחה. והמפרשים אמרו שהיה הלבנון מארץ ישראל סמוך לירושלם, ושלא שאל שלמה כי אם עבדי חירם שהיו יודעים לכרות העצים. ואני אחשוב שיער הלבנון אשר היה סמוך לירושלם לא היו שם עצים הרבה יספיקו למלאכת הבנין, ושלכן השתדל שלמה עם חירם, שעבדיו יכרתו אותם מהלבנון אשר בארץ חירם, כי שם היה רבוי הארזים, וכמו שנזכר בדברי הימים (דברי הימים א' כ"ב ד') שהיו הצידונים מביאים לדוד, ואופן הפסוקים מורים על שזה הוא האמת כמו שאוכיח אחרי זה:
פסוק כא:וספר הכתוב ששמח חירם שמחה גדולה בשמעו את הדברים האלה ונתן שבח והודאה רבה לשם יתברך שנתן לדוד בן חכם, לפי שמתוך שאלתו ובקשתו לבנות בית ה' הכיר חירם שהיה שלמה חכם, עם יתר הדברים שהיו מלאכיו מספרים אליו ממה שראו בביתו ובמעשיו:
פסוק כב:ולענין השאלה השיבו אני אעשה כל חפציך בעצי ארזים ובעצי ברושים, וענין המאמר הזה הוא, שלא היה חפץ שעבדי שלמה ילכו עם עבדיו לכרות ארזים כמו שהוא אמר, כי הוא יעשה כל חפצו, (כג) ועבדיו המה בלבד יורידו העצים מן הלבנון ימה והם יעבירו אותם הים, ואם כן לענין הכריתה ולענין הירידה לים עבדיו יהיו מספיקים לעשותו. ודוברות פי' נהוגות שיעבירו העצים ההם בים קשורות הקורות זו בזו כמנהגם, ואחרי צאתם ליבשה יתירו הקשרים כדי להוליך כל אחת מהן בפני עצמה. ונראה שהיה הים בגבול חירם, ולזה ינהיגו עבדיו העצים בים וישימו אותם ביבשה שהוא מגבול ארץ ישראל, וזה מורה שהיה הלבנון בארץ חירם, אחר שעבדיו היו כורתים ומביאים העצים בים עד ארץ ישראל:
פסוק כה:ולפי שהיער היה מהמלך חירם ראה שלמה לתת לו בעד זה עשרים אלף כרים חטים ועשרים אלף כרים שמן מדי שנה בשנה למאכל ביתו, כי עם היות שלא שאל חירם כי אם חטה בלבד, ולא שאלו כי אם שיתנם לו בלבד פעם אחת ולא ישנה לו, הנה שלמה ברוחו הנדיבה נתן לו חטים ושמן הרבה מאד וזה מדי שנה בשנה. וה"ר דוד קמחי כתב מדי שנה בשנה בעוד שהתמיד כריתת העצים מהלבנון, ויותר נכון לומר שהיה נותן תמיד מדי שנה בשנה המאכל הזה כל ימי חירם, כמנהג המלכים לתת לאנשים הסרים אל משמעתם ומשרתים אותם, וזה היה לשלמה כבוד גדול שיהיה מלך חירם נושא ממנו משאת בכל שנה ושנה כעבד המקבל חסד מאדוניו:
פסוק כו:והנה זכר הכתוב אחרי זה וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו ויהי שלום וגו', להגיד שעם היות חירם אוהב לדוד כל הימים ושמפני אהבתו שלח אל שלמה דברים טובים דברים ניחומים, הנה אחרי כן קיימו וקבלו השלום וברית אמת ביניהם לא בעבור אהבת דוד כי אם בעבור חכמת שלמה ומעלתו ומתנתו, כי רבים יחלו פני נדיב, זהו הנמצא מהספור הזה כאן בספר מלכים: ואמנם בספר דברי הימים כתוב הענין הזה בענין אחר ודברים נאים וצחים נאמרו בו שמה, והנני מעתיקם פה ואפרש אותם: (דברי הימים ב' ב' ג' וכו') וישלח שלמה לחירם מלך צור לאמרו כאשר עשית עם דוד אבי ותשלח לו ארזים לבנות לו בית לשבת בו, הנה אני בונה בית לשם ה' אלקי להקדיש לו להקטיר לפניו קטורת סמים ומערכת תמיד ועולות לבקר וערב לשבתות ולחדשים ולמועדי ה' לעולם זאת על ישראל, והבית אשר אני בונה גדול כי גדול אדוננו מכל האלקים, ומי יעצור כח לבנות לו בית כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ומי אני אשר אבנה לו בית כי אם להקטיר לפניו, ועתה שלח לי איש חכם לעשות בזהב ובכסף ובנחשת ובברזל ובארגון ובכרמיל ותכלת ויודע לפתח פתוחים עם החכמים אשר עמי ביהודה ובירושלם אשר הכין דוד אבי, ושלח לי עצי ארזים ברושים ואלמוגים מהלבנון כי אני ידעתי אשר עבדיך יודעים לכרות עצי לבנון והנה עבדי עם עבדיך, ולהכין לי עצים לרוב כי הבית אשר אני בונה גדול והפלא, והנה לחוטבים לכורתי העצים לתתי חטים מכות לעבדיך כורים עשרים אלף ושעורים כורים עשרים אלף ויין בתים עשרים אלף ושמן בתים עשרים אלף: ויאמר חירם מלך צר בכתב וישלח אל שלמה באהבת ה' את עמו נתנך עליהם מלך, ויאמר חירם ברוך ה' אלקי ישראל אשר עשה את השמים ואת הארץ אשר נתן לדוד בן חכם יודע שכל ובינה אשר יבנה בית לה' ובית למלכותו, ועתה שלחתי איש חכם יודע בינה לחירם אבי, בן אשה מן בנות דן ואביו איש צורי יודע לעשות בזהב ובכסף ובנחשת בברזל באבנים ובעצים בארגמן בתכלת ובבוץ ובכרמיל ולפתח כל פתוח ולחשוב כל מחשבת אשר ינתן לו עם חכמיך וחכמי אדוני דוד אביך, ועתה החטים והשעורים השמן והיין אשר אמר אדוני ישלח לעבדו, ואנחנו נכרות עצים מן הלבנון ככל צרכך ונביאם לך רפסדות על ים יפו ואתה תעלה אותם ירושלם: ופי' הפסוקים האלה אצלי כך הוא, כבר נזכר בספר שמואל (שמו' ב' ה' י"א) שחירם שלח לדוד עצי ארזים לבנות בית לשבת בו, ולזה היה מה שאמר לנתן הנביא (שם ז' ב') ראה נא אנכי יושב בבי' ארזי' וארון השם בתוך היריעה, ואתה תמצא בדברי הימים (דברי הימים א' כ"ח י"א) שדוד קודם מותו נתן לשלמה בנו תבנית הבנין, ועשה נדבה רבה לבית האלקים, ושם נאמר (שם כ"ב ב') ויאמר דוד לכנוס את הגרים אשר בארץ ישראל ויעמד חוצבים לחצוב אבני גזית לבנות בית האלקים וברזל לרוב ולמסמרים לדלתות השעורים ולמעברות הכין דוד ונחשת לרוב אין משקל ועצי ארזים לאין מספר כי הביאו הצידונים והצורים עצי ארזים לרוב לדוד, ואמר עוד (שם י"ד ט"ו ט"ז) והנה בעניי הכינותי לבית השם זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין משקל כי לרוב היה ועצים ואבנים הכינותי ועליהם תוסיף ועמך לרוב עושי מלאכה חוצבים וחרשי אבן ועץ וכל חכם בכל מלאכה לזהב ולכסף ולנחשת ולברזל אין מספר קום ועשה כי ה' עמך: וכל זה יורה שהיו לדוד עצי ארזים הרבה שהביאו לו הצורים והצידונים והיו אצלו מוכנים לבית ה', ולזה שלח שלמה לומר לו כאשר עשית עם דוד אבי, והכתוב הזה חסר הנשוא, ועינינו כמו שעשית עם דוד אבי ששלחת לו ארזים ולבנות בית לשבת בו, כן ראוי שתעשה עמדי בהיות תכלית שאלתי יותר טוב ונבחר מתכלית שאלת אבי, כי הוא שאל ממך הארזים לבנין ביתו ואני לבנין בית ה'. והגיד לו קדושת הבנין באמרו להקדיש לו להקטיר לפניו קטורת, ר"ל לקדשו בפני העמים, כי בביתו יתפרסם מעלתו וקדושתו מפאת נפלאותיו וליוקר העבודה אשר יעבדו שמה, אם ראשונה הקטורת וזה במזבח הזהב, ואם המערכת תמיד, ואמר זה על המנורה שיערוך אותה הכהן בבקר בבקר, והשלחן שהיה לחם הפנים נערך עליו, ואם העולות התמידות בבקר ובערב, ואם המוספים בשבתות ובחדשים ובמועדי ה'. ואמר שלא יחשוב חירם שיש בעבודה הזאת דבר בטל ומותר, אבל כלה חיוב גדול כפי מה שצותה תורה, וזהו אמרו לעולם זאת על ישראל והודיעו שיהיה הבית הזה גדול מאד כפי גודל השוכן בקרבו יתברך, כי גדול אדוננו מכל האלקים, רצה לומר כי הוא השליט והסבה וכלם עלולים ומושפעים ממנו. ואמנם אמרו ומי יעצור כח לבנות לו בית כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, אין ענינו על ההגבלה במקום, כי הוא יתברך אינו גשם ולא יוקף במקום לא מהעליונים ולא מהתחתונים, אבל ענינו שהבית המקודש היה מורה על מדרגות הנמצאים גשמיי' ורוחניים כמו שיבא אחר זה, ולזה יעיר על מעלתו יתברך וקדושתו שהוא נמוס כל הנמצאות וסדרם. ואמר שאין ראוי לחשוב שהיה שלמה מדמה בנפשו שהבית אשר יעשה יורה על מעלת האל יתברך ורוממותו מפני הוראתה על מעשיו ושיהיה זה בשלמות, כי הנה הנמצאי' עצמם עליונים ותחתונים עם היותם בטבעיהם מורים על הנימוס המושכל אצלו יתברך, לא יורו על אמתתו והנמצא וחלקיו רחוקים לאין שיעור משלמות הנמוס המושכל האלקי ההוא, עד שאין לו יחס אליו כלל, וכל שכן שלא יהיה לו ערך בזאת ההודאה לבית המורה עליהם, אך יהיה ענין הבית להורות דבקות העובד, וזהו להקטיר לפניו, כי היה הקטורת היותר רוחנית מהעבודות ומעידה על סודות המציאות הרוחני כמו שיבא. ואחרי שהודיעו על זה שאל ממנו איש חכם לעשות באותם המלאכות אשר זכר. וארגון הוא הארגמן, ושאל עליו בעבור הפרוכת, והפתוחים הם הציורים שעושים בולטים בזהב ובכסף ובנחשת ובעצים ובאבנים, ושאל עם זה עצי ארזים וברושים ואלמוגים, ומהפרשים אמרו שאלמוגים הם העצים האבניים הנולדים בים שקוראים קורא"ל, ושאמרו מהלבנון יחזור לארזים ולברושים שזכר, ולפי שבתשובת חירם לא נמצא זכר לאלמוגים ולא נכנסו בכל מלאכת הבנין, לכן אמרתי שהארזים הם ממינים מתחלפים, ויש מהם ספוגיים שאינם כל כך טובים, ומהם מקשיים וזהו הברוש, והיותר טובים מהארזים הם האדומים, ומאלה כתבו הטבעיים שלא יבא בהם עפוש בזמן רב, והארזים שהם מזה המין היותר מובחר יקראו ארזים אלמוגים, אבל אינם כלם כי אם עצי הלבנון, והאלמוגים אשר נזכר אחרי כן (בסי' י' י"ב) שעשה שלמה מסעד לבית ה' ולבית המלך וכנורות ונבלים לשרים, כבר נזכר שבאו אליו מאופיר באניות שהיו מביאים הזהב, אבל לא היו האלמוגים מהלבנון ולא מהים ההוא אשר בארץ חירם, כמו שאפרש אחר זה במקומו. ואמר שיהיה כמות הארזים רב לפי שהבית יהיה גדול והפלא, ר"ל גדול ע"ד פלא ויצטרך לעצים הרבה. והנה היתה כוונת שלמה לבנות בית למלכותו עם בנין בית ה', ולזה שאל ארזים הרבה, וכמו שנאמר שמה בדברי הימים ויאמר שלמה לבנות בית לשם ה' ובית למלכותו, אבל לא שלח לדבר לחירם כי אם מבנין בית ה' לפי שהוא היה העקר, וחירם בחכמתו הבין אמתת כוונתו כמו שאזכור. והנה שלמה הגביל מיד השכר אשר יתן לעושי המלאכה מהחטים מכות (שפי' טחונים) והשעורים והיין והשמן, ואמרו המפרשים שהשכר הנזכר בכאן היה לעבדי חירם חלף עבודתם, והחטים והשמן הנזכר בספר מלכים היה מתנה לחירם שנה בשנה מלבד שכר עבדיו, ואם היה הלבנון מארץ חירם כמו שאמרתי, ואדם לא יוכל לכרות עצים שלא ברשות המלך, הנה היה מהראוי ששלמה יתן לחירם החטים והשמן לביתו בעד השדה, ר"ל בשכר הקרקע שהיה שלו והעצים, ויהיה עם זה נותן גם כן לעבדיו חטים אחרים ושעורים ויין ושמן חלף עבודתם בכריתת העצים והבאתם עד הים והעברתם בים עד הניחם בארץ ישראל. ואפשר לומר שבספר דברי הימים לא נאמר ולא העיד הכתוב שנתן שלמה זה לעבדי חירם, אבל אמר ששלח לומר לחירם שיתן זה לעבדיו חלף עמלם ועבודתם ולא זכר שום דבר שיתן אל המלך ושחירם הודה בדבר, האמנם אחרי כן ראה שלמה להרחיב מתנתו ולתת לחירם החטים והשמן מדי שנה בשנה שהיא מתנה יותר גדולה, ולא חשש ליין ולשעורים שהיה לחם ומזון מיוחס לעמלים ועובדי האדמה, והיה זה לפי שחירם קבל הדבר על עצמו ואמר אני אעשה כל חפציך בעצי הארזים, וחשב לעשות המלאכה כלה על יד עבדיו אנשי ביתו, ולכן שלמה לא חשש לתת דבר לעבדיו ונתן המתנה כפלי כפלים לפי רוב השנים למלך חירם עצמו, וזכר עזרא בדברי הימים מה ששלח שלמה לומר לחירם, לפי שזכר השליחות בשלמות, והנביא כתב בספר מלכים מה שנשאר באחרונה מוסכם ביניהם וכמה נשארה המתנה בכל שנה. וספר הכתוב שם שאמר חירם, ר"ל בביתו בקול רם, נגד כל עבדיו ואנשיו ושלחו גם כן בכתב כדי שיראו אותו העמים כלם שמלכות שלמה לא היה חסד אליו ולא לדוד אביו, כי עם היותו כבוד גדול ומעלה רמה ונשאה, הנה כבוד חכמים ינחלו וראוי היה אליו המלכות והממשלה על חכמתו, אבל היה החסד לישראל, כי מאהבת השם אותם נתן את שלמה מלך עליהם מפני חכמתו, וישראל היו המרויחים יותר בהמלכתו, והחסד האמתי לדוד היה בתת לו בן חכם, ולכן נתן ההודאה לאלוה יתברך שנתן לדוד בן חכם יודע שכל ובינה, רוצה לומר יודע שכל בעיוניות ובינה במעשיות, ולא היה ההודאה אליו ית' על אשר נתן לו את המלכו' כי אם על אשר נתן לו החכמה והמדע, לפי שהיא היתה הסבה בכל הכבוד המעלה והשלטנות ההוא, וגם כן להיות חכמתו למעלה מהמנהג הטבעי כמו שזכרתי בשערים, וכאלו אמר שהחסד הנעשה לדוד היה חכמת שלמה, והמלכות הוא חסד נעשה לישראל, ולזה אמר ברוך ה' אלקי ישראל אשר עשה את השמים ואת הארץ, לומר שלהיותו אלקי ישראל השגיח עליהם לתת להם שלמה למלך, ולהיותו עושה השמים והארץ עשה שלמה בצלם דמות תבניתו ויפח באפיו נשמת חכמה שהיתה חכמתו על דרך הפלא כבריאת השמים והארץ. ולפי ששלמה אמר שאביו נתעסק בבנין ביתו והוא בבנין בית ה', השיבו חירם כאוהב דוד ומשיב בעד כבודו ואמר אשר יבנה בית לה' ובית למלכותו, ר"ל ועם היות שאתה שלמה אמרת שאין דעתך לבנות כי אם בית לשם ה', ידעתי בני ידעתי שג"כ תבנה בית למלכותך כי זהו הראוי למלכים לעשותו כאשר עשה אביך. והשיב לשאלתו שיעשה כל חפצו, ועל ענין השכר כי יעשה כדברו, כי לא רצה להשיבו על זה דבר קטן או גדול (ע"כ פי' הפסוקים מד"ה:) ואחרי פי' הכתובים אומר שאין חלוף וסתירה בשני הספורים האלה. אם בשלחיות שהיו בין שלמה לחירם שהוא החלוף הראשון, לפי שכבר כתבתי שחירם בתחלת מלכות שלמה שלח אליו דברי שלום ואמת כמנהג המלכים, ואז שלמה בתשובתו שלח אליו על דבר הארזים, וחירם השיבו עליהם כמו שנזכר כל זה כאן בספר מלכים, אמנם עזרא בדברי הימים לא חשש לזכור השליחות שלא היה בו ענין עצמי ולא מתיחס אל ענין הבית, כי אם שתי השליחיות האחרים שבהם תוכן הענין. ואמנם בחלוף השני אומר ששלמה לא היה צריך מחירם כי אם הארזים בלבד, והנה תראה זה מהתחלת הדברי' כאשר עשית עם דוד אבי ותשלח לו ארזים וגומר, ולא זכר שאר הדברים ששאל, ושלא הגביל שכר על דבר אחר כי אם על כריתת העצים, ושהיו לשלמה אנשים חכמים ביהודה וישראל לעשות כל אותם הדברים אשר שאל (כמו שאמר עצמו בדבריו) זולת הארזים, וגם כששלח בעד חירם מצור לא שאל עליו לחירם המלך אבל המלך שלמה מעצמו שלח בעדו, וגם הוא לא עשה כי אם מלאכת הנחשת בלבד, וכל זה יורה שכוונת שלמה בשאלתו לחירם היה בלבד בארזים לא בדבר אחר, אבל ראה להטפל בשאלתו דברים אחרים, כדי שאעפ"י שחירם לא ימלא שאלתו בדבר הראשון שהוא איש חכם לפעול, להיותו מהקשה שימצא אדם יודע בכל הדברים האלה, כי הנה בצלאל אשר היה מלא רוח חכמה כולל בזה היה מאת השם כמו שנזכר שמה (שמות ל"א), ולזה הרבה שלמה לשאול דבר קשה המצאו כדי שחירם לא יוכל לעשות בזה שאלתו ולכן יתרצה בענין הארזים, ומנהג הוא בנבונים לשאול הרבה כדי שלמעט יתנו להם הקצת הנרצה אצלם, עם היות שחירם בטוב לבבו נתרצה לשאלת שלמה כלה ולא הפיל מכל דבריו ארצה, ומפני זה לא כתב הנביא בספר מלכים כי אם תכלית השאלה וכוונת שלמה שהיה בארזים בלבד, ועזרא בספר דברי הימים ראה לכתוב השאלה כלה מהצריך ומהבלתי צריך, להראו' חכמ' שלמה ואהב' חירם אותו בתשובתו. ואמנם אל החלוף השלישי מהשכר אשר נתן שלמה, אם היה שנודה לדברי המפרשים שנתן לחירם מה שזכר בכאן ולעבדיו מה שנזכר בדברי הימים, אין ספק שהנביא כאן ראה לכתוב מה שהיה נותן לחירם מדי שנה בשנה שהיא מתנה גדולה מאד ולא חשש לזכור מה שהיה נותן לעושי המלאכה, לפי שלא היה בזה שום מעלה, כי בידוע הוא שכל אדם יתן לאכול ולשתות לאנשים העמלים במלאכתו ובעניניו וכל שכן המלך, ועזרא בדברי הימים רצה לכתבו לבל נחשוב שחירם היה נותן המאכל לעבדיו, כי שלמה היה מאכיל המלך והעבדים כלם. והיותר מתישב אצלי הוא מה שכתבתי, ששלמה לא נתן כי אם לחירם בלבד והוא היה מאכיל עבדיו, כי הוסיף המלך במתנתו, ועזרא לא כתב כי אם דברי שלמה הראשונים. ואמנם החלוף הנמצא בסדר הדברים, שאין מה שכתב הנביא בכאן בספור הדברים ששלח שלמה לאמר לחירם וחירם לשלמה דומים ומסכים למה שכתב עזרא בדברי הימים, כבר כתבתי בהקדמת הספר הזה שהיו הענינים האלה נכתבים בקצור מאנשי הדור בקרב ישראל, והנביא קבל הדברים מהאל יתברך וכתב אותם בספר כפי הלשון והדברים היותר קרובים לאמתת הענין, אמנם עזרא ראה לכתוב הענינים האלה וסדר הדברים המתיחסים כפי הענין ביותר נאה ויפה שבדרכים לעיניו, כי כן הוא דרך כותבי ספרי דברי הימים, והוא היה מדבר ברוח הקדש וענינו לסדר הדברים באופן נאות מסכים לאמתת המאורע ואין כאן חלוף ואין כאן סתירה. והיוצא מכל הספור הזה הוא, להודיע השתדלות שלמה ונדיבות רוחו במה שהשתדל עם חירם מלך צור להביא עצי ארזים ועצי ברושים מארצו ועל יד עבדיו, והמתנה אשר נתן לו מדי שנה בשנה מהחטים והשמן למאכולת ביתו, והיה כל זה להקנות פועלים ראוים לאותה מלאכה כפי מה שצריך למעלת הבנין:
פסוק כז:ויעל המלך וגומר. בפסוקים האלה יש להתעורר על המס שנזכר בכאן שהעלה המלך שלמה מכל ישראל שלשים אלף איש וגומר, ואחרי זה בספור שלמה נאמר שמבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הגרים היו עובדים במלאכה כמו שיבאר. וחלוף שני שכאן נאמר שהיו שרי הנצבים אשר על המלאכה שלשת אלפים ושלש מאות, ובדברי הימים נאמר שהיו שרי הנצבים האלה המנצחים שלשת אלפים ושש מאות, והנה המפרשים כתבו שהעלה המלך שלמה מס מכל ישראל ושלא היה המס הזה כסף או זהב, אבל שהעם נתנו אנשים או הם התנדבו מעצמם לעזרת ה' ושהיו שלשים אלף איש, לא שיעבדו כלם יחד אבל כל אחד מהם היה יושב בלבנון עם עבדי חירם לכרות הארזים חדש אחד ושנים חדשים בביתו, ואם כן מהשלשים אלף אשר התנדבו או נתנו בדרך מס למלאכה לא היו כי אם עשרה אלף מתמידים בעבודה ובשירות ההוא. ולפי דעתי לא היו עם עבדי חירם עבדי שלמה לכרות העצים, כי חירם לא נתרצה בזה כי אם לכרות העצים ולהביאם על ידי עבדיו בלבד כמו שפירשתי למעלה, אבל ענין הכתוב הוא ששלמה הכין לזאת המלאכה פועלים הרבה ועצים רבים, מהם היו מהלבנון אשר לחירם שכרתו אותם עבדיו כמו שנזכר, ומהם היו מן יער הלבנון הסמוך אל ירושלם שהיה מארץ ישראל, ולכרות העצים האלה העלה המס מכל ישראל באופן אשר זכר, (כח) ועל יער הלבנון הזה הסמוך לירושלם אמר כאן וישלחם לבנונה עשרת אלפים בחדש חליפות וגומר. הנה אם כן ספר ראשונה הפועלים שהיו עבדי חירם בלבנון אשר לו, וזכר שנית הפועלים שהיו מבני ישראל ביער הלבנון אשר בארץ ישראל, (כט) וספר שלישית פועלים אחרים שלא היו מישראל ולא מעבדי חירם והם השמונים אלף שהיו חוצבים בהר, ר"ל חוצבים ועוקרים האבנים מההר, ושבעים אלף נושאי סבל, ר"ל שהיו נושאים אותם האבנים ומוליכים אותם. וספר בדברי הימים שאלה כלם החוצבים והנושאים היו גרים, וידמה שהיו מהגבעונים לא מגרי הצדק אשר בישראל, כי הגבעונים נתישבו בתוך בני ישראל ויתן אותם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' כמו שנזכר בספרו (יהושע ט' כ"ז), ושאול המלך ע"ה השמידם מהתיצב בכל גבול ישראל ועל זה מתו שבעה בני שאול (שמו' ב' כ"א) ואז שבו הגבעונים להתישב בארץ ישראל, ולפי שהיו חייבים לחטוב עצים ולשאוב מים לבית ה', מפני זה ראו שהיה מוטל עליהם לעשות זאת המלאכה, ואין ספק שהסכימו הם לעשותה ברצונם. ולפי שהיה העם הזה רב מאד מאה וחמשים אלף איש עושים במלאכה, היה מעצת שלמה למנות עליהם אנשים לשיכריחום איש איש על עבודתו ועל משאו, (ל) והם שלשת אלפים ושלש מאות הנזכרים בכאן, שהיו שרי הנצבים לשלמה והיו הרודים בעם העושים במלאכה, ר"ל שהם היו רודים בעם שהיו עושים במלאכה. ואמנם החלוף הנמצא בזה בספר דברי הימים, ששם נאמר שהיו אלה המנצחים ושרי הנצבים שלשת אלפים ושש מאות שהם שלש מאות יותר מהנזכרים כאן בספר מלכים, כתבו המפרשים שהמה היו מנצחים על המנצחים וממונים על הממונים ההם. ואפשר לומר שהיו המה שומרי המלאכה, והנכון אצלי שהשלש מאות הנשארים האלה המה היו הבונים, ר"ל הפועלים הדקים, ועליהם אמר בכאן (לב) ויפסלו בוני שלמה ובוני חירם והגבלים, כי היו בוני שלמה כורתים ופוסלים האבנים בכל ציור ודקות הראוי אליהם, ובוני חירם עושים כמו כן לעצים ועושים בהם הפתוחים שיזכור, והגבלים גם כן, או הם עם אחד יודעים באותה מלאכה, כמו שאמר הנביא (יחזקאל כ"ז ט') זקני גבל היו מחזיקי בדקך, או שיקראו גבלים, לפי שהיו עושים באבנים ובעצים הגבולים הראויים אליהם וכלם נסרקין בסריקה כדי שהפוסלים יפסלו באותו גבול שימצאו מוגבל ומצויין מהם, ומפני אופן פעולתם קראו כן. הנה א"כ ספר הכתוב בכאן כל מיני הפועלים שהיו במקדש, אם הישראלים שהיו ביער הלבנון, ואם הגרים שהיו חוצבים האבנים בהר ונושאים ומביאים אותם, ואם הצורים והצדונים עבדי חירם שהיו כורתים העצים בלבנון של חירם, ואם שרי הנצבים ושרי המלאכה והאומנים הגדולים, ואם הפוסלים בוני שלמה והגבלים, כל אלה היו מיני הפועלים העושים במלאכה. והנה ספר הכתוב שהיו בהר ובשאר המקומות המוכנים לאותו שירות פוסלים ומכינים העצים והאבנים למלאכת הבית, כדי להודיענו שבהר הבית במקום המקדש לא היה נעשה מלאכה כלל בברזל לא בעצים ולא באבנים ולא בדבר אחר, אבל היו עושים המלאכה כלה בהר ובמקומות אחרים, וכשהיו מביאים אותה למקדש היתה באה בשלמותה שלא תצטרך כי אם להנחתה, ולזה הודיע הכתוב כאן מרוממות שלמה הדבר הזה שהיו פוסלים ועושים כל מלאכת הבנין חוץ מאותו מקום, ומפני זה יאמר אחר זה והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, לפי ששם לא היה נשמע אבל במקום אחר היה נשמע קול המלאכה כראוי, וכן פירשו ר' נחמיה בפרק עגלה ערופה (דף מ"ח ע"ב) שהיו מתקנים מבחוץ ומכניסים מבפנים, אמנם שאר החכמים אמרו (שם) שגם כן בהר לא היו פוסלים אותם בכלי ברזל אלא בתולע אחד שנקרא שמיר שכאשר היו נותנים אותו על גבי האבנים היו מתבקעות, ואמרו שהיה כמין שעורה והיה נתון לתוך קנה של עופרת מלאה סובין, ושבו היה פוסל משה כל אבני האפוד, ואמרו בענין השמיר דברים לא ראיתי להביאם הנה, לפי שהם דרך דרש, ועקר דבריהם בזה תמצא במסכת סוטה פרק עגלה ערופה, ובמסכת גיטין פ' מי שאחזו (דף ס"ח ע"א). ומצאתי בפירוש חכם אחד מחכמי הנוצרים שכתב, שבימי שלמה היו פוסלים האבנים עם דם תולע אחד, שכל מה שהיו רושמים באותו דם היה נחתך ביושר, ושהיה כענין דם השעירים, שכאשר ישימו אותו על אבן הספיר הנקרא דימנט"ו יחתוך אותו, מה שלא יוכל לעשות שום ברזל, ושזה היה ענין השמיר אשר אמרו שהיה מחתך האבנים, ר"ל בדמו, ושבזה הדרך בעצמו פסל בצלאל אבני החשן הקשים בטבעם. והמאמר הזה יסייע מאד למה שאמרו חז"ל בשמיר, ברך שבחר בדבריהם, ואלי לזה רמזו באמרם שהיה השמיר כשעורה, לשתוף השם שהיה כמו דם השעיר בענינו, ושהיה בקנה של עופרת, לפי שעל העופרת עושים פתוח הספיר:
פסוק לא:וספר הכתוב בכאן שצוה המלך לפועלים הנזכרים שיסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית, וכתבו המפרשים שפירושו הוא שצוה המלך שיעקרו מההר ליסוד בית ה' אבנים גדולות ושיהיו כבדות, כי זהו הנרצה ביקרות, לפי שהאבן הכבד הוא היותר טוב ליסוד הבנין, ושמלבד זה צוה אותם שיסיעו גם כן אבני גזית, ר"ל אבנים ישרות השטחים ונצבות הזויות בתכלית מה שאפשר, ויהיה אם כן אמרו ויסיעו אבנים מושך עצמו ואחר עמו, ר"ל שהסיעו אבנים גדולות אבנים כבדות ויקרות ליסד הבית, ואם כן צוה אותם שיסיעו ויעקרו אבני גזית והם האבנים הקטנים השוות במלאכתן הצריכים לבנין הבית, לא ליסוד כי אם לכותלים ולעליוני הבית, ואמרו שאבנים גדולות הם (כמו שיאמר אחר זה) אבני עשר אמות ואבני שמנה אמות, ושאבני גזית היו אבנים קטנות ולא פירש הכתוב מדתן, ומה שפירשו בזה בלתי מתיישב אצלי מפנים. האחד כי איך יתכן שיצוה שלמה שיעקרו ליסוד הבית אבנים גדולות ולעליוני הבית אבי גזית שהם אבנים קטנות, והיה ראוי שיהיה הדבר בהפך, כי האבנים שישימו בבנין הם תחת הארץ ואיש לא יראה אותם, ואין צורך שיהיו גדולות כי אף שיהיו קטנות יספיקו להיותם יסוד, ויותר ראוי היה שיהיו האבנים הגדולות מושמים למעלה בקירות הבית במקום שיראו אותם בני אדם. ומהם שלא ראיתי צורך בספור הזה, כי בידוע שאותם האומנים הם מעצמם יבחרו האבנים היותר כבדות ליסוד הבית ושלא יהיו פסולות ולא נקיות. וששאר האבנים הצריכים למלאכה במקום הנראה יהיו אבני גזית ומה צורך שיצוה המלך על זה בהיותו דבר מבואר בעצמו, ואין ראוי שנפרש ויצו המלך כי אם שצוה לעשות דבר מעלה כיד המלך לפנים מן השורה, לא שיצוה הדבר הנהוג התמידי וההכרחי לעשות, הראית אם צוה שלמה על שאר הדברים שיעשו האומנים מכח מלאכתם? ומפני זה אחשוב אני שלא בא הכתוב לספר כאן כי אם ששלמה בגובה לבו ונדיבותו צוה לעשות דבר זר ובלתי נהוג, והוא כי בידוע שכאשר יעשו בנין מה הנה ביסוד הבית ישימו כל האבנים בין הקטנים בין הגדולים איזה שיהיה, וגם היותר פחותים ונבזים, ולא יבנו אותם ולא יעשו בהם דבר מלאכה, לפי שיהיו תחת הארץ ואדם לא יראה אותם, ולכן כל המלאכה נמבזה ונמס מהאבנים הקטנים ופחותים ומהבלתי מלאכה ולא תבנית ישימו ביסוד להיותו בלתי נראה, והאבנים הגדולים והיפים ומעולים בעצמותם ופסולים כראוי בתבנית וצלם נכבד ישימו בקירות הבית במקומות היותר נראים, וספר הכתוב כאן ששלמה צוה שלא יעשו כן בבנין בית ה', אבל ליסד הבית ישימו אבנים גדולות בכמותן כמו שזכר אבני עשר אמות או שמונה אמות, ושיהיו יקרות, ואין פירוש כבדות, כי אם שיהיו בתכלית המעלה והיופי אבני שיש טהור, ומלבד כמותיהן ואיכותיהן הנה יעשו אותם האבנים אבני גזית, רוצה לומר שיהיו ישרות ומפותחות נצבות הזויות, והאבנים שיהיו בזה האופן מהמעלה והיופי ישימו אותם ליסוד הבית, כי האדם יראה לעינים ויי' יראה ללבב, והמלך היה בונה בית השם, ולכן צוה שלא די בקירות וכותלי הבית אבל גם ביסוד הבלתי נראה ישימו האבנים בזה השלמות. וכבר יורה אל אמתת מה שפירשתי בזה מה שאמר אחרי זה בסוף הבנין (בסי' ז' ט' י') כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית מגוררות במגרה מבית ומחוץ וממסד עד הטפחות ומחוץ עד החצר הגדולה ומיוסד אבנים יקרות וכו', להגיד שאבני היסוד היו יקרות ואבני גזית כאבנים שהיו למעלה וכמו שאפרש שמה, (לב) ולכן זכר אחר זה שכן נעשה המלאכה, שהיו פוסלים בוני שלמה ובוני חירם והגבלים כל העצים והאבנים הצריכים לבנין הבית, ובזה מההוראה שכל האבנים היו פוסלים, בין שיהיו ליסוד הבית ובין שיהיו לקירות ולחלונות ולשאר הדברים, ואמנם איך היו פוסלים אותם יתבאר אחרי זה שהיה במגרה. הנה התבאר מזה כלו ענין הפועלים בזה הבנין האלקי, ושהיו רבים ומאומות רבות, ושהיה המלך שלמה נותן להם מתנות כידו הטובה, והוא הנתח הראשון מהפרשה הזאת ונתישבו החלופים אשר העירותי: