א וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־שִׁבְטֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־דָּוִ֖ד חֶבְר֑וֹנָה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר הִנְנ֛וּ עַצְמְךָ֥ וּֽבְשָׂרְךָ֖ אֲנָֽחְנוּ׃ ב גַּם־אֶתְמ֣וֹל גַּם־שִׁלְשׁ֗וֹם בִּהְי֨וֹת שָׁא֥וּל מֶ֙לֶךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אַתָּ֗ה הייתה (הָיִ֛יתָ) מוציא (הַמּוֹצִ֥יא) והמבי (וְהַמֵּבִ֖יא) אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה לְךָ֗ אַתָּ֨ה תִרְעֶ֤ה אֶת־עַמִּי֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאַתָּ֛ה תִּהְיֶ֥ה לְנָגִ֖יד עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ ג וַ֠יָּבֹאוּ כָּל־זִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ חֶבְר֔וֹנָה וַיִּכְרֹ֣ת לָהֶם֩ הַמֶּ֨לֶךְ דָּוִ֥ד בְּרִ֛ית בְּחֶבְר֖וֹן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּמְשְׁח֧וּ אֶת־דָּוִ֛ד לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ ד בֶּן־שְׁלֹשִׁ֥ים שָׁנָ֛ה דָּוִ֖ד בְּמָלְכ֑וֹ אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה מָלָֽךְ׃ ה בְּחֶבְרוֹן֙ מָלַ֣ךְ עַל־יְהוּדָ֔ה שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים וְשִׁשָּׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וּבִירוּשָׁלִַ֣ם מָלַ֗ךְ שְׁלֹשִׁ֤ים וְשָׁלֹשׁ֙ שָׁנָ֔ה עַ֥ל כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וִיהוּדָֽה׃ ו וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ וַֽאֲנָשָׁיו֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֶל־הַיְבֻסִ֖י יוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וַיֹּ֨אמֶר לְדָוִ֤ד לֵאמֹר֙ לֹא־תָב֣וֹא הֵ֔נָּה כִּ֣י אִם־הֱסִֽירְךָ֗ הַעִוְרִ֤ים וְהַפִּסְחִים֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־יָב֥וֹא דָוִ֖ד הֵֽנָּה׃ ז וַיִּלְכֹּ֣ד דָּוִ֔ד אֵ֖ת מְצֻדַ֣ת צִיּ֑וֹן הִ֖יא עִ֥יר דָּוִֽד׃ ח וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּל־מַכֵּ֤ה יְבֻסִי֙ וְיִגַּ֣ע בַּצִּנּ֔וֹר וְאֶת־הַפִּסְחִים֙ וְאֶת־הַ֣עִוְרִ֔ים שנאו (שְׂנֻאֵ֖י) נֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד עַל־כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ עִוֵּ֣ר וּפִסֵּ֔חַ לֹ֥א יָב֖וֹא אֶל־הַבָּֽיִת׃ ט וַיֵּ֤שֶׁב דָּוִד֙ בַּמְּצֻדָ֔ה וַיִּקְרָא־לָ֖הּ עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיִּ֤בֶן דָּוִד֙ סָבִ֔יב מִן־הַמִּלּ֖וֹא וָבָֽיְתָה׃ י וַיֵּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד הָל֣וֹךְ וְגָד֑וֹל וַיהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י צְבָא֖וֹת עִמּֽוֹ׃ יא וַ֠יִּשְׁלַח חִירָ֨ם מֶֽלֶךְ־צֹ֥ר מַלְאָכִים֮ אֶל־דָּוִד֒ וַעֲצֵ֣י אֲרָזִ֔ים וְחָרָשֵׁ֣י עֵ֔ץ וְחָֽרָשֵׁ֖י אֶ֣בֶן קִ֑יר וַיִּבְנֽוּ־בַ֖יִת לְדָוִֽד׃ יב וַיֵּ֣דַע דָּוִ֔ד כִּֽי־הֱכִינ֧וֹ יְהוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְכִי֙ נִשֵּׂ֣א מַמְלַכְתּ֔וֹ בַּעֲב֖וּר עַמּ֥וֹ יִשְׂרָאֵֽל׃ יג וַיִּקַּח֩ דָּוִ֨ד ע֜וֹד פִּֽלַגְשִׁ֤ים וְנָשִׁים֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם אַחֲרֵ֖י בֹּא֣וֹ מֵחֶבְר֑וֹן וַיִּוָּ֥לְדוּ ע֛וֹד לְדָוִ֖ד בָּנִ֥ים וּבָנֽוֹת׃ יד וְאֵ֗לֶּה שְׁמ֛וֹת הַיִּלֹּדִ֥ים ל֖וֹ בִּירוּשָׁלִָ֑ם שַׁמּ֣וּעַ וְשׁוֹבָ֔ב וְנָתָ֖ן וּשְׁלֹמֹֽה׃ טו וְיִבְחָ֥ר וֶאֱלִישׁ֖וּעַ וְנֶ֥פֶג וְיָפִֽיעַ׃ טז וֶאֱלִישָׁמָ֥ע וְאֶלְיָדָ֖ע וֶאֱלִיפָֽלֶט׃ יז וַיִּשְׁמְע֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים כִּי־מָשְׁח֨וּ אֶת־דָּוִ֤ד לְמֶ֙לֶךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּעֲל֥וּ כָל־פְּלִשְׁתִּ֖ים לְבַקֵּ֣שׁ אֶת־דָּוִ֑ד וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל־הַמְּצוּדָֽה׃ יח וּפְלִשְׁתִּ֖ים בָּ֑אוּ וַיִּנָּטְשׁ֖וּ בְּעֵ֥מֶק רְפָאִֽים׃ יט וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בַּֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר הַאֶֽעֱלֶה֙ אֶל־פְּלִשְׁתִּ֔ים הֲתִתְּנֵ֖ם בְּיָדִ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־דָּוִד֙ עֲלֵ֔ה כִּֽי־נָתֹ֥ן אֶתֵּ֛ן אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖ים בְּיָדֶֽךָ׃ כ וַיָּבֹ֨א דָוִ֥ד בְּבַֽעַל־פְּרָצִים֮ וַיַּכֵּ֣ם שָׁ֣ם דָּוִד֒ וַיֹּ֕אמֶר פָּרַ֨ץ יְהוָ֧ה אֶת־אֹיְבַ֛י לְפָנַ֖י כְּפֶ֣רֶץ מָ֑יִם עַל־כֵּ֗ן קָרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בַּ֥עַל פְּרָצִֽים׃ כא וַיַּעַזְבוּ־שָׁ֖ם אֶת־עֲצַבֵּיהֶ֑ם וַיִּשָּׂאֵ֥ם דָּוִ֖ד וַאֲנָשָֽׁיו׃ כב וַיֹּסִ֥פוּ ע֛וֹד פְּלִשְׁתִּ֖ים לַֽעֲל֑וֹת וַיִּנָּֽטְשׁ֖וּ בְּעֵ֥מֶק רְפָאִֽים׃ כג וַיִּשְׁאַ֤ל דָּוִד֙ בַּֽיהוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲלֶ֑ה הָסֵב֙ אֶל־אַ֣חֲרֵיהֶ֔ם וּבָ֥אתָ לָהֶ֖ם מִמּ֥וּל בְּכָאִֽים׃ כד וִ֠יהִי בשמעך (כְּֽשָׁמְעֲךָ֞) אֶת־ק֧וֹל צְעָדָ֛ה בְּרָאשֵׁ֥י הַבְּכָאִ֖ים אָ֣ז תֶּחֱרָ֑ץ כִּ֣י אָ֗ז יָצָ֤א יְהוָה֙ לְפָנֶ֔יךָ לְהַכּ֖וֹת בְּמַחֲנֵ֥ה פְלִשְׁתִּֽים׃ כה וַיַּ֤עַשׂ דָּוִד֙ כֵּ֔ן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יְהוָ֑ה וַיַּךְ֙ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֔ים מִגֶּ֖בַע עַד־בֹּאֲךָ֥ גָֽזֶר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
ויאמרו לאמר פי' מהרי"א א"ל א. אל תחשוב שבני יהודה הם קרוביך כי גם נחנו עצמך ובשרך אנו כהם:
פסוק ב:
(ב-ג) ב. בל תחשב שהם קדמו להמליכך כי גם אתמול וכו' אתה היית המוציא והמביא ואנו הקודמים, ג. ויאמר ה' לך אתה תרעה את ישראל ולא אמר את יהודה, ועפ"ז אחר שקבלוהו הגוי כולו כרת ברית עם הזקנים שהם הסנהדרין, שהעמדת המלך צריך שיהיה מדעת סנהדרין, והם משחוהו שנית להיות מולך מלכות הכוללת:
פסוק ד:
ארבעים שנה מלך ולא חשב הששה חדשים שחשבון המרובה בולע את המועט כמ"ש ר' יודן במדרש שמואל (פכ"ו), ויש עוד כמה דעות שם ובסנהדרין דף ק"ז:
פסוק ו:
השאלות: למה בחר ללכת תיכף אחר המלכתו ללחום את היבוסי בירושלים, וענין העורים והפסחים והצנור נלאו בו המפרשים לפתרו:
פסוק ו:
וילך המלך ואנשיו, אחר שעתה התאחדו שני ממלכות ישראל, שהיו עד עתה שבט יהודה תחת דוד, ויתר השבטים ובנימין שבט שאול בראשם תחת איש בושת, ושבו כולם למלכות אחת תחת דוד, היה מן העצה, וכן הופיע רצון ה', שעיר המלוכה תהיה בגבול השייך לשני השבטים שהיו שבטי מלכות, וזה היה בירושלים שהיתה חציה ליהודה וחציה לבנימין כמ"ש בגבולי הארץ, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יומא יב) רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין ובו מזבח בנוי, וכבר בארנו (שופטים א') כי בני יהודה כבשו חלקם בירושלים רק בני בנימין לא כבשו את חלקם וישב שם היבוסי, וילך המלך ואנשיו להוריש את היבוסי מחלק בני בנימין, ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנהכפי הפשט ערבים עלי דברי הרלב"ג, שבשער העיר עשו צלמים בדמות עורים ופסחים והיו עשויים באופן מהתחבולה שירימו ויניעו בכחם מקלות ומוטות של ברזל רבי המשקל, תנועה חזקה בענין שלא יוכל אדם לקרב שם כי יכו אותו הצלמים במקלות (ויוכל להיות שגם כן עמדו תחתיהם עורים ופסחים ממש עוזרים בהנעתם) והיו סמוכים לצנור המים באופן שהיה הצנור מוציא המים מפיו, ועל ידי הגרת המים ושטיפתם התנענעו הצלמים והמקלות כאשר יהיה ברחיים וכמו שראה תחבולות אלה בעיניו עכ"ד. וכפי זה העמידו סמוך לשער העיר שורה של צלמים בדמות עורים, ואחריה שורה של צלמים בדמות פסחים, ואחריהם הצנור מוגיר המים, ומצד השני של העיר היתה המצודה, ובין העיר ובין המצודה עמדו אנשי החיל מוכנים להלחם אל הצד שירצה האויב ליכנס, ובראשונה רצה דוד ליכנס דרך השער, ויאמרו לו לאמר לא תבא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים רצה לומר אי אפשר שתכנס אם לא תסיר תחלה את העורים ואחר כך את הפסחים מניעי המקלות אשר לא יניחוך לעבור את השער וזה שכתוב לאמר לא תבא הנה שהם אומרים וגוזרים שלא תבא הנה (רצה לומר שימנעוך מלבא) (ויתכן כי עם התחבולה הזאת היו מיחסים לצלמים האלה כח אלהות כמו שהיו דרכי עובדי עבודה זרה הקדמונים שהיו מתקנים פסיליהם על ידי גלילים וצירים שיתנענעו וירימו כבדים במלאכה והיו מהבילים לההמון הסכלים כי זו כחו לאלהו, ובזה תשתף גם דעת חכמינו זכרונם לברכה שהיו רומזים בדמותים האלה גם שבועת אברהם או יצחק לאבימלך):
פסוק ז:
וילכד דוד כאשר ראה שאי אפשר לכבוש מצד שער העיר, הלך לצד השני ששם המצודה ולכד את מצודת ציון, ולכן נקראה אחר כך עיר דוד שהוא כבשה בעצמו:
פסוק ח:
ויאמר דוד ואז אמר שמי שילחם מצד הזה והלאה מוכרח להכות יבוסי תחלה שהם אנשי החיל שעמדו בין המצודה ובין הצלמים, ואחר כך יגע בצנור המוגיר מים על הצלמים כי הבא מצד זה יהיה סדר פגיעתו תחלה בהצנור ואחר כך בהפסחים ואחר כך בהעורים, שנואי נפש דוד מוסב על כולם, יבוסי והעורים והפסחים שונאיו, ופה לא פורש מה יעשה לו ובד"ה (א' יא, ו') פירש כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר, ושם באר שלכדה יואב על כן יאמרו עור ופסח רצה לומר יען שהעורים והפסחים יאמרו שלא יבא דוד אל הבית רק בחוץ יעמוד, לכן ראוי להכותם ולהחרימם:
פסוק ט:
וישב דוד במצודה שם נתישב ושם הכין בית מלכותו, ויבן סביב מן המלוא וביתה המלוא היתה חוץ למצודה ששם היו העם מתקבצים, ובנה העיר מן המלוא ולפנים, כי ממנו ולחוץ לא בנה שיהיה פנוי לאסיפת העם (כי לכן הוכיח ירבעם את שלמה שבנה את המלוא מ"א י"א כ"ז):
פסוק י:
וילך מאז נתגדל דוד, בין בהצלחה היה הלוך וגדול, בין באושר הנפשי וה' עמו:
פסוק יא:
וישלח חירם, אחר שהוכן מלכותו על כלל ישראל, כמו שהיה הציון לזה עיר ציון עיר שחוברה לה יחדיו יהודה ובנימין, ראה כי גם גוי לא ידע יעבדוהו, כי חירם שלח לו מלאכים לכרות עמו ברית ולבנות לו בית:
פסוק יב:
וידע דוד מצד הא' שהכין מלכותו בירושלים ידע כי הכינו ה' למלך על ישראל, ומצד הב' ידע כי נשא ממלכתו עד שלו יובילו מלכים שי, והבין שזה בעבור עמו ישראל:
פסוק יג:
פלגשים ונשים ובד"ה (א' יד, ג') אמר נשים לבד, וזה לדברי האומר פלגשים בקדושין בלא כתובה, שהיא אשה מצד הקדושין ופלגש מצד חסרון הכתובה, ובד"ה (שם, ה-ו) נזכר עוד שני בנים אלפלט ונוגה, וכתב מהרי"א שדלג עליהם פה מפני שמתו בקטנותם:
פסוק יז:
וישמעו פלשתים עד עתה חשבוהו לבעל ברית אכיש ולוחם עם מלכות שאול, ועתה שקבלוהו למלך הלכו לבקשו אם יכנע להם למס וירד אל המצודה היא המצודה שבמדבר מעון שהתהלך שם דוד בברחו מפני שאול שהיה קרוב לארץ פלשתים, לכן אמר וירד:
פסוק יח:
ופלשתים הם ראו שדוד קרוב אל ארצם, וינטשו בעמק רפאים סמוך לירושלים:
פסוק יט:
וישאל דוד וכו' האעלה כי ההולך מן המדבר לעמק רפאים שהוא בצד ירושלים, הוא עולה:
פסוק כ:
פרץ כי משם התפשטו הנה והנה כמים הפורצים גדודי השפה שמתפשטים לכל עבר:
פסוק כא:
וישאם דוד ובד"ה (א' יד, יב) כתוב וישרפם, ופי' חכמינו זכרונם לברכה (ע"ז מד) שתחלה התחילו לשרפם ובתוך כך בא אליהם אתי הגתי שהיה עובד אלילים ובטלום (כי העובד אלילים מבטל עבודה זרה שלו) ואז נשאום עמם, ולכן בד"ה קראם אלהיהם טרם שבטלום ופה קראום עצביהם אחר שבטלום משם אלהות:
פסוק כג:
השאלות: מדוע צוהו זאת הפעם שיסוב אל אחריהם ולמה נתן לו אות על ידי קול הצעדה בראשי הבכאים:
פסוק כג:
ויאמר לא תעלה ובד"ה (שם, יד) כתיב לא תעלה אחריהם הסב מעליהם, צוהו שעתה לא יעלה עליהם כמו בראשונה בענין שיפול עליהם מאחריהם, רק יסוב אל הצד בענין שיפול בצד המחנה המגביל ממול בכאים, שהאילנות יהי בצדם האחד ומחנה דוד מצד השני המגביל לו:
פסוק כד:
ויהי וצוהו בל יחל להכות עד ישמע קול צעדה בראשי הבכאים, והיה בזה אם לימוד הדרך הקרוב לנצח בתחבולות מלחמה, שאחר שנפל עליהם בפעם הראשון בצד של אחריהם בודאי נשמרו עתה בצד הזה והעמידו שם גבורי חיל ולכן טוב שיפול עתה מן הצד, ושיחל ההכאה בעת ישב הרוח בין הבכאים והאלנות שיחשבו כי יש מחנה וחיל בין הבכאים ויתבהלו משני הצדדים, מלבד מה שהיה בזה ענין השגחיי שיצא ה' להכות במחנה האויב והשמיע קול צעדה עד שהיה נס וטבע יחד, וחוץ מזה בא לנסות את דוד בדבר אשר לא עמד בו שאול ולא המתין על שמואל ובעבור זה נלקח המלוכה ממנו ודוד שמר מצוה ולא בטח על גבורתו וא"ל אז תחרץ כי אז יצא ה' כי ההשגחה דבקה עם האמונה והנס דבק עם הבוטח, והגם שבפעם הראשון נצחם בדרך הטבע האמין בה' כי עתה לא יכם רק אם יצא ה' לפניו, ולכן ויכם מגבע וכו':