פסוק א:ויבאו כל שבטי ישראל וגו'. זכר שמיד אחרי מות אישבשת באו כל שבטי ישראל אל דוד חברון ואמרו לו עצמך ובשרך אנחנו גם אתמול גם שלשום וגומר, רוצה לומר אל תחשוב שבני יהודה הם קרוביך ואנחנו לא, כי גם כן אנחנו עצמך ובשרך כהם, כי כלנו בני איש אחד נחנו, (ב) ואם תאמר שמלבד הקורבה יש לך אהבה רבה עם בני יהודה לפי שמלכת עליהם ראשונה, הנה אין בזה טענה, לפי שאתה ידעת שבימי שאול אתה היית המוציא והמביא את ישראל, ואם כן הרי כאלו מלכת עלינו אז שהיה ראשונה לכל ההמלכות האלה. ועדו נתנו טענה שלישית והיא שאמר השם יתברך אתה תרעה את עמי ישראל ותהיה נגיד על ישראל, והנה לא אמר את יהודה כי אם את ישראל, יורה שזה העקר ושזהו שרש המלכות כלו:
פסוק ג:וידמה שאז הלך העם איש לאהלו ושבאו הזקנים שבשבטים אחר כך אל חברון והמליכו שם את דוד, והוא קבלתם אותו למלך על כל ישראל לפני ארון ה'. והמפרשים אמרו שהזקנים באו ראשונה לכרות ברית, שלא ירע עמהם על אשר החזיקו עם אישבשת, ואחרי כן באו כל העם, ושפירוש ויבאו הזקנים וכבר באו הזקנים. והיותר נכון אצלי הוא שבאו השבטים כלם ולזקנים בפרט כרת הברית, כי בידם נשבע על כל אשר יעשה בישראל או נשבע שלא ירע לזקנים, ואז כלם השבטים והזקנים המליכוהו, ונתאמת אז אצלם (תהלים כ"א ח') כי המלך בוטח בהשם ובחסד עליו בל ימוט:
פסוק ד:פרשה שבעה עשר תספר איך לכד דוד את ירושלם ונלחם עם פלשתים, וישלח חירם מלך צור חרשים ועצים ויבנו את בית המלך, ואיך העלה את ארון האלקים מקרית יערים אשר היה שם מיום שהשיבו אותו פלשתים ומיתת עוזא על אשר החזיק בו, ושישב בבית עובד אדום הגתי ואחר כך הביאו המלך אל ירושלם, ואיך חשב מחשבות לבנות את בית ה' ומה שאמר לו ית' על זה ביד נתן הנביא ומה שהתפלל דוד עליו. תחלת הפרשה בן שלשים שנה וגו', עד ויהי אחרי כן ויך דוד וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת ששה שאלות:
פסוק ד:השאלה הראשונה בלכידת ירושלם, והיא כי אם היה ירושלם לבני יהודה ובנימין קודם לזה, איך הלך עתה דוד ללכדה? ומה הטענה אשר היה ליבוסי שלא יבא דוד שמה בעבור העורים והפסחים אשר יסיר? ולא ימלט אם שנאמר שהיו העורים עם דוד ובכלל אנשיו או היו מהיבוסי, ואם היו מעבדי דוד איך אמר כל מכה יבוסי ואת העורים והפסחים שנאי נפש דוד וגומר, ואמר עור ופסח לא יבא אל הבית? ואם היו מהיבוסי איך אמרו אם כן לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים וגומר? וזה היה בידם ולא ביד דוד, ובדברי הימים לא זכר דבר מהם:
פסוק ד:השאלה השנית במה שנמצא בספורים האלה אשר בזאת הפרשה הבדל גדול וחלוף רב בין מה שנכתב הנה ובין מה שנכתב בדברי הימים. כי שם ספר כי אחר המלכת דוד לכד את ירושלם, ואחר זה זכר הגבורים אשר היו לדוד, ואחרי זה זכר שהעלו את ארון האלקים לבית עובד, ואחריו זכר ששלח חירם לבנות הבית לדוד, ואחר זה שלקח נשים בירושלם, ואחר כך ספר המלחמות אשר עשה דוד בפלשתים, ואחר זה שהעלה הארון מבית עובד אדום, ואחריו איך חשב דוד לבנות את בית ה'. אמנם כאן ספר הדברים באופן אחר, שזכר ראשונה לכידת ציון, ואחריו ששלח חירם לבנות הבית לדוד, ואחריו שלקח נשים בירושלם, ואחר זה זכר מלחמות הפלשתים, ואחר כל זה ספר העלאת הארון מקרית יערים, ומחובר עמו העלאתו מבית עובד אדום ומחשבת דוד לבנות בית האלקים, וראוי שנדע מה היה סבת החלוף הזה? ומה היה אמתת הספור בקדימתו ואיחורו? השאלה השלישית במה שספר הנה שנלחם דוד בפלשתים פעם אחד, ואמר לו ית' עלה כי נתן אתן את הפלשתים בידך, ובפעם השנית שאל בה' אם ילחם עמהם והשיבו ית' לא תעלה הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים וגו' אז תחרץ כי אז יצא ה' לפניך וגו', וזה מתמיה מאד, כי אם לא היה ראוי דוד לתשועה ונצחון ההוא למה נתנם השם בידו? ואם היה ראוי והגון אליו והאל ית' היה חפץ לתת תשועה בידו למה יצוה אותו שלא יעלה כי אם בשמעו את קול סערה בראשי הבכאים ושאז יצא ה' לפניו? והנה לכל זמן ועת לכל חפץ האלקים ומה הענין הזה? השאלה הרביעית במה שספר ששלח עוזה ידו ויאחז בארון האלקים כי שמטו הבקר ושחרה אף ה' בו ויכהו שם וימת, והנה עוזה היתה כוונתו רצויה ומחשבתו לשום שמים כדי שלא יפול ארון האלקים מעל העגלה, ולמה המיתו האלקים בחרון אפו על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו? ובדברי הימים נזכר שאמר דוד (דברי הימים א' ט"ו י"ג) כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלקינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט, ויורה שלא מת עוזה בחטאתו כי אם בחטאת ישראל כלם, והוא זר מאד:
פסוק ד:השאלה החמישית במה שספר שאמר נתן הנביא לדוד (כאשר אמר לו לבנות בית לה') כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך, ואיך אמר הנביא הדבר הזה אשר לא צוהו ה'? והנה האל ית' אמר אליו מיד אחר זה האתה תבנה בית לשמי? ואם האל ית' לא צוהו על זה איך אמרו לדוד? והיה לו לומר אשמעה מה ידבר האל יתברך:
פסוק ד:השאלה הששית למה לא רצה האל ית' שיבנה דוד את הבית? ואם היה רצונו לבנותו והיו אצלו מזומנים הדברים הצריכים אליו, למה מנע הש"י טוב מבעליו ולא הספיק בידו לעשותו ובחר שיבנהו שלמה בנו? ואם נאמר שהיתה הסבה בזה לפי שדוד שפך דמים רבים, הנה זה יחשב לו לצדקה, כי הם דמי אויבי ה' ולא הרג מבני ישראל כי אם מהאויבים, והנה שלמה שפך דם יואב ודם אדוניהו אחיו ודם שמעי בן גרא והיו מבני ישראל? ואם נאמר שהיו אלה חייבי מיתה, אין ספק שיותר היו חייבים בה אויבי ה' הפלשתים שהרג דוד, ויותר ראוי היה שנעים זמירות ישראל דוד בחיר ה' יבנה אותו משיבנהו שלמה אשר נשיו הטו את לבבו וילך ויעבוד אלקים אחרים.
פסוק ד:והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק ד:(ד-ה) בן שלשים שנה דוד במלכו וגו'. לפי שמלכות שאול לא היה מתקיים לא זכר הכתוב בו השנים אשר מלך על ישראל, ולא זכר כמה היו ימי שאול בהמלכתו, לפי שצל היו ימי שניו עלי ארץ ובמספר ירחים לא באו, אבל דוד שהיה מלכותו קיים כימי השמים על הארץ, זכר הכתוב ימי חייו בהמלכתו וכמה שנים מלך, ולזה אמר הכתוב שהיה בן שלשים שנה במלכו, כי הם השנים היותר מוכנים לכח לגבורה ולתבונה, וארבעים שנה מלך והיה א"כ במותו בן שבעים שנה, לקיים מה שנאמר (תהלים צ' י') ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ועם היות שבפרטן עולים לארבעים שנה וששה חדשים, הנה לא חשש הכתוב כי אם לארבעים שנה, וכן בדברי הימים אמר (דברי הימים א' כ"ט כ"ז) שמלך ארבעים שנה ולא זכר הששה חדשים, לפי שלא מנה הכתוב כי אם השנים השלמות ולכן לא חשש לששה החדשים. ובמדרש שמואל (סוף פר' כ"ז) אמרו אלין ששה חדשים יתירייא מה אינון? ר' יצחק בשם רבי יונה אומר חסרים היו משלשים ושלש (שנה שמלך בירושלם) אלא שהכתובים חולקין כבוד לירושלם ומונין אותם שלמים. א"ר יודן חשבון המרובה בולע את המועט לפי שכתוב (מלכים א' י"א ט"ז) כי ששת חדשים ישב שם יואב, ואותם ששה חדשים לא עלו לו מן המנין. ד"א אותן ששה חדשים שברח מפני אבשלום בנו לא עלו לו מן המנין, אלא בשעירה נתכפר לו כיחיד הדיוט. (ובמסכת סנהדרין פ"א ק"ז ע"א) ר' יהודה אומר ששה חדשים נצטרע דוד ונסתלקה ממנו שכינה ופירשו ממנו סנהדרין. נצטרע, דכתיב (תהלים נ"א ט') תחטאני באזוב ואטהר, ונסתלקה ממנו שכינה, שנאמר (שם שם י"ד) השיבה לי ששון ישעך, ופירשו ממנו סנהדרין, דכתיב (שם קי"ט ע"ט) ישובו לי יראיך וגו', ולכן לא נמנו בתוך שנותיו:
פסוק ו:וילך המלך ואנשיו ירושלים. ספר הכתוב שמיד אחרי המלכת דוד הלך עם אנשיו ירושלם, לפי שהיתה קבלה אצלם כי ציון יהיה ראש ממלכות ישראל, ובדברי הימים פירש שהאנשים אשר הלכו עם דוד היו כל בני ישראל אמר שם (דברי הימים א' י"א ד') וילך דוד וכל ישראל, ואם כן קראם הכתוב כאן אנשיו לפי שבהיותו מולך על ישראל ויהודה כבר היו כלם אנשיו. ואמנם ענין המלחמה הזאת והעורים והפסחים חשב רד"ק שעד ימי דוד לא נלכדה מצודת ירושלם, ועם היות העיר מיהודה ובנימין היה המבצר בידי היבוסים ועלה דוד ללכדו, ולזה אמר וילכד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד. והמתרגם נמשך לדעת חז"ל בפרקי ר' אליעזר (פרק ל"ו) אמרו, שהעורים והפסחים היו צלמים, אמרו בדרש אנשי יבוס אמרו לאברהם כרות עמנו ברית שאין זרעך יורש את עיר היבוסי ואנו מוכרים לך את מערת המכפלה ועשה כן, ואנשי יבוס עשו צלמי נחשת והעמידום ברחוב העיר וכתבו עליהם ברית השבועה, וכשבאו ישראל לארץ לא יכלו להכנס שם מפני השבועה, שנאמר (יהושע ט"ו ס"ב) ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם, וכשמלך דוד רצה להכנס שם ולא הניחוהו, שנאמר ויאמרו יושבי יבוס לדוד לא תבא הנה, אמרו לו אין אתה יכול עד שתסיר הצלמים הללו שכתוב בהם ברית השבועה, שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים ואלו הם הצלמים שעינים להם ולא יראו ורגלים להם ולא יהלכו. ואמרו ששני צלמים היו אחד עור על דמות יצחק ואחד פסח על דמות יעקב, ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך שנאמר (בראשית כ"א כ"ג) אם תשקר לי ולניני ולנכדי, לפיכך לא כבשו אותו ישראל כי עדיין היה נכד אבימלך חי, ובימי דוד כבר מת ובטלה השבועה, והיו שני הצלמים במגדל הנקרא צנור, וזהו כל מכה יבוסי ויגע בצנור, כל מי שהיה מכה יבוסי היה נוגע בצנור ראשונה. מה עשה ישראל? הביאו אילן של ברוש וכפפו אותו וקפץ יואב ועלה לראש החומה, ובקשו שם להרגו והיה יואב גבור ונלחם כנגדם ובאו גבורי ישראל ועזרוהו, ואחר כך קנה דוד מאת היבוסי את עיר היבוסי במכר זהב ובכתב לאחוזת עולם. מה עשה דוד? לקח מכל שבט ושבט חמשים שקלים הרי כלן שש מאות שקלים, שנאמר (דברי הימים א' כ"א כ"ה) ויתן דוד לארנון וגו'. עוד אחז"ל במדרש שמואל (א"ה נ"ל שהרב סבר מדרש תהלים, כי במ"ש לא מצאתי מדרש זה, אמנם במ"ת מזמור י"ח פסוק ל' מצאתי ודוק): מה עשה יואב? הלך והביא ברוש אחד רענן וקבעו בצד החומה וכפף ראשו (שהיה רך) ואחז בו דוד וקפץ יואב על ראשו של דוד ונתלה בברוש ודלג על החומה, וז"ש (תהלים קמ"א ה') יהלמני צדיק חסד ויוכיחני שמן ראש אל יניא ראשי, מה עשה הקב"ה? קצר את החומה עד שעלה דוד אחריו שנאמר (שם י"ח ל') ובאלקי אדלג שור, זהו דעת חז"ל בענין הזה. ויקשה להם מה שאמר בספר שופטים, (שופטים א' ח') וילחמו בני ישראל בירושלם וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש? ועברו אם כן על השבועה. ויקשה גם כן אמרו לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים, והנה הם היו בידיהם ואיך יאמרו לדוד כי אם הסירך וגו'? ועוד כי אם היו כבר תמו הדורות שהיתה השבועה עליהם, כמו שאמר (בראשית כ"א כ"ו) אם תשקר לי ולניני ולנכדי, למה יצטרכו להסיר הצלמים בעבור השבועה? אחרי שכבר עבר זמנה, וגם מה יהיה ענין עור ופסח לא יבוא אל הבית? והעורים והפסחים היו בבית, ואיך אמר לא יבא אל הבית? והיה לו לומר לא יצא מן הבית או לא יהיה בבית. ורלב"ג התחכם למצוא בזה תחבולה, ואמר שעורים ופסחים היו צלמים עשויים באופן מהתחבולה שיניעו מקלות של ברזל רבי המשקל תנועה חזקה, בענין שלא יוכל אדם לעבור שם כי יכו אותם הצלמים במקלות, והיו אותם הצלמים בדמות עורים ופסחים ומקליהם בידיהם, והיו סמוכים לצנור המים באופן שהיו מוציאים המים מפיהם ובתנועת המים היו מתנועעים הצלמים והמקלות באופן שלא יוכל אדם להכנס שם מפניהם, ולזה אמר לא תבא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים, ואמר כל מכה יבוסי ויגע בצנור, כי היתה התחבולה להשחית הצנור ואז לא יבואו המים אל הצלמים ולא יוכלו להתנועע ולא יכו עם המקלות אשר בידיהם לנכנסים שמה. והיותר נראה בזה הוא מה שכתבתי בתחלת ספר שופטים (דף מ"ב ע"ב), שהיה ירושלם והיבוסי שם מחוז, והיו בו ערים ומושב לבני יהודה ובו גם כן נחלה לבני בנימין, ועם היות שבני יהודה לכדו ירושלם ויכוה לפי חרב ואת העיר שרפו באש היה זה בחלק יהודה, אבל חלק בנימין לא נלכד ושם נאמר שישב היבוסי בירושלם עם בני בנימין. והנראה שלא לכדו את העיר ונשארו בה היבוסי, וכ"ש המבצר שהיא המצודה שנקראה אחר כך ציון (טעם למה שנקראה עיר דוד ציון) להיותו דבר מצוין ונרשם בכל הארץ, והנה דוד כאשר מלך על כל ישראל מיד עם כל השבטים אשר נתקבצו שם הלך על ירושלם, והיבוסי יושב הארץ אמר לדוד לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים, ר"ל דוד אל תדמה בנפשך שלחוזק גבורתך ולרוב העם אשר אתך נשלים עמך לא יהיה כן, כי אתה באמת לא תבא הנה עד אשר תסיר מכאן אפילו האנשים העורים והפסחים, וזה נאמר בהרחבת הלשון, כי לא ילכוד העיר עד בלי השאיר שם שריד, כי אפילו נער אחד או עור או פסח ימנע אותו מהביאה. ולפי שהיה הדבור הזה נאמר לא על הדיוק כי אם על צד ההרחבה והמשל, לכן חזר ואמר לא יבא דוד הנה, ר"ל הנה היו כלל הדברים שלא יכנס דוד לעיר, כי זהו המכוון במשל העורים והפסחים, והנה אמרו זה לפי שהיה העיר מבצר ובית מקדש מלך, ושני אנשים שישארו בה ימנעו לכידתה לכל מלכי הארץ מפני חזקה.
פסוק ז:והבן הפסוקים שראשונה אמר וילכד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד, ר"ל שהם היו נלחמים עם העיר ועם המבצר ודוד בעצמו לגבורתו ראשונה לכד המבצר, ולכבודו וכבוד המבצר ההוא קראו עיר דוד ולא נקרא עוד מצודה, ולא לכד יואב המצודה ההיא כי אם דוד עצמו, ולכן נקראה על שמו, ואחרי שלכד דוד המצודה השתדל ללכוד עוד את העיר שהיתה גם כן חזקה מאד והיתה נבדלת מהמבצר, (ח) וז"ש אח"כ כל מכה יבוסי ויגע בצנור ואת העורים והפסחים שנאי נפש דוד, ר"ל שצוה דוד על לכידת העיר ואמר שכל אשר יכה ראשונה היבוסי, והוא שיכנס ראשונה בעיר ויגע בצנור שהוא המגדל החזק שאשר יגע בו ראשונה ויגיע עדיו, ועם זה יכה כלם אפילו העורים והפסחים. ואמרו שנאי נפש דוד לא יחזור לבד לעורים ולפסחים כי אם לכל הנזכרים, והם היבוסי והעורים והפסחים שהיו שונאים אותו ואומרים לבזותו לא תבא הנה. והנה גזרת המאמר לא נזכר בכאן, ובדברי הימים אמר (דברי הימים א' י"א ה' ו') ויאמרו יושבי יבוס לדוד לא תבא הנה וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד, ויאמר דוד כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר ויעל בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש: והנה למדנו מזה שנכתב בדברי הימים דברים. אחד שאחרי שלכד דוד מצודת ציון צוה על הכות יבוסי והיא לכידת העיר כמו שאמרתי. השני שגזרת המאמר הוא יהיה לראש ולשר. השלישי שלא אמר שיהיה לראש כל מי שיכה יבוסי, כי אם שהראשון שיכנס ויעלה שמה בחזקה יתנו לו שררה ושלטנות. הרביעי שיואב הוא היה אשר עלה ראשונה והדברים האלה כלם לא נזכרו בכאן. החמישי שלא זכר שם עורים ופסחים, והוא מה שיורה שלא היו מעצם הספור כי אם הרחבת הלשון ודבור המשלי, כמו שזכרתי. ואמרו הנה על כן יאמרו עור ופסח לא יבא אל הבית, הוא משל דבריהם אשר אמרו, והוא דבור בלעג ובתמיהה, כאומר עור ופסח יאמר לדוד לא תבוא הנה, כמו שאמרו היבוסים? זה היה באמת סכלות גדול:
פסוק ט:והנה דוד נתישב בציון ויבן סביב מן המלוא וביתה, ר"ל שחפר חפירה גדולה סביב ציון ומלא החפירה ההיא מן המים, כמו שעושים גם היום לחוזק העיירות שלא יכנסו שם האנשים בקלות, ולזה נקרא מלוא, ובנה סביבה מפנים חומה גדולה דלתים ובריח כמנהג, וזהו ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה, וכאשר לכד דוד ירושלם שמח לבו ויגל כבודו, (י) ומשם והלאה הלך דוד הלוך וגדול ויי' היה עמו. הנה התבארו בזה הפסוקים והותרה השאלה הראשונה:
פסוק יא:וישלח חירם מלך צור וגו'. זכר שחירם מלך צור שלח מלאכים אל דוד לתת לו שלום בהמלכתו, וששלח לו עצי ארזים שלא היו נמצאים בארץ ישראל, כמו שיבא בספור בנין הבית (מלכים א' ה'), ושלח עמהם חרשי עץ וחרשי אבן קיר, ר"ל אומנים גדולים ושיעשו בית לדוד בעיר ציון. וצור הנזכר בכאן אינו ויניציא"ה אשר אנו קוראים היום צור ולא היה גם כן רומ"י הרשעה שנקראה צור, אבל היה מדינה גדולה סמוכה לירושלם והגוים קוראים אותה בלשונם טיר"ו, והיא כבר נחרבת היום. וחכמינו ז"ל אמרו כל צור מלא הוא רומ"י, וכל צר חסר הוא הסמוך לירושלם: (א"ה לא ידעתי אם הרב המחבר עצמו טעה בגירסת זה המדרש או אם המגיהים טעו בו, כי הוא הפך הגרסא האמיתית, וכן מצאתי ג"כ בפירושו על נביאים אחרונים בישעיה סי' כ"ג על פסוק כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור, שכתב ג"כ הפך זה המדרש באמרו שם ז"ל, וכבר זכרתי שאין לנו סמך חזק בכתוב לשיהיה צור רומ"י לפי שהוא מלך בו"יו עכ"ד: ותמהתי מאד עליו איך לא הרגיש הרב טעות זה? הלא הוא עצמו הביא המדרש הזה לפי הגרסא האמיתית, כי שם בתחלת הכוונה הכוללת שעשה לסי' הנ"ל הביאו על אמיתתו מב"ר סוף פר' ס"א, ומילמדנו פרש' בא על פסוק ויהי חושך אפלה, ומפסיקתא פר' בא על פסוק ויהי בחצי הלילה? לכן נ"ל ששגגה היא היוצאת מלפני השליט, ואולי אין לרב בזה אשמה כלל ועם המגיהים תלין המשוגה, כי בכמה מקומות מצאתי שהם שגו ברואה פקו פליליה והפכו הענין ודוק):
פסוק יב:וכאשר ראה דוד שלכדו ירושלם אשר שם ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, ושגוי לא ידע יעבדוהו ומלאכי מלך צור וחרשיו בנו לו את הבית למעלת שבתו ידע והתאמת אצלו כי הכינו השם למלך על ישראל כי מה' היתה לו, והבין עם זה כי תכלית מעלתו לא היה לעצמו כי אם לתועלת ישראל, וזהו כי נשא מלכותו בעבור עמו ישראל:
פסוק יג:וספר שלקח דוד עוד בירושלם פלגשים ונשים, מלבד אשר היו לו קודם לזה, וכבר כתבתי בפירושי לספר שופטים בענין פלגש בגבעה, שפילגשים היו בקדושין ונשים בכתובה וקדושין, וקבלו חז"ל במסכת סנהדרין (פ"ב כ"א ע"א) כי שמונה עשר נשים היו לו לדוד ובהם נכללו הפלגשים, ולכן בדברי הימים לא זכר פלגשים, ואמר לבד (דברי הימים א' י"ד ג') ויקח דוד נשים בירושלם, לפי שלהיות הפילגשים בקדושין נקראו נשים. ודרשו (שם שם) שלא ירבה לו נשים האמור במלך (דברים י"ז י"ז), נאמר על יותר משמונה עשר וסמכו זה אחר הקבלה, ממה שאמר הכתוב (בסי' י"ב ח') ואוסיפה לך כהנה וכהנה ושש נשים היו לו, ואמר כהנה וכהנה שהם שנים עשר הרי לך י"ח:
פסוק יד:(יד-טז) וכן זכר שנולדו לו בנים בירושלם, שמוע והוא שמעה הנזכר בדברים הימים (דברי הימים א' ג' ה'), ואלישוע הוא אלי שמע שנזכר שם (שם שם ו') גם כן, ועוד נזכר שם אליפלט אחר וכן נוגה ולא נזכרו כאן, אולי שמתו קטנים ולא היה להם זכר, ולכן לא נזכרו הנה כי אם הבנים שהגיעו לגדול:
פסוק יז:וישמעו פלשתים כי משחו וגו'. ספר הכתוב שכאשר שמעו פלשתים כי נמשח דוד למלך עלו לבקש את דוד, ר"ל להלחם עמו, ודוד ירד אל המצודה, וידמה שהיתה אותה המצודה מבצר ומגדל שהיה שפל מירושלם, ולכן אמר וירד אל המצודה:
פסוק יט:ושם שאל בהשם והשיבו עלה כי נתן אתן את הפלשתים בידך, והנה אמר בזה לשון עליה, (כ) לפי שהיו הפלשתים מתפשטים עד עמק רפאים והוא אשר נקרא אחרי כן בעל פרצים, לפי שהכם שם דוד ואמר פרץ ה' את אויבי לפני כפרץ מים, ר"ל בפתע פתאום כמים הנפרצים:
פסוק כא:וזכר שעזבו שם הפלשתים את עצביהם וישאם דוד ואנשיו, ר"ל וישרפם, וכן ת"י ואוקדינון דוד וחברוהי, וכן אומר בדברי הימים (דברי הימים א' י"ד י"ב) ויאמר דוד וישרפום באש, ויהיה א"כ וישאם מגזרת (איוב ל"ב כ"ג) כמעט ישאני עושני, (נחום א' ה') ותשא הארץ מפניו, וחז"ל (ע"ז פ"ג מ"ד א') פירשוהו לשון נטילה, וישאם דוד מלמד שנטלם לעצמו. והקשו והכתיב וישרפום באש? ותירצו כאן קודם שבא איתי הגיתי כאן לאחר שבא, ר"ל כי באותה מלחמה היה איתי הגיתי עם פלשתים ופלשתי היה, וכשראה מפלתן בא לו אל דוד, וקודם שבא איתי הגיתי היו מתחילין לשרוף, כי העצבים היו ע"ז ואסורים בהנאה, וכיון שבא איתי ובטל הע"ז הניחו מלשרוף אותם, ועל מה שלא שרפו אמר וישאם דוד, כי הע"ז כיון שבטלה גוי היתה מותרת בהנאה. ואפשר לפרש שדוד ואנשיו נטלו עצביהם והביאום לירושלם לחרפם ולגדפם, ולזה אמר כאן וישאם דוד ואחרי היותם שם צוה לשרפם באחרונה אחרי הגדוף, ועליו אמר בדברי הימים וישרפום באש, והסכימו אם כן ב' הפסוקים:
פסוק כב:וזכר הכתוב שאחרי כן הוסיפו פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים כבראשונה, והנה באמת המקום הורה על תכליתם ושיפלו רפאים, כי על כן באו שמה בהשגחת הש"י להיותו עמק אשר נקרא עמק רפאים:
פסוק כג:ודוד שאל בה' היעלה עליהם? והאל ית' השיבו לא תעלה הסב אל אחריהם, ר"ל לא תעלה עליהם מעתה ולא תלך בדרך ישרה כפעם בפעם, אבל הסב אל אחוריהם, ר"ל תבוא מאחורי מחניהם, ותבוא אל הפלשתים ממול בכאים, ר"ל מאחורי אילנות שהיו שם סביב המחנה, (כד) וכאשר תשמע קול הצעדה, ר"ל קול הנענוע והליכה, (מגזירת (משלי ל' כ"ט) מטיבי צעד) בראשי האילנות הבכאים ההם, (והם הנקראים בלע"ז מוראלי"ש) אז תחרץ, ר"ל תתנועע ותחזק ללחום בפלשתים. או יהיה כדברי רש"י תרים קול מלחמה ותצעק כי אז יצא ה' לפניך להכות בהם לא קודם זה. ות"י כמשמעך ית קול צוחתא ברישיה אילניא בכן תתקף ארי בכן נפק מלאכיה דה' לאצלחא קדמך, ירצה שהיו צועקים בראשי האילנות, ששולח הש"י לעזור לדוד מלאכי עליון משרתיו עושי רצונו. ואמנם למה היה הענין הזה, אמרו במדרש תהלים (מזמור כ"ז) א"ל הקב"ה לדוד אין לך רשות לפשוט יד בהם אפילו הם קרובים אצלך, עד שאתה רואה את ראשי אילנות מנענעים אז תחרץ, מהו תחרץ? לשון חיתוך הוא, שנא' (איוב י"ד ה') אם חרוצים ימיו, ולמה נתן להם סימן מראשי הבכאים ולא מאחריהם? א"ר ברכיה מפני שראש הבכא כלו מלא קוצים, לומר לך שכל זמן שישראל שרויים בצער כאלו צרה לפניו, שנאמר (תהלים צ"א ט"ו) עמו אנכי בצרה. ורד"ק כתב שצוה זה לפי שקודם זה לא הגיעה עת הישועה, ובעוד שלא יבא העת בין כך ובין כך הסב לאחריהם ובאת להם ממול הבכאים. והוא הוא מקום הקושיא, כי אם יש עת לכל חפץ תחת השמים, הנה הוא בדברים המושפעים מפאת המערכה, אבל כאשר דבר מלך שלטון והם הדברים המושגחים, יקשה מאד הגבלת הזמן ושבעת מה לא יעשה ובעת אחריו יעשה? ויותר נכון הוא מה שכתב רלב"ג, שצוה הש"י לדוד שלא יעלה על הפלשתים כי אם בתחבולות שיעשה, לשלא ירגישו בבואו, ולזה אמר שיסב אל אחריהם באופן שיבא להם ממול הבכאים, והם אילנות רבי הענפים והעלים, וגם שימתין שיבא רוח יניע ראשי הבכאים בדרך שישמע בהם כמו קול צעדי המתנועעים, כי יהיה זה סבה שיחשבו הפלשתים בשמעם קול צעדי דוד שהוא קול תנועת ראשי הבכאים ולא יהיו נשמרים ממנו כלל, ואז יתנועע במהירות ויפול עליהם, ובזה האופן מהתחבולה ינצחם. ואמנם הוצרכו הפעם הזאת לבוא עליהם בתחבולה מה שלא עשו בשאר הפעמים, לפי שנגלה לפניו יתברך שלפי המערכה היה ראוי שינצחו פלשתים לישראל, ועם היות שהאל יתברך יכול על המערכות, הנה אם היה אפשר שעל צד התחבולה עם העזר האלקי ינצחו, לא היה ראוי שיפעל נס אחר יותר מופלא, כי אין ראוי שיעשו הנסים כי אם להכרח רב. ואני אחשוב שלמה שהיה חטא שאול ופשעו שלא שמר את דבר ה' ולא לקח עצה ממנו בענין המלחמות, לא בגלגל כי לא שמר הזמן אשר אמר לו שמואל, ולא בעמלק שלא עשה הנקמה כאשר צוה ה' אותו, רצה יתברך להראות העמים והשרים שהיה דוד שומר מצוה, ושלא יעבור ולא יפיל מדבר ה' ארצה, ולזה כאשר ראהו משתדל ונכסף מאד במלחמת הפלשתים, השיבו ית' שלא יעלה ושיסוב אל אחריהם ולא ילחם עד שישמע קול צעדת הבכאים, וכל זה כדי לנסותו אם ישמור דבר ה' ומצותו או יעבור עליו כאשר עשה שאול:
פסוק כה:וספר הכתוב שעשה דוד כן כאשר צוהו ה', והיה די בשיאמר הכתוב ויעש דוד כן, או ויעש דוד כאשר צוהו ה', אבל נכפל המאמר הזה להודיע שקיים זה להיותו מצוה אלקית ועצר ברוחו, ובזה מהשלמות הגדול אליו ולזה התכלית נזכר זה פה. או נוכל לומר שרצה ית' שלא יעשה דוד דבר מפי עצמו כאשר היה עושה שאול, אבל שיהיה תמיד נשמע אל עצתו ית' ולא יבטח בצדקתו, וידע כי עמו ית' עצה וגבורה, והותרה השאלה השנית: