א וַיָּבֹ֜אוּ אַנְשֵׁ֣י ׀ קִרְיַ֣ת יְעָרִ֗ים וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה וַיָּבִ֣אוּ אֹת֔וֹ אֶל־בֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב בַּגִּבְעָ֑ה וְאֶת־אֶלְעָזָ֤ר בְּנוֹ֙ קִדְּשׁ֔וּ לִשְׁמֹ֖ר אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ ב וַיְהִ֗י מִיּ֞וֹם שֶׁ֤בֶת הָֽאָרוֹן֙ בְּקִרְיַ֣ת יְעָרִ֔ים וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַיִּֽהְי֖וּ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיִּנָּה֛וּ כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃ ג וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל אֶל־כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵל֮ לֵאמֹר֒ אִם־בְּכָל־לְבַבְכֶ֗ם אַתֶּ֤ם שָׁבִים֙ אֶל־יְהוָ֔ה הָסִ֜ירוּ אֶת־אֱלֹהֵ֧י הַנֵּכָ֛ר מִתּוֹכְכֶ֖ם וְהָעַשְׁתָּר֑וֹת וְהָכִ֨ינוּ לְבַבְכֶ֤ם אֶל־יְהוָה֙ וְעִבְדֻ֣הוּ לְבַדּ֔וֹ וְיַצֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃ ד וַיָּסִ֙ירוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת־הָעַשְׁתָּרֹ֑ת וַיַּעַבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃ ה וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל קִבְצ֥וּ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל הַמִּצְפָּ֑תָה וְאֶתְפַּלֵּ֥ל בַּעַדְכֶ֖ם אֶל־יְהוָֽה׃ ו וַיִּקָּבְצ֣וּ הַ֠מִּצְפָּתָה וַיִּֽשְׁאֲבוּ־מַ֜יִם וַֽיִּשְׁפְּכ֣וּ ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה וַיָּצ֙וּמוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְרוּ שָׁ֔ם חָטָ֖אנוּ לַיהוָ֑ה וַיִּשְׁפֹּ֧ט שְׁמוּאֵ֛ל אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּצְפָּֽה׃ ז וַיִּשְׁמְע֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים כִּֽי־הִתְקַבְּצ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּצְפָּ֔תָה וַיַּעֲל֥וּ סַרְנֵֽי־פְלִשְׁתִּ֖ים אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּשְׁמְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֥י פְלִשְׁתִּֽים׃ ח וַיֹּאמְר֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל אַל־תַּחֲרֵ֣שׁ מִמֶּ֔נּוּ מִזְּעֹ֖ק אֶל־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃ ט וַיִּקַּ֣ח שְׁמוּאֵ֗ל טְלֵ֤ה חָלָב֙ אֶחָ֔ד ויעלה (וַיַּעֲלֵ֧הוּ) עוֹלָ֛ה כָּלִ֖יל לַֽיהוָ֑ה וַיִּזְעַ֨ק שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־יְהוָה֙ בְּעַ֣ד יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּעֲנֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ י וַיְהִ֤י שְׁמוּאֵל֙ מַעֲלֶ֣ה הָעוֹלָ֔ה וּפְלִשְׁתִּ֣ים נִגְּשׁ֔וּ לַמִּלְחָמָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּרְעֵ֣ם יְהוָ֣ה ׀ בְּקוֹל־גָּ֠דוֹל בַּיּ֨וֹם הַה֤וּא עַל־פְּלִשְׁתִּים֙ וַיְהֻמֵּ֔ם וַיִּנָּגְפ֖וּ לִפְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יא וַיֵּ֨צְא֜וּ אַנְשֵׁ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִן־הַמִּצְפָּ֔ה וַֽיִּרְדְּפ֖וּ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיַּכּ֕וּם עַד־מִתַּ֖חַת לְבֵ֥ית כָּֽר׃ יב וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶ֣בֶן אַחַ֗ת וַיָּ֤שֶׂם בֵּֽין־הַמִּצְפָּה֙ וּבֵ֣ין הַשֵּׁ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ אֶ֣בֶן הָעָ֑זֶר וַיֹּאמַ֕ר עַד־הֵ֖נָּה עֲזָרָ֥נוּ יְהוָֽה׃ יג וַיִּכָּֽנְעוּ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔ים וְלֹא־יָסְפ֣וּ ע֔וֹד לָב֖וֹא בִּגְב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַתְּהִ֤י יַד־יְהוָה֙ בַּפְּלִשְׁתִּ֔ים כֹּ֖ל יְמֵ֥י שְׁמוּאֵֽל׃ יד וַתָּשֹׁ֣בְנָה הֶעָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר לָֽקְחוּ־פְלִשְׁתִּים֩ מֵאֵ֨ת יִשְׂרָאֵ֤ל ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ מֵעֶקְר֣וֹן וְעַד־גַּ֔ת וְאֶ֨ת־גְּבוּלָ֔ן הִצִּ֥יל יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י שָׁל֔וֹם בֵּ֥ין יִשְׂרָאֵ֖ל וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃ טו וַיִּשְׁפֹּ֤ט שְׁמוּאֵל֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיָּֽיו׃ טז וְהָלַ֗ךְ מִדֵּ֤י שָׁנָה֙ בְּשָׁנָ֔ה וְסָבַב֙ בֵּֽית־אֵ֔ל וְהַגִּלְגָּ֖ל וְהַמִּצְפָּ֑ה וְשָׁפַט֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הַמְּקוֹמ֖וֹת הָאֵֽלֶּה׃ יז וּתְשֻׁבָת֤וֹ הָרָמָ֙תָה֙ כִּֽי־שָׁ֣ם בֵּית֔וֹ וְשָׁ֖ם שָׁפָ֣ט אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽבֶן־שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ומאשר באו אנשי קרית יערים והעלו את ארון ה' ויביאו אותו אל בית אבינדב ואת אלעזר בנו קדשו וזמנו לשמור הארון ולא שלחוהו מאתם כאשר עשו אנשי בית שמש, לכן היה מהמשפט האלקי שאנשי בית שמש שהשליכו את ארון האלקים מקרבם ולא רצו להושיבו בתוכם מתו מהם שבעים איש, כי אחרי אשר הם עשו כפלשתים שהיו דוחים אותו ממקום למקום היה ראוי שיכה בהם כאשר הכה בפלשתים, ומאנשי קרית יערים שקבלהו בספר פנים יפות לא מת עד אחד, ולפי זה הפירוש יהיה אמרו ויאמרו אנשי בית שמש מי יוכל לעמוד וגו' וישלחו מלאכים וגו' ויבאו אנשי קרית יערים וגומר, הוא קודם במעשה למיתת השבעים איש שזכר, והוא כאומר וכבר אמרו וכבר שלחו מלאכים ובאו אנשי קרית יערים וגו', והנה נזכר זה אחריו בכאן לפי שאמר למעלה שהכה הארון עם השבעים איש אשר הכה באנשי בית שמש כאשר ראו את ארון ה' חמשים אלף איש ויתאבלו העם, זכר אחריו למה הכה אותם השבעים איש, ואמר שהיה זה לפי שלא הושיבו בתוכם הארון ושלחוהו מאתם לקרית יערים ולא כבדוהו, ולכן המית מהם מספר הב"ד הגדול שבעים איש, וזהו אצלי היותר מתישב בפשט הכתובים, והנה יורה על זה שכאשר אמרו מי יוכל לעמוד לא זכרו כלל מהמתים, לפי שלא מתו עדיין עם היות שנזכר אחריו מיתתם להודיע סבת ענשם כמו שאמרתי:
פסוק ב:
וספר כי מיום שבת הארון בקרית יערים רבו הימים, וחז"ל במדרש שמואל (פרש' י"ב) ובסדר עולם (פרק י"ג) כתבו שעמד הארון בקרית יערים עשרים שנה, אחת עשרה של שמואל ושתי שנים של שאול ושבעה שנים שמלך דוד בחברון. ולפי דרכם ראוי שיפורש הכתוב כן, שמיום שבת הארון בקרית יערים (שאותה ישיבה היו ימים רבים כי היו עשרים שנה ישיבת הארון שמה) הנה מיום שבתו שמה נהו בני ישראל אחרי השם ובכו וחזרו בתשובה. וידמה לי שהיה זה לפי שראו פלאות הארון שעשה בקרב הפלשתים ובאנשי בית שמש, והיה זה להם לאות גדול שה' הוא האלקים, ובראותם זה נתחרטו על אלקי הנכר שהיו עובדים ושבו אל ה', וכפי זה לא יפורש הכתוב שאחרי שישב הארון בקרית יערים עשרים שנה היה זה, כי אם שמיום שבת הארון שמה מיד שבו בתשובה, ומה שאמר וירבו הימים ויהיו עשרים שנה הוא הודעת הימים אשר ישב הארון שמה, והנה נוכל לטעון להכרעת הפירוש הזה, ממה שלא אמר ויהי אחרי שבת הארון בקרית יערים עשרים שנה וינהו בני ישראל, שאז יורה היות התשובה אחרי עשרים שנה לשבתו שמה, אבל אמר ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים להגיד שמיום שבתו שמה עשו ישראל תשובה, ומאשר נתגלגלו הדברים בהודעת שבת הארון שם הודיע כמה ימים ישב ואמר וירבו הימים ויהיו עשרים שנה, זהו מה שראוי שיאמר בזה כפי דעת חז"ל, עם היות שהמפרשים לא פירשו הכתוב כן. אבל הוקשה לי בדעת הזה אמרו הנה וירבו הימים ויהיו עשרים שנה, כי אין המקום הזה ראוי להודיע בו כמה שנים ישב הארון בקרית יערים כי אם מתי עשו התשובה, והודעת הימים אשר ישב שם הארון היו ראוי שיבא אם בתחלת הספור כאשר זכר שבא הארון לקרית יערים, ואם באחריתו כאשר לוקח משם ולא שיודיעהו אגב גררת הדברים וספרו התשובה שעשו, וגם אמרו וירבו הימים הוא ללא צורך אחרי שפירש ויהיו עשרים שנה, ולפי שחכמינו ז"ל על זה היסוד בנו דעתם בשנות שמואל ובשנות שאול, (ואין דעתי מסכים עמהם כמו שאבאר במקומות הראויים אל זה) לכן ראיתי לפרש הכתוב הזה כלו על תשובת ישראל, ויגיד גנותם שעם כל מה שראו מהנסים והנפלאות שהגדיל ה' לעשות לעיניהם באמצעות ארונו, לא שמעו ולא שתו את לבם אבל מיום שישב הארון בקרית יערים עברו ימים רבים שלא שבו ישראל בתשובה ויהיו עשרים שנה, ואחריהם נתחרטו ישראל ממעשיהם הרעים, וזהו וינהו בני ישראל אחרי ה', ובמה שאפרש אחרי זה משנות שמואל יתאמת לך הפירוש הזה, וכבר ראיתי אל רלב"ג שנטה לזה הפירוש ושמחתי בו להיותו סיוע מה לדעתי:
פסוק ג:
וספר הכתוב שכאשר ראה שמואל תשובתם אמר אליהם אם בכל לבבכם אתם שבים אל השם הסירו את אלקי הנכר מתוככם, ואחרי הזכוך הזה יבא המירוק שתכינו לבבכם ותעבדוהו לבדו ואז יציל אתכם מיד פלשתים, ר"ל שלא יחשבו שלפי שהפלשתים כבדו את הארון יסביר השם יתברך אליהם פנים, כי הנה בהיות ישראל דבקים בו הוא יצילם מידם, (ד-ו) וישראל שמעו בקול שמואל והסירו האלקים האחרים והע"ז אשר היה בתוכם, ואחרי שנתחרטו מהעונות אשר בידיהם ועזבו החטא קבצם שמואל המצפתה להתפלל בעדם אל ה' שיכפר בעד חטאתם. וכבר פירשתי שהיה במצפה מזבח ה' ובית תפלה, כי שם צוה ה' את הברכה והיתה שמה תשועת יהושע מהמלכים ושם היו תמיד מתקבצים להתפלל אל ה' להיותו מקום דבקות ומקום השגחה רבה. וזכר ששם שאבו מים וישפכו לפני ה', רוצה לומר ששפכו לבבם לפניו כך ת"י. והנכון אצלו ששאבו מי דמעותיהם ושפכו אותם הדמעות נכח פני ה'. ובמדרש שמואל (פרש' י"ג) אמרו וישאבו מים, וכי מים שאבו? אלא מלמד ששאבו דברי תורה כמים. וכי לפני השם שפכו? אלא מלמד ששפכו לבם בתשובה כמים, ושם עשו וידוי ואמרו לה' חטאנו. וישפוט שמואל את בנ"י במצפה, שהענישם כל אחד לפי עונו, או שהוכיחם שמה על עונותיהם, על דרך (יחזקאל כ' ד') התשפוט אותם התשפוט בן אדם את תועבות אבותם הודיעם:
פסוק ז:
וישמעו פלשתים כי התקבצו וגומר. ידמה שהיו פלישתים יודעים שבמצפה נמצאת ההשגחה מעולה, ושבהקבץ עמים יחדו שמה היו מצליחים כמו שהיה בענין יהושע ובענין יפתח, ולכן חרה אפם בהקבץ ישראל במצפה, וזהו שאמר וישמעו פלשתים כי התקבצו בני ישראל, כי מיד עלו שמה להלחם בם ויראו מאד ישראל מפניהם, (ח) ויאמרו אל שמואל אל תחרש ממנו, כלומר מסבתינו מזעוק אל השם שיושיענו מיד פלשתים, ואמרם אל תחרש בלשון שולל הוא ע"ד (איכה ב' י"ח) אל תתני פוגת לך:
פסוק ט:
והנה שמואל לקח טלה חלב, ר"ל שהיה עדין יונק והעלהו עולה כליל לה', כי היה כל זר מותר להקריב בבמת יחיד משנחרב משכן שילה כל זמן היות המשכן בנוב ובגבעון, וגם לדעת מי שאמר במדרש שמואל (פרש' י"ג) שאין הבמה מותרת כי אם על ידי נביא, היה שמואל הזובח והוא היה נביא לה'. ושם אמרו אמ"ר אבא בר כהנא שלש עבירות נעשו בטלה של שמואל, הוא ועורו ומחוסר זמן ולוי היה, ומנין שקבל הקב"ה קרבנו? שנאמר ויצעק שמואל אל ה' ויענהו ה'. ולפי הפשט נוכל לומר שעל ידי כהן העלה שמואל אותה עולה, והדרש יעמוד במקומו. והנה עשה שמואל זה כדי להגיע אליו הנבואה והדבוק, כי היו הקרבנות אמצעיים עצומים לזה, ואמר ויענהו ה' שירד האש על העולה וירא כל העם וירונו, או יהיה ויענהו ה' על ידי הרעמים והתשועה שיזכור:
פסוק י:
ויהי שמואל מעלה העולה וגומר, ספר שבשעה שהיה שמואל מעלה העולה היו פלשתים נגשים למלחמה והרעים השם בקול גדול מן השמים על פלשתים ויהומם, רוצה לומר שעם הרעמים בא אש מן השמים לעיני הפלשתים, באופן שנבהלו ונחפזו וינגפו לפני בני ישראל, כלומר שהם היו מתנגפים מעצמם קודם שיבאו בני ישראל להלחם בם, וזהו לפני בני ישראל, כי לפני יאמר על הזמן, כמו (מלאכי ד' ה') לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, ובהיותם כבר נגפים מעצמם (יא) יצאו אנשי ישראל מן המצפה ומצאו שהיו הפלשתים כבר נגפים ונסים ורדפו אחריהם:
פסוק יב:
ויקח שמואל אבן וישם אותה במקום אשר באו ברדפם אחריהם וקראה אבן העזר לאמר עד הנה עזרנו ה', (יג) ומפאת אותה המלחמה נכנעו הפלשתים ולא יספו עוד לבא בגבול ישראל, כי היה יד ה' בהם כל ימי שמואל, באופן שהערים אשר לקחו בזמן הקודם השיבו אותם עתה לישראל, כי שבט יהודה לכד הערים האלה מתחלה כמו שנזכר בספר שופטים, ואחרי כן שבו הפלשתים ולקחום ועתה שבו לישראל בימי שמואל, ובהיות המלחמה חזקה עם הפלשתים היה שלום בין ישראל ובין האמורי:
פסוק טו:
וישפוט שמואל את ישראל כל ימי חייו וגומר. סתם הכתוב בכאן ספורי עניני שמואל לפי שמיד אחרי זה יתחיל בסיפורי שאול, ואמר ששפט שמואל את ישראל כל ימי חייו, ופירשו המפרשים (והוא האמת) ששפט מעת שהתחיל לשפוט עד יום מותו. ואחשוב שנזכר זה כאן לפי שיספר אחרי זה עניני שאול אחרי שנמשח מלך, ואולי יחשוב אדם שאחרי שמלך שאול לא שפט שמואל, לכן הודיענו הכתוב שעם היות מלך בישראל, היה שמואל שופט את ישראל כל ימי חייו והיו משפטיו קיימים עם ישראל. וחז"ל אמרו במדרש תהלים (ועיין במ"ר פי"ג רט"ו ע"א) כל ימי חייו, והלא שלש עשרה שנה שפט? אלא בן לוי עד שהוא במעי אמו הוא כתוב באסטריא של מעלה:
פסוק טז:
(טז-יז) וזכר שהיה שמואל הולך מעיר אל עיר לשפוט את ישראל בכל המקומות ההם, והנכון שלא היה הולך כי אם באותם הערים אשר ישב שם הארון והשגחת השם היתה דבקה בהם, והם בית אל שהיא שילה (שכן נקרא פעמים בית אל מפני היות בית האלקים שם ימים רבים) והגלגל והוא המקום אשר ישב הארון שם ראשונה אחרי שעברו הירדן, והמצפה להיות מקום מושפע ומושגח מאד ומשם היתה תשובתו הרמתה כי שם היה ביתו קבוע. וחז"ל דרשו במסכת ברכות (פר' א' י' ע"ב) בכל מקום שהיה הולך ביתו היה עמו ולא היה נהנה מאדם אלא משלו. ואמרו ויבן שם מזבח לה', יחזור לרמתה אשר שם ביתו ששם בנה מזבח שהיה מקריב בו קרבנותיו ונדריו וזבחי שלמיו, כי מיום שחרבה שילה הותרה הבמה ליחיד כמו שנזכר (מלאכי א' י"א), ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים וגו':