תשובת ישראל במצפה מול חטאיהם במלחמה הקודמת

הקדמה

כאשר משוים את תשובת ישראל בפרקנו להתנהגות ישראל במלחמה הקודמת בפלשתים (בפ"ד), מגלים ניגודים רבים בין שתי הפרשיות, כאשר העיקרון הוא שאת כל החטאים שעשו בני ישראל באותה מלחמה הם תקנו כעת!

א. החטאים של בני ישראל במלחמה הקודמת

כתב המלבי"ם שם (ד, ג-ד-ה):

מהר"י אברבנאל נתן כמה טעמים למה נלקח ארון האלקים ויתן לשבי עוזו, ולדעתי כולם מבוארים בכתובים.

1. בהיות ישראל אז רעים וחטאים, עובדי עבודה זרה, ופסל מיכה היה ביניהם, כמו שנאמר שהתמיד כל ימי היות בית האלקים בשילה (שופטים יח, לא), ולקמן (ז, ג) אמר להם שמואל: 'הסירו את אלהי הנכר'. ובכל זאת חשבו את עצמם לצדיקים, עד ששאלו: 'למה נגפנו ד'' (ד, ג), וזה העלה חמת ד' בם, כמו שנאמר: 'הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי' (ירמיה ב, לה).
2. נמשך מהקודם, שעל ידי שנדמו כחולה אנוש, הבלתי מרגיש מכאוב כלל, וחשבו שהם צדיקים, ולא חשבו להיטיב מעשיהם ולבקש תשועה מד', רק אמרו: 'נקחה אלינו משלה את ארון ברית ד', ויבא בקרבנו וישענו מכף אויבינו' (ד, ג), חשבו באשר בהכרח יציל את ארון עוזו וישמרהו מיד פלשתים, ועל ידי זה ינצלו וישמרו גם הם, וזה מחשבת דופי, כי ברית הארון אינו תכלית לעצמו, רק בעבור ישמרו את הכתוב בו.
3. חטאו במה שהוציאו את הארון מקדש הקדשים בלא רשות גבוה, ולא שאלו לא לשמואל ולא לאורים ותומים אם יעשו זאת. וזהו שאמר: 'וישלח העם שלה', ששלחו העם מעצמם, בלא דעת נביא.
   וישאו משם את ארון ברית ד' צב-אות יושב הכרבים - שמקום הארון הוא תחת הכרובים, לא על שדה המערכה, והם הניעוהו ממקומו, ואת פי ד' לא שאלו.
4. נשבה הארון בחטא בני עלי, כמו שהתנבא על זה שמואל: 'הנה אנכי עושה דבר בישראל' וכו' (ג, יא), וזהו שאמר: 'ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלקים, חפני ופינחס', שעליהם היתה מדת הדין מתוחה, והיו עם הארון, שמשם בא הדבור עליהם כי ימותו שניהם ביום אחד. והגיע העת להתקיים דבר שמואל, ועם מיתתם נשבה הארון אשר נשאוהו.
5. ויהי. כאשר בא הארון אל המחנה הריעו תרועת נצחון, באשר חשבו כי כמו שנצח את האויבים בעת נכנסו לארץ וצרו על יריחו, כן ינצח גם עתה. וגם בזה חטאו, כמו שהעיר הר"י אברבנאל, כי במלחמת יריחו צוה ד' בל יריעו ובל ישמיעו את קולם עד עת נפילת החומה (יהושע ו, י-טז-כ), שהוא עת הנצחון, אבל קודם לכן לא יריעו, רק ישאו עיניהם אל ד', לבקש תשועתו מני צר, והם לא כן עשו.

ב. תיקון החטאים של בני ישראל

את אותם חטאים שחטאו בני ישראל במלחמה ההיא, תקנו בני ישראל בתהליך התשובה שעשו כעת. כך כתב "דעת מקרא" ב"סיכום הפרשה" (עמ' סח-סט):

מכח הוראת שמואל חל שינוי בתפיסת האומה, שלמדה להבין כי לא הארון מגן, אלא תשובה ותפילה. באבן העזר שאלו אמנם ישראל: 'למה נגפנו ד' היום לפני פלשתים?!' (ד, ג), אבל לא פשפשו במעשיהם ולא דאגו לתיקונם, אלא השליכו את יהבם על ארון ברית ד': 'ויבא בקרבנו וישענו מכף אויבינו' (שם). ואילו כאן במצפה, הקדימו למלחמה תשובה, תפילה, צום ווידוי: 'חטאנו לד'' (ז, ו). ובקשתם הפעם היא לא הבאת הארון מקרית יערים למצפה, אלא: 'אל תחרש ממנו מזעק אל ד' אלקינו, וישענו מיד פלשתים' (ז, ח), כשלשון ישועה משותף לשני המעשים. ומכיון שכך, זכו הפעם ישראל למענה ד' ולהתערבותו הגלויה במעשה ההתרחשות ההיסטורית: 'וירעם ד' בקול גדול ביום ההוא על פלשתים ויהמם, וינגפו לפני ישראל' (ז, י), ונתקיימה בהם נבואת חנה: 'ד' יחתו מריביו, עליו בשמים ירעם, ד' ידין אפסי ארץ' (ב, י). ואם מלחמת אבן העזר הראשונה נסתיימה במפלה מחרידה, בשביית הארון ובחורבן שילה ו'גלה כבוד מישראל' (ד, כב), הרי הפעם נחלו ישראל בסיוע ד' ניצחון מוחץ: הפלשתים נכנעו ולא באו עוד בימי כהונתו של שמואל כשופט לגבול ישראל. יתרה מזו, ישראל הציל את גבולו ואף השיב לנחלתו את הערים אשר לקחו פלשתים ממנו (ז, יב-יד). לא לחינם הנציח שמואל את הניצחון הזה על ידי קריאת השם 'אבן העזר' על 'אבן אחת', ששם 'בין המצפה ובין השן': 'ויאמר עד הנה עזרנו ד'' (ז, יב)... כדי לומר: כאשר לא תהה ישראל על מעשיו ולא שב לד', אלא השליך יהבו על ארון ד', מבלי לקיים בנאמנות את דברי הברית השמורים באותו ארון - נִגָף, ו'האבן' ההיא נהפכה לו לצור מכשול. מששב בתשובה נאמנה לד', ועבדו לבדו, זכה לעזרת ד' ולישועה מיד אויביו הפלשתים ונתקיימה בישראל ברכת משה: 'מי כמוך עם נושע בד' מגן עזרך' (דברים לג, כט). 'עד הנה עזרנו ד''!

בדברים אלו הסביר "דעת מקרא" כיצד תקנו בני ישראל את שלושת החטאים הראשונים שכתב המלבי"ם.

עוד כתב שם ב"דעת מקרא" (בהערה 34):

יש עוד דמיונות לשון בין שתי הפרשיות.
שם: 'וישמעו פלשתים... ויראו הפלשתים' (ד, ו-ז), וכאן: 'וישמעו בני ישראל ויראו מפני פלשתים' (ז, ז).
שם: 'וירִעו כל ישראל תרועה גדולה ותהם הארץ' (ד, ה), ואילו כאן: 'אל תחרש ממנו מזעק' (ז, ח).
שם: 'מה קול התרועה הגדולה הזאת' (ד, ו), ואילו כאן: 'וירעם ד' בקול גדול ביום ההוא' (ז, י).
שם: 'וינגף ישראל וינסו איש לאהליו ותהי המכה גדולה מאד' (ד, י), ואילו כאן: 'ויהמם וינגפו לפני ישראל. ויצאו אנשי ישראל מן המצפה וירדפו אחרי פלשתים ויכום... ויכנעו הפלשתים' (ז, י-יג).

בדברים אלו הסביר "דעת מקרא" כיצד תקנו בני ישראל את החטא החמישי שכתב המלבי"ם.

לעניות דעתי עדיף לציין במקום הדמיון השני והשלישי, דמיון אחד בלבד: שם: 'וירִעו כל ישראל תרועה גדולה ותהם הארץ' (ד, ה), ואילו כאן: 'וירעם ד' בקול גדול ביום ההוא' (ז, י).

נוסף על כך ניתן למצוא עוד ענינים מקבילים, וכסיכום נכתוב את כלם זה מול זה:

• "ויאמרו זקני ישראל: למה נגפנו ד'" (ד, ג) - "ויאמרו שם: חטאנו לד'" (ז, ו)
• "ויאמרו זקני ישראל: ...נקחה אלינו משלה את ארון ברית ד', ויבא בקרבנו, וְיֹשִעֵנוּ מכף אויבינו" (ד, ג) - "ויאמרו בני ישראל אל שמואל: אל תַחֲרֵש ממנו מִזְעֹק אל ד' אלקינו, וְיֹשִעֵנוּ מיד פלשתים" (ז, ח).
• "ויאמרו זקני ישראל: ...נקחה אלינו משלה את ארון ברית ד', ויבא בקרבנו וישענו מכף אויבינו" (ד, ג) - "ויבֹאו אנשי קרית יערים, ויעלו את ארון ד', ויבִאו אֹתו אל בית אבינדב בגבעה, ואת אלעזר בנו קִדשוּ לשמֹר את ארון ד'" (ז, א).
• "ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלקים חפני ופינחס" (ד, ד) - "ואת אלעזר בנו קִדשוּ לשמֹר את ארון ד'" (ז, א).
• "וירִעו כל ישראל תרועה גדולה" (ד, ה) - "וירעם ד' בקול גדול ביום ההוא" (ז, י).
• "ותהם הארץ" (ד, ה) - "ויהמם" (ז, י).
• "וישמעו פלשתים... ויראו הפלשתים' (ד, ו-ז) - "וישמעו בני ישראל ויראו מפני פלשתים" (ז, ז).
• "וינגף ישראל וינסו איש לאהליו" - "וינגפו לפני ישראל" (ז, י).
• "ותהי המכה גדולה מאד" (ד, י) - "ויצאו אנשי ישראל מן המצפה וירדפו אחרי פלשתים ויכום... ויכנעו הפלשתים" (ז, י-יג).
• "ויחנו על האבן העזר" (ד, א) - "ויקח שמואל אבן אחת וישם בין המצפה ובין השן, ויקרא את שמה אבן העזר, ויאמר: עד הנה עזרנו ד'" (ז, יב).

בדברים אלו מוסבר גם כיצד תקנו בני ישראל את החטא הרביעי שכתב המלבי"ם.

סיכום

בתשובת בני ישראל, המתוארת בפרק ז' בספר שמואל, היו שלושה שלבים.

למדים אנו מכך שהתשובה אינה חייבת להיות מעשה חד פעמי של חזרה בתשובה שלמה, אלא תהליך, שיש בו שלבים.

בשלב הראשון בני ישראל התחרטו ובכו והתאבלו על מעשיהם הרעים, ונמשכו והתאספו לעבוד את ד', אבל עדיין לא הסירו את העבודה זרה שהיתה בידיהם, ולא התודו.

בשלב השני בני ישראל הסירו את העבודה זרה שהיתה בידיהם, דהיינו שעזבו את החטא ועשו טוב, וכמו כן התחרטו וקבלו על עצמם לא לחטוא בעתיד, אבל עדיין לא התודו.

בשלב השלישי בני ישראל בכו וצמו והתודו על עבירות שבין אדם למקום, ותקנו את העבירות שבין אדם לחברו. נוסף על כך הם שאבו מים ושפכום, והסבירו המפרשים שהמעשה בא לבטא בכי והכנעה.

מעשים ומשמעויות אלו כתב הרמב"ם בהסבר מהות התשובה ובהסבר דרכי התשובה.

בהסבר התשובה כתב הרמב"ם:

ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכן יתנחם על שעבר... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם... וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו/
(הלכות תשובה פ"ב ה"ב)

אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור... וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו, או המקלל חבירו, או גוזלו, וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו.
(שם ה"ט)

בהסבר דרכי התשובה כתב הרמב"ם:

מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ד' בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר: אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון, מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח/
(שם ה"ד)

נוסף על כך שמואל התפלל על ישראל ואמר לפני ד' שהם ראויים להיגאל, ואכן ד' שמע את תפילתו ועשה תשועה גדולה לישראל.

סיום

בסיכום עסקנו בשלבי התשובה של ישראל, הנוגעים גם לכל יחיד ויחיד. אבל המלבי"ם (בפסוק ו) הוסיף: "ויקבצו - שהתקבצו, וזה מורה על האחדות, לעבוד את ד' שכם אחד". כלומר שישנה מעלה מיוחדת כאשר עם ישראל מתקבץ כולו כאחד וחוזר בתשובה, ולא רק שכל יחיד שב בתשובה לבדו.

דברים נפלאים בענין זה כתב הקדוש הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד בספרו "משנה שכיר" על התורה על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח):

כבר אמר רבנו הקדוש בעל 'נעם אלימלך': 'תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם. ושנדבר כל אחד עם חבירו בדרך הישר' וכו' (בתפילה קודם התפילה). ותמיד כשהיו ישראל בצרה, היתה ההשתדלות היותר גדולה של מנהיג הדור לתווך את השלום ביניהם, ולאחד אותם באחדות גמורה.
וכן מצינו, כשבאו הפלישתים על ישראל, כתיב: 'ויאמר שמואל: קבצו את כל ישראל המצפתה, ואתפלל בעדכם אל ד'. ויקבצו המצפתה וישאבו מים' (שמ"א ז, ה-ו). ובירושלמי (תענית פ"ב ה"ז) איתא: 'אמר רבי שמואל בר רב יצחק: לבש שמואל חלוקן של כל ישראל', עיין שם. והוא פלא, מהו 'חלוקן של כל ישראל'? אלא הכוונה, שלבש את כל ישראל בחלוק אחד, היינו שאיחד אותם באחדות אחת. זה היה ראשית מעשהו, ועל ידי זה פעל הצלתן של ישראל מיד הפלישתים. וזהו נמי מה שנאמר שם שאמר שמואל: 'קבצו את כל ישראל... ויקבצו' - היינו, שנתקבצו ונתחברו זה עם זה. וכן אמר: 'ויקח שמואל אבן אחת... ויקרא את שמה אבן העזר' (שם, יב). היינו, להורות שרק בכך שנעשו כולם כאבן אחת, עזרם מיד הפלישתים. וזה נמי הרמז ביעקב אבינו, שנאמר בו: 'ויקח מאבני המקום' (בראשית כח, יא), ואמרו חז"ל (בראשית רבה סח, יא) שלקח י"ב אבנים, ונעשו כולם אבן אחת. דהנה, יעקב ראה אז החורבן, והראה בזה שאין תרופה למכת הגלות, עד שיעשו כולם כאבן אחת. ומיד כשנעשו כאבן אחת: 'והנה ד' נצב עליו' (בראשית כח, יג), והבטיח לו שמירתו.

יהי רצון שנזכה לחזור בתשובה שלמה ולהגאל גאולה שלמה.