ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרֹת, ויעבדו את ד' לבדו
הקדמה
בפסוקים ג-ד נאמר:
ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר: אם בכל לבבכם אתם שבים אל ד' - הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות, והכינו לבבכם אל ד' וְעִבְדֻהוּ לבדו, ויצל אתכם מיד פלשתים.
ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרֹת, ויעבדו את ד' לבדו.
א. האם בני ישראל עבדו עבודה זרה?
יש לשאול: עד כאן לא הוזכר בספר שמואל שבני ישראל עבדו עבודה זרה!
יש לומר שהנביא לא רצה לגלות את גנותם של ישראל בתחילת הספר.
כך כתב רש"י בפרשת בהעלתך (במדבר ט, א):
בחדש הראשון - פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו? מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד.
כעין זה כתב רש"י גם בתחילת חומש דברים (א, א):
אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל.
(ועיין שם ברבנו עובדיה מברטנורא וב"גור אריה")
כעין זה אמרו חז"ל גם בתנא דבי אליהו פרק י"א לגבי פילגש בגבעה, ועיין במאמר "מדוע נשתעבדו ישראל במצרים? לשיטת הרד"ק והספורנו" בספרי "הדר התורה" שמות, ובמאמר "מתי נעשה פסל מיכה?" בספרי "הדר הנביאים".
ב. הסבר החיד"א והמלבי"ם
באופן פשוט נאמר כאן ששמואל אמר להם לעזוב את החטא, והם אכן עשו כך. אבל החיד"א והמלבי"ם הסבירו שיש כאן דברים נוספים.
1. הסבר החיד"א
כתב החיד"א ב"חומת אנך" שם:
אם בכל לבבכם וכו' הסירו את אלהי וכו' - וזהו 'סור מרע'. והכינו לבבכם - חרטה ותשובה. וְעִבְדֻהוּ - כנגד 'ועשה טוב'.
כלומר: יש כאן הדרכה לעשות לא רק מעשה אחד של עזיבת החטא, אלא שלושה מעשים: להסיר את הבעלים, להתחרט ולחזור בתשובה, ולעשות טוב.
2. הסבר המלבי"ם
הסבר אחר כתב המלבי"ם:
אם בכל לבבכם - רצונו לומר כי מתנאי התשובה הגמורה הוא המירוק והזיכוך, רצונו לומר שישובו ויתחרטו, ויעזבו מעשים הקודמים, ושיעשו טוב ולא רע בעתיד. ושניהם צריך שיהיו במחשבה ובמעשה. ועל זה אמר, לעומת עזיבת הרע במחשבה: 'הסירו את אלהי הנכר מתוככם', רצונו לומר אשר במצפוני לבכם. ולעומת עזיבת החטא בפועל: 'הסירו העשתרות'.
ונגד העבודה בעתיד, על עבודת המצפון אמר: 'והכינו לבבכם אל ד'', שלבכם יהיה מוכן אך לד', בל תתערב שם מחשבת זולתו. ונגד העבודה בפועל אמר: 'וְעִבְדֻהוּ לבדו', בלא שיתוף, ובזה ירצכם, ויצל אתכם מיד פלשתים המושלים בכם בסיבת עוונותיכם.
ויסירו - סיפר כי מלאו אחרי ד', בין בתשובה על העבר בפועל: 'ויסירו' וכו', בין בעבודה בעתיד: 'ויעבדו את ד' לבדו'. ולא הגיד מדבר המחשבה, שזה לא ידע רק היודע תעלומות לב.
לפי המלבי"ם מדובר כאן בארבעה דברים: שנים במעשה: עזיבת החטא ועשיית הטוב. ושנים במחשבה: חרטה וקבלה לעתיד. ואולי זו גם כוונת החיד"א במה שכתב "חרטה ותשובה": חרטה וקבלה לעתיד.
דברים אלו דומים למה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב):
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: 'יעזֹב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו' (ישעיהו נה, ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: 'כי אחרי שובי נחמתי, ואחרי הודעי ספקתי על ירך' (ירמיהו לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו' (הושע יד, ד).
אבל יש לציין שהרמב"ם הוסיף: "וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". וכאן לא נאמר שבני ישראל התודו! ועיין בסמוך.
ג. מדוע לא התודו?
יש לשאול: אם כבר הסירו את אלהי הנכר כיצד יתכן שלא התודו?
תשובה לדבר ניתן לענות על פי מה שהסביר הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בספרו "על התשובה" (עמ' 61-65) את הקושי שבוידוי.
תחילה שאל:
לכאורה, אם עשה אדם תשובה גמורה, ועבר דרך כל הענויים והיסורים שבתהליך התשובה, למה יהא זקוק עדיין לוידוי?.
וענה:
יש דברים הרבה שאדם יודע אותם, אף הוגה בהם, ובכל זאת לא ירהיב להעלותם על שפתיו. האדם עקשן בטבעו, בונה לו מחיצות בינו לבין עצמו ומורד גם במציאות ובעובדות. באופן אינסטינקטיבי אנו דוחים עובדות שאינן נעימות לנו. הגמרא (כתובות קד ע"א) מספרת שכאשר מת רבנו הקדוש, אמרו תלמידיו בשעת פטירתו: 'כל האומר: רבי מת - ידקר בחרב'. הם ידעו כי רבי מת, אך קשה היה להם להאמין שיכול מישהו לבטא עובדה מרה זו, כי רבי, סמל החיים, סמל ההנהגה של תורה וגדולה במקום אחד, אמנם מת. לדעת - הוא דבר אחד, אבל לבטא ולאשר עובדה זו בניב שפתים - הוא משהו אחר. הם לא רצו לשמוע את העובדה המרה. אלקים ברא באדם מנגנון של הגנה עצמית המאפשר לו להתעלם מן העובדות, לברוח מן המציאות, לא להכיר בה ולא לראות את הדברים כמות שהם. יש שאדם יודע מעל לכל ספק כי חטא והחטיא את מטרת חייו, כי בגד בכל ערכיו. הוא יודע למה. אך אינו מוכן לומר זאת בפה מלא, או לשמוע זאת מפי אחרים... על משכבו בלילות הוא הוגה בכך, בינו לבין עצמו בוכיה נפשו במסתרים, אך לאור היום, בעיני אחרים, הוא שמח וטוב לב. וכדי לחפות על האמת המנקרת בפנימיותו הוא מוסיף לחטוא, מגביר את המירוץ ומוסיף לדהור במהירות אל עברי פי התהום. הוידוי מכריח את האדם, תוך יסורים עצומים, להכיר בעובדות כפשוטן, לבטא בבהירות את האמת כמות שהיא. יש בכך משום קרבן, משום שבירת הרצון והליכה נגד הטבע תוך כדי מכאוב. יש בכך לא רק משום חרטה, אלא גם משום בושה... כשם שהקרבן נשרף על גבי המזבח כך אנו שורפים במעשה הוידוי את שלוותנו המבוצרת, את גאוותנו המטופחת.
יהי רצון שנחזור כולנו בתשובה שלמה.