תנ"ך על הפרק - שמואל א ז - ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרֹת, ויעבדו את ד' לבדו / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמואל א ז

239 / 929
היום

הפרק

וַיָּבֹ֜אוּ אַנְשֵׁ֣י ׀ קִרְיַ֣ת יְעָרִ֗ים וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה וַיָּבִ֣אוּ אֹת֔וֹ אֶל־בֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב בַּגִּבְעָ֑ה וְאֶת־אֶלְעָזָ֤ר בְּנוֹ֙ קִדְּשׁ֔וּ לִשְׁמֹ֖ר אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃וַיְהִ֗י מִיּ֞וֹם שֶׁ֤בֶת הָֽאָרוֹן֙ בְּקִרְיַ֣ת יְעָרִ֔ים וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַיִּֽהְי֖וּ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיִּנָּה֛וּ כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל אֶל־כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵל֮ לֵאמֹר֒ אִם־בְּכָל־לְבַבְכֶ֗ם אַתֶּ֤ם שָׁבִים֙ אֶל־יְהוָ֔ה הָסִ֜ירוּ אֶת־אֱלֹהֵ֧י הַנֵּכָ֛ר מִתּוֹכְכֶ֖ם וְהָעַשְׁתָּר֑וֹת וְהָכִ֨ינוּ לְבַבְכֶ֤ם אֶל־יְהוָה֙ וְעִבְדֻ֣הוּ לְבַדּ֔וֹ וְיַצֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃וַיָּסִ֙ירוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת־הָעַשְׁתָּרֹ֑ת וַיַּעַבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל קִבְצ֥וּ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל הַמִּצְפָּ֑תָה וְאֶתְפַּלֵּ֥ל בַּעַדְכֶ֖ם אֶל־יְהוָֽה׃וַיִּקָּבְצ֣וּ הַ֠מִּצְפָּתָה וַיִּֽשְׁאֲבוּ־מַ֜יִם וַֽיִּשְׁפְּכ֣וּ ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה וַיָּצ֙וּמוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְרוּ שָׁ֔ם חָטָ֖אנוּ לַיהוָ֑ה וַיִּשְׁפֹּ֧ט שְׁמוּאֵ֛ל אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּצְפָּֽה׃וַיִּשְׁמְע֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים כִּֽי־הִתְקַבְּצ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּצְפָּ֔תָה וַיַּעֲל֥וּ סַרְנֵֽי־פְלִשְׁתִּ֖ים אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּשְׁמְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֥י פְלִשְׁתִּֽים׃וַיֹּאמְר֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל אַל־תַּחֲרֵ֣שׁ מִמֶּ֔נּוּ מִזְּעֹ֖ק אֶל־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃וַיִּקַּ֣ח שְׁמוּאֵ֗ל טְלֵ֤ה חָלָב֙ אֶחָ֔דויעלהוַיַּעֲלֵ֧הוּעוֹלָ֛ה כָּלִ֖יל לַֽיהוָ֑ה וַיִּזְעַ֨ק שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־יְהוָה֙ בְּעַ֣ד יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּעֲנֵ֖הוּ יְהוָֽה׃וַיְהִ֤י שְׁמוּאֵל֙ מַעֲלֶ֣ה הָעוֹלָ֔ה וּפְלִשְׁתִּ֣ים נִגְּשׁ֔וּ לַמִּלְחָמָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּרְעֵ֣ם יְהוָ֣ה ׀ בְּקוֹל־גָּ֠דוֹל בַּיּ֨וֹם הַה֤וּא עַל־פְּלִשְׁתִּים֙ וַיְהֻמֵּ֔ם וַיִּנָּגְפ֖וּ לִפְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֵּ֨צְא֜וּ אַנְשֵׁ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִן־הַמִּצְפָּ֔ה וַֽיִּרְדְּפ֖וּ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיַּכּ֕וּם עַד־מִתַּ֖חַת לְבֵ֥ית כָּֽר׃וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶ֣בֶן אַחַ֗ת וַיָּ֤שֶׂם בֵּֽין־הַמִּצְפָּה֙ וּבֵ֣ין הַשֵּׁ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ אֶ֣בֶן הָעָ֑זֶר וַיֹּאמַ֕ר עַד־הֵ֖נָּה עֲזָרָ֥נוּ יְהוָֽה׃וַיִּכָּֽנְעוּ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔ים וְלֹא־יָסְפ֣וּ ע֔וֹד לָב֖וֹא בִּגְב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַתְּהִ֤י יַד־יְהוָה֙ בַּפְּלִשְׁתִּ֔ים כֹּ֖ל יְמֵ֥י שְׁמוּאֵֽל׃וַתָּשֹׁ֣בְנָה הֶעָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר לָֽקְחוּ־פְלִשְׁתִּים֩ מֵאֵ֨ת יִשְׂרָאֵ֤ל ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ מֵעֶקְר֣וֹן וְעַד־גַּ֔ת וְאֶ֨ת־גְּבוּלָ֔ן הִצִּ֥יל יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י שָׁל֔וֹם בֵּ֥ין יִשְׂרָאֵ֖ל וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃וַיִּשְׁפֹּ֤ט שְׁמוּאֵל֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיָּֽיו׃וְהָלַ֗ךְ מִדֵּ֤י שָׁנָה֙ בְּשָׁנָ֔ה וְסָבַב֙ בֵּֽית־אֵ֔ל וְהַגִּלְגָּ֖ל וְהַמִּצְפָּ֑ה וְשָׁפַט֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הַמְּקוֹמ֖וֹת הָאֵֽלֶּה׃וּתְשֻׁבָת֤וֹ הָרָמָ֙תָה֙ כִּֽי־שָׁ֣ם בֵּית֔וֹ וְשָׁ֖ם שָׁפָ֣ט אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽבֶן־שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרֹת, ויעבדו את ד' לבדו

הקדמה

בפסוקים ג-ד נאמר:

ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר: אם בכל לבבכם אתם שבים אל ד' - הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות, והכינו לבבכם אל ד' וְעִבְדֻהוּ לבדו, ויצל אתכם מיד פלשתים.
ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרֹת, ויעבדו את ד' לבדו.

א. האם בני ישראל עבדו עבודה זרה?

יש לשאול: עד כאן לא הוזכר בספר שמואל שבני ישראל עבדו עבודה זרה!

יש לומר שהנביא לא רצה לגלות את גנותם של ישראל בתחילת הספר.

כך כתב רש"י בפרשת בהעלתך (במדבר ט, א):

בחדש הראשון - פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו? מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד.

כעין זה כתב רש"י גם בתחילת חומש דברים (א, א):

אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל.
(ועיין שם ברבנו עובדיה מברטנורא וב"גור אריה")

כעין זה אמרו חז"ל גם בתנא דבי אליהו פרק י"א לגבי פילגש בגבעה, ועיין במאמר "מדוע נשתעבדו ישראל במצרים? לשיטת הרד"ק והספורנו" בספרי "הדר התורה" שמות, ובמאמר "מתי נעשה פסל מיכה?" בספרי "הדר הנביאים".

ב. הסבר החיד"א והמלבי"ם

באופן פשוט נאמר כאן ששמואל אמר להם לעזוב את החטא, והם אכן עשו כך. אבל החיד"א והמלבי"ם הסבירו שיש כאן דברים נוספים.

1. הסבר החיד"א

כתב החיד"א ב"חומת אנך" שם:

אם בכל לבבכם וכו' הסירו את אלהי וכו' - וזהו 'סור מרע'. והכינו לבבכם - חרטה ותשובה. וְעִבְדֻהוּ - כנגד 'ועשה טוב'.

כלומר: יש כאן הדרכה לעשות לא רק מעשה אחד של עזיבת החטא, אלא שלושה מעשים: להסיר את הבעלים, להתחרט ולחזור בתשובה, ולעשות טוב.

2. הסבר המלבי"ם

הסבר אחר כתב המלבי"ם:

אם בכל לבבכם - רצונו לומר כי מתנאי התשובה הגמורה הוא המירוק והזיכוך, רצונו לומר שישובו ויתחרטו, ויעזבו מעשים הקודמים, ושיעשו טוב ולא רע בעתיד. ושניהם צריך שיהיו במחשבה ובמעשה. ועל זה אמר, לעומת עזיבת הרע במחשבה: 'הסירו את אלהי הנכר מתוככם', רצונו לומר אשר במצפוני לבכם. ולעומת עזיבת החטא בפועל: 'הסירו העשתרות'.
ונגד העבודה בעתיד, על עבודת המצפון אמר: 'והכינו לבבכם אל ד'', שלבכם יהיה מוכן אך לד', בל תתערב שם מחשבת זולתו. ונגד העבודה בפועל אמר: 'וְעִבְדֻהוּ לבדו', בלא שיתוף, ובזה ירצכם, ויצל אתכם מיד פלשתים המושלים בכם בסיבת עוונותיכם.
ויסירו - סיפר כי מלאו אחרי ד', בין בתשובה על העבר בפועל: 'ויסירו' וכו', בין בעבודה בעתיד: 'ויעבדו את ד' לבדו'. ולא הגיד מדבר המחשבה, שזה לא ידע רק היודע תעלומות לב.

לפי המלבי"ם מדובר כאן בארבעה דברים: שנים במעשה: עזיבת החטא ועשיית הטוב. ושנים במחשבה: חרטה וקבלה לעתיד. ואולי זו גם כוונת החיד"א במה שכתב "חרטה ותשובה": חרטה וקבלה לעתיד.

דברים אלו דומים למה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב):

ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: 'יעזֹב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו' (ישעיהו נה, ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: 'כי אחרי שובי נחמתי, ואחרי הודעי ספקתי על ירך' (ירמיהו לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו' (הושע יד, ד).

אבל יש לציין שהרמב"ם הוסיף: "וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". וכאן לא נאמר שבני ישראל התודו! ועיין בסמוך.

ג. מדוע לא התודו?

יש לשאול: אם כבר הסירו את אלהי הנכר כיצד יתכן שלא התודו?

תשובה לדבר ניתן לענות על פי מה שהסביר הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בספרו "על התשובה" (עמ' 61-65) את הקושי שבוידוי.

תחילה שאל:

לכאורה, אם עשה אדם תשובה גמורה, ועבר דרך כל הענויים והיסורים שבתהליך התשובה, למה יהא זקוק עדיין לוידוי?.

וענה:

יש דברים הרבה שאדם יודע אותם, אף הוגה בהם, ובכל זאת לא ירהיב להעלותם על שפתיו. האדם עקשן בטבעו, בונה לו מחיצות בינו לבין עצמו ומורד גם במציאות ובעובדות. באופן אינסטינקטיבי אנו דוחים עובדות שאינן נעימות לנו. הגמרא (כתובות קד ע"א) מספרת שכאשר מת רבנו הקדוש, אמרו תלמידיו בשעת פטירתו: 'כל האומר: רבי מת - ידקר בחרב'. הם ידעו כי רבי מת, אך קשה היה להם להאמין שיכול מישהו לבטא עובדה מרה זו, כי רבי, סמל החיים, סמל ההנהגה של תורה וגדולה במקום אחד, אמנם מת. לדעת - הוא דבר אחד, אבל לבטא ולאשר עובדה זו בניב שפתים - הוא משהו אחר. הם לא רצו לשמוע את העובדה המרה. אלקים ברא באדם מנגנון של הגנה עצמית המאפשר לו להתעלם מן העובדות, לברוח מן המציאות, לא להכיר בה ולא לראות את הדברים כמות שהם. יש שאדם יודע מעל לכל ספק כי חטא והחטיא את מטרת חייו, כי בגד בכל ערכיו. הוא יודע למה. אך אינו מוכן לומר זאת בפה מלא, או לשמוע זאת מפי אחרים... על משכבו בלילות הוא הוגה בכך, בינו לבין עצמו בוכיה נפשו במסתרים, אך לאור היום, בעיני אחרים, הוא שמח וטוב לב. וכדי לחפות על האמת המנקרת בפנימיותו הוא מוסיף לחטוא, מגביר את המירוץ ומוסיף לדהור במהירות אל עברי פי התהום. הוידוי מכריח את האדם, תוך יסורים עצומים, להכיר בעובדות כפשוטן, לבטא בבהירות את האמת כמות שהיא. יש בכך משום קרבן, משום שבירת הרצון והליכה נגד הטבע תוך כדי מכאוב. יש בכך לא רק משום חרטה, אלא גם משום בושה... כשם שהקרבן נשרף על גבי המזבח כך אנו שורפים במעשה הוידוי את שלוותנו המבוצרת, את גאוותנו המטופחת.

יהי רצון שנחזור כולנו בתשובה שלמה.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך