הקרבת הטלה והניצחון הגדול על הפלשתים
הקדמה
בעקבות החזרה בתשובה של בני ישראל נאמר:
ז. וישמעו פלשתים כי התקבצו בני ישראל המצפתה, ויעלו סרני פלשתים אל ישראל, וישמעו בני ישראל, ויראו מפני פלשתים.
ח. ויאמרו בני ישראל אל שמואל: אל תַחֲרֵש ממנו מִזְעֹק אל ד' אלקינו, וְיֹשִעֵנוּ מיד פלשתים.
ט. ויקח שמואל טְלֵה חלב אחד, ויעלה [ויעלהו קרי] עולה כליל לד', ויזעק שמואל אל ד' בעד ישראל, ויענהו ד'.
י. ויהי שמואל מעלה העולה, ופלשתים נגשו למלחמה בישראל, וַיַרְעֵם ד' בקול גדול ביום ההוא על פלשתים וַיְהֻמֵּם, וינגפו לפני ישראל.
יא. ויצאו אנשי ישראל מן המצפה, וירדפו את פלשתים, ויכום עד מתחת לבית כר.
יב. ויקח שמואל אבן אחת וישם בין המצפה ובין השן, ויקרא את שמה אבן הָעָזֶר, ויאמר: עד הנה עזרנו ד'.
יג. ויכנעו הפלשתים, ולא יספו עוד לבוא בגבול ישראל, ותהי יד ד' בפלשתים כל ימי שמואל.
יד. ותשֹבנה הערים אשר לקחו פלשתים מאת ישראל לישראל, מעקרון ועד גת, ואת גבולן הציל ישראל מיד פלשתים, ויהי שלום בין ישראל ובין האמרי.
יש לשאול:
- מה פירוש "טלה חלב" ומדוע הודגש ענין זה?
- כיצד ענה ד' לשמואל?
- מדוע נאמר: "ויהי שלום בין ישראל ובין האמֹרי"? לא ראינו בזמן ההוא מלחמה בין ישראל ובין האמֹרי, אלא עם פלשתים!
א. מה ההדגשה "טלה חלב אחד"?
נאמר בפסוק ט:
ויקח שמואל טְלֵה חלב אחד, ויעלה [ויעלהו קרי] עולה כליל לד'.
מה פירוש "טלה חלב"?
הסביר הרד"ק:
טלה חלב - שהיה יונק עדיין.
וכן פירש ה"מצודת דוד".
מדוע חשוב היה לנביא להדגיש שהיה זה "טלה חלב" שהיה עדיין יונק?
כתב הראב"ש (רבי אברהם בן שלמה, חכם תימני שכתב את ספרו בשנת ה"א קי"ב. הוציאו לאור הרב קאפח, מכון משנת הרמב"ם קרית אונו, תש"ס):
טלה יונק, כלומר: שהם כבר נעשו כמו זה הקטן בשנים, היונק, ולא נשאר עליהם חטא.
הסבר אחר כתב הרדב"ז בתשובותיו (חלק ג סימן תרל"ט):
מה שהיה 'טלה חלב', לפי פשוטו כיון בזה: כמו שהטלה הזה אין עיניו ולבו וכל בטחונו אלא על שדי אמו, שהרי אינו יודע עדיין לראות ולאכול, כך ישראל אין עיניהם ובטחונם אלא עליך. שכן כתוב בענין: 'ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרֹת, ויעבדו את ד' לבדו' (שמ"א ז, ד), אף ראוי לך שתשמע תפילתם ותענם בעת צרתם אשר פלשתים נלחמים עליהם.
שני הסברים אלה ממשיכים את לימוד הזכות של שמואל על בני ישראל ותפילתו עליהם שהם ראויים להיגאל.
ב. "ויזעק שמואל אל ד' בעד ישראל, ויענהו ד'"
בהמשך הפסוק נאמר:
ויזעק שמואל אל ד' בעד ישראל, ויענהו ד'.
כיצד ענה ד' לשמואל?
כתב הרד"ק:
ויענהו ד' - אפשר על ידי אש שירדה מן השמים על העולה.
או על ידי הרעם שהרעים בקול גדול על פלשתים להבהילם. וכאשר נשמע הרעם אז ידע כי ענהו ד'.
לפי הפירוש הראשון העניה של ד' היתה באש שירדה משמים ואכלה את העולה.
לפי הפירוש השני העניה של ד' היתה על ידי הרעם שהרעים בקול גדול על פלשתים להבהילם.
יש לציין שגם לפי הפירוש הראשון, שהעניה של ד' היתה באש שירדה משמים ואכלה את העולה, היה גם רעם, שד' הרעים בקול גדול על פלשתים להבהילם, שכן דבר זה מפורש בפסוק, אלא שלפי הפירוש הראשון, מלבד הרעם גם ירדה אש משמים ואכלה את העולה.
הרלב"ג הוסיף:
ואחשוב שעם אלו הרעמים היו יורדות להבות ואש אלקים זר!
כלומר: להבות אש ירדו על הפלשתים לשרפם, לא על הקרבן!
וכן כתב הרלב"ג בתועליות שבסוף הפרק:
התועלת השלושים ושלושה הוא להודיע שתכף ששבו ישראל לד' בכל לבם נעתר להם על יד שמואל, עד שמשמים נלחמו עם פלשתים על צד המופת ברעמים ולהבות, ואחר זה הכו אותם ישראל, ושבו להם על יד שמואל כל הערים שלקחו מהם פלשתים.
ג. "ויהי שלום בין ישראל ובין האמֹרי"
בסיום הפרשה נאמר:
ויהי שלום בין ישראל ובין האמֹרי.
שאל על כך הרד"ק:
בין ישראל ובין האמֹרי - לא ידעתי טעם לסיפור הזה בזה המקום, כי לא ראינו בזמן ההוא מלחמה בין ישראל ובין האמֹרי, אלא עם פלשתים!
ענה הרד"ק:
ואולי בהיות הפלשתים נלחמים בישראל, היו נלחמים בהם גם כן יתר האמֹרי שנשארו בארץ עם בני דן, כמו שאמר בספר שופטים (א, לד): 'וילחצו האמֹרי את בני דן', ואומר (שם, לו): 'וגבול האמֹרי ממעלה עקרבים, מהסלע ומעלה', והם היו נלחמים בהם, ובראותם כי נכנעו פלשתים, עשו גם הם שלום עם ישראל.
למדנו מכאן על משמעות ההרתעה, שכאשר ישראל היו חלשים ופלשתים משלו בהם, גם האמֹרי לחץ אותם, וכאשר ישראל חזרו בתשובה ונצחו את הפלשתים, גם האמֹרי השלים עמהם. עיין כעין זה על אסא (דבהי"ב יד, יג), ועל יהושפט (שם כ, כט).