פסוק א:אין מלך. כי אם היה מלך, היה הוא לוחם מלחמות העם עם כל עמו ולא שבט לבד:
פסוק א:כי לא נפלה לו. להיות בה די צרכו:
פסוק א:עד היום ההוא. עד אשר כבש לעצמו מחוץ לגבול ארץ ישראל:
פסוק א:בתוך שבטי וגו׳. מוסב למעלה, לומר לא נפלה לו די צרכו בהנחלה הנחלקת לו בתוך שבטי ישראל:
פסוק ב:ממשפחתם. אחד מכל משפחה:
פסוק ב:מקצותם. מהקצינים שבהם, וכאשר שלח משה נשיאי העדה:
פסוק ב:מצרעה ומאשתאול. מנחלת יהודה היו (יהושע טו לג), ובני דן ישבו בהם כגרים:
פסוק ב:את הארץ. היא ׳ליש׳ האמור בענין (להלן פסוק ז):
פסוק ב:עד בית מיכה. סמוך לבית מיכה:
פסוק ג:המה עם בית מיכה. כשהמה היו סמוך לבית מיכה, הכירו את קול הנער בדברו עם מי:
פסוק ג:מי הביאך וגו׳. רצה לומר, אצל מי אתה ומה מלאכתך, ומה הניתן לך בשכרך:
פסוק ד:כזה וכזה. סיפר להם כל המאורע:
פסוק ה:שאל נא. כי טעו וחשבו שיש בו ממש להוריד על עצמו כחות עליונות ולהגיד עתידות:
פסוק ו:ויאמר להם. אחר ששאל, אמר להם דרככם הוא מול ה׳ להשגיח בה ולהצליח אתכם:
פסוק ז:יושבת לבטח. רצה לומר, אינם נשמרים ממלחמה, והיא כדרך צידון היושב שוקט ובוטח ואינו נשמר ממלחמה:
פסוק ז:ואין מכלים. אין בארץ מי שיכלים אפילו בדבור, כי לא הורגלו במלחמה וקטטה:
פסוק ז:יורש עצר. יורש ארצם עצור מהם, רצה לומר, אין להם יורש ארצם ללחום לאחר זה בעבור הארץ:
פסוק ז:ורחוקים המה. ונכבש הארץ עד לא יהיה נשמע להם (ואולי היה מדרך צידונים לעמוד בעזרת כל נרדף):
פסוק ז:ודבר אין להם. אין להם ברית כרותה עם מי לשיבוא בעזרתם:
פסוק ח:צרעה וגו׳. אל צרעה וכו׳:
פסוק ח:מה אתם. רצה לומר, מה אתם משיבים, ומעניינו תבין חסרונו:
פסוק ט:ואתם מחשים. רצה לומר, אתם היו מחשים לבל יודע לאיש פן יקדמנו מי משבט אחר, ואל תעצלו ללכת וכו׳, כי עם כל זה פן יודע למי:
פסוק י:כבואכם. כאשר תבואו, אז מיד תבואו אל עם בוטח, רצה לומר, לא תצטרכו ללכת דרך אשר תמצא אתכם בה מלחמה:
פסוק י:רחבת ידים. מקום רחב להחזיק את כולכם כאשר יתן ה׳ אותה בידכם:
פסוק י:אין שם מחסור וגו׳. רצה לומר, עם שאינה מארץ ישראל, מכל מקום אין נחסר בה ממה שיש בארץ ישראל ; או רצה לומר, לא נחסר בה מכל דבר שיש בעולם:
פסוק יב:בקרית יערים. רצה לומר, סמוך לה:
פסוק יב:למקום ההוא. מקום החניה:
פסוק יב:אחרי. לא לצד צרעה ואשתאול שבדן, כי אם מהעבר מזה (והיא בין צרעה ואשתאול שהיו בנחלת יהודה):
פסוק יד:ההולכים לרגל. אשר הלכו מקודם לרגל:
פסוק יד:הידעתם. רצה לומר, וכי ידעתם, הלא אינכם יודעים אשר נגד לכם יש כאן אפוד וכו׳:
פסוק יד:דעו מה תעשו. רצה לומר, הכינו עצמכם ולקחתם:
פסוק טו:ויסורו שמה. המרגלים הלכו לבית מיכה:
פסוק טו:בית מיכה. אשר היה בבית מיכה:
פסוק טז:חגורים. כשהם חגורים וכו׳:
פסוק טז:אשר מבני דן. מוסב על ׳שש מאות איש׳:
פסוק יז:ויעלו. כי המרגלים חזרו עם הלוי אל השש מאות איש, ובדבר הלוי עמהם עלו המרגלים מהם, ושבו ובאו לבית הלוי ולקחו את הפסל וכו׳:
פסוק יז:והכהן. הלוי הזה העשוי לכהן, היה ׳נצב פתח השער׳ וכו׳:
פסוק יח:ואלה. המרגלים באו אז לבית מיכה ולקחו את פסל וכו׳, ולא היה אז הכהן בביתו:
פסוק יח:ויאמר אליהם הכהן. כאשר באו אל המחנה ובידם הפסל וכו׳, אמר להם, מה אתם עושים, רצה לומר, למה תקחום:
פסוק יט:שים ידך על פיך. לסתמו לבל ישמע קולך:
פסוק יט:והיה לנו. ותהיה לנו למורה ולמלמד:
פסוק יט:הטוב. וכי טוב יותר להיות ׳כהן לבית איש אחד׳, או טוב יותר להיות כהן ׳לשבט בישראל׳, ואם כן הלא לטובה יחשב לך:
פסוק כ:וייטב לב הכהן. הוטב בלבו דבריהם, ויקח מידם את האפוד וכו׳ לשאת אותם בעצמו, ובא בקרבם ללכת באשר ילכו:
פסוק כא:ויפנו. מן המקום ההוא והלכו לדרכם:
פסוק כא:את הטף וגו׳. מה שהביאו עמהם מביתם:
פסוק כא:לפניהם. בחשבם פן ירדפו בני העיר אחריהם וילחמו הגברים עמהם, והטף וכו׳ ילכו לדרכם בעודם נלחמים:
פסוק כב:הרחיקו. כשהיו רחוקים מבית מיכה:
פסוק כב:עם בית מיכה. סמוך לבית מיכה:
פסוק כג:ויקראו. המתין עד בואם לדבר עמהם:
פסוק כג:ויסבו. בני דן הפכו פניהם מול מיכה, ואמרו, מה נחסר לך כי נאספת לרדוף:
פסוק כד:את אלהי. הפסל וכו׳:
פסוק כד:ומה לי עוד. מה נשאר לי עוד בבית אשר לא לקחתם:
פסוק כה:עמנו. בהיותך עמנו:
פסוק כה:אנשים מרי נפש. הכעסנים שיש בסיעתנו:
פסוק כה:ונפש ביתך. הבאים עמך:
פסוק כז:שקט ובטח. לא היו נשמרים מן המלחמה:
פסוק כז:ואת העיר שרפו. כי לא יוכלו לה כי אם על ידי השרפה, ולולא זאת לא שרפוה, כי הלא נתיישבו בה:
פסוק כח:ואין מציל. לא היה להם מציל:
פסוק כח:כי רחוקה. וכבשוה עד לא נשמע להם:
פסוק כח:ודבר. לא היה להם כריתת ברית עם מי:
פסוק כח:אשר לבית רחוב. הסמוך לבית רחוב:
פסוק כח:ויבנו. כי שרפוה במלחמה, כמו שכתוב למעלה (פסוק כז):
פסוק כט:אשר יולד. שלא נחשוב שראש המשפחה הבאה אל ליש היה שמו דן ועל שמו קראו שם העיר דן:
פסוק כט:לראשונה. טרם שקראוה בשם דן:
פסוק ל:ויקימו להם. להיות לעבודה זרה ולעבדו:
פסוק ל:ויהונתן. הוא הלוי הנזכר:
פסוק ל:בן מנשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא קט ב) שהוא משה, ומפני כבודו נאמר ׳מנשה׳, ותלאו הנו״ן לדעת שאינה מן השם:
פסוק ל:עד יום גלות הארץ. הוא גלות הארון שהיה בימי עלי (שמואל א פרק ד), ולזה לא אמר ׳עד גלות ישראל׳, כי אז לבד הארון גלה ולא ישראל, ועד הזמן ההוא עמד הפסל, אבל לאחר זמן שעמד שמואל לשופט, בער אותם מן הארץ:
פסוק לא:וישימו להם. לאלוה ולעבדו:
פסוק לא:כל ימי וגו׳ בשלה. מתחלת העמדתו עמד כל ימי וכו׳ בשלה, אבל אחר שגלה הארון משלה בימי עלי (שם שם) ועמד שמואל לשופט, בערו מן הארץ: