א בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וּבַיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם שֵׁ֣בֶט הַדָּנִ֞י מְבַקֶּשׁ־ל֤וֹ נַֽחֲלָה֙ לָשֶׁ֔בֶת כִּי֩ לֹֽא־נָ֨פְלָה לּ֜וֹ עַד־הַיּ֥וֹם הַה֛וּא בְּתוֹךְ־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּנַחֲלָֽה׃ ב וַיִּשְׁלְח֣וּ בְנֵי־דָ֣ן ׀ מִֽמִּשְׁפַּחְתָּ֡ם חֲמִשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֣ים מִקְצוֹתָם֩ אֲנָשִׁ֨ים בְּנֵי־חַ֜יִל מִצָּרְעָ֣ה וּמֵֽאֶשְׁתָּאֹ֗ל לְרַגֵּ֤ל אֶת־הָאָ֙רֶץ֙ וּלְחָקְרָ֔הּ וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם לְכ֖וּ חִקְר֣וּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֤אוּ הַר־אֶפְרַ֙יִם֙ עַד־בֵּ֣ית מִיכָ֔ה וַיָּלִ֖ינוּ שָֽׁם׃ ג הֵ֚מָּה עִם־בֵּ֣ית מִיכָ֔ה וְהֵ֣מָּה הִכִּ֔ירוּ אֶת־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר הַלֵּוִ֑י וַיָּס֣וּרוּ שָׁ֗ם וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ מִֽי־הֱבִיאֲךָ֣ הֲלֹ֔ם וּמָֽה־אַתָּ֥ה עֹשֶׂ֛ה בָּזֶ֖ה וּמַה־לְּךָ֥ פֹֽה׃ ד וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם כָּזֹ֣ה וְכָזֶ֔ה עָ֥שָׂה לִ֖י מִיכָ֑ה וַיִּשְׂכְּרֵ֕נִי וָאֱהִי־ל֖וֹ לְכֹהֵֽן׃ ה וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ שְׁאַל־נָ֣א בֵאלֹהִ֑ים וְנֵ֣דְעָ֔ה הֲתַצְלִ֣יחַ דַּרְכֵּ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר אֲנַ֖חְנוּ הֹלְכִ֥ים עָלֶֽיהָ׃ ו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם הַכֹּהֵ֖ן לְכ֣וּ לְשָׁל֑וֹם נֹ֣כַח יְהוָ֔ה דַּרְכְּכֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר תֵּֽלְכוּ־בָֽהּ׃ ז וַיֵּלְכוּ֙ חֲמֵ֣שֶׁת הָאֲנָשִׁ֔ים וַיָּבֹ֖אוּ לָ֑יְשָׁה וַיִּרְא֣וּ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־בְּקִרְבָּ֣הּ יוֹשֶֽׁבֶת־לָ֠בֶטַח כְּמִשְׁפַּ֨ט צִדֹנִ֜ים שֹׁקֵ֣ט ׀ וּבֹטֵ֗חַ וְאֵין־מַכְלִ֨ים דָּבָ֤ר בָּאָ֙רֶץ֙ יוֹרֵ֣שׁ עֶ֔צֶר וּרְחֹקִ֥ים הֵ֙מָּה֙ מִצִּ֣דֹנִ֔ים וְדָבָ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם עִם־אָדָֽם׃ ח וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֲחֵיהֶ֔ם צָרְעָ֖ה וְאֶשְׁתָּאֹ֑ל וַיֹּאמְר֥וּ לָהֶ֛ם אֲחֵיהֶ֖ם מָ֥ה אַתֶּֽם׃ ט וַיֹּאמְר֗וּ ק֚וּמָה וְנַעֲלֶ֣ה עֲלֵיהֶ֔ם כִּ֤י רָאִ֙ינוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהִנֵּ֥ה טוֹבָ֖ה מְאֹ֑ד וְאַתֶּ֣ם מַחְשִׁ֔ים אַל־תֵּעָ֣צְל֔וּ לָלֶ֥כֶת לָבֹ֖א לָרֶ֥שֶׁת אֶת־הָאָֽרֶץ׃ י כְּבֹאֲכֶ֞ם תָּבֹ֣אוּ ׀ אֶל־עַ֣ם בֹּטֵ֗חַ וְהָאָ֙רֶץ֙ רַחֲבַ֣ת יָדַ֔יִם כִּֽי־נְתָנָ֥הּ אֱלֹהִ֖ים בְּיֶדְכֶ֑ם מָקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־שָׁ֣ם מַחְס֔וֹר כָּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ׃ יא וַיִּסְע֤וּ מִשָּׁם֙ מִמִּשְׁפַּ֣חַת הַדָּנִ֔י מִצָּרְעָ֖ה וּמֵאֶשְׁתָּאֹ֑ל שֵֽׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֔ישׁ חָג֖וּר כְּלֵ֥י מִלְחָמָֽה׃ יב וַֽיַּעֲל֗וּ וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּקִרְיַ֥ת יְעָרִ֖ים בִּֽיהוּדָ֑ה עַל־כֵּ֡ן קָרְאוּ֩ לַמָּק֨וֹם הַה֜וּא מַחֲנֵה־דָ֗ן עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הִנֵּ֕ה אַחֲרֵ֖י קִרְיַ֥ת יְעָרִֽים׃ יג וַיַּעַבְר֥וּ מִשָּׁ֖ם הַר־אֶפְרָ֑יִם וַיָּבֹ֖אוּ עַד־בֵּ֥ית מִיכָֽה׃ יד וַֽיַּעֲנ֞וּ חֲמֵ֣שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים הַהֹלְכִים֮ לְרַגֵּל֮ אֶת־הָאָ֣רֶץ לַיִשׁ֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־אֲחֵיהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֗ם כִּ֠י יֵ֣שׁ בַּבָּתִּ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ אֵפ֣וֹד וּתְרָפִ֔ים וּפֶ֖סֶל וּמַסֵּכָ֑ה וְעַתָּ֖ה דְּע֥וּ מַֽה־תַּעֲשֽׂוּ׃ טו וַיָּס֣וּרוּ שָׁ֔מָּה וַיָּבֹ֛אוּ אֶל־בֵּֽית־הַנַּ֥עַר הַלֵּוִ֖י בֵּ֣ית מִיכָ֑ה וַיִּשְׁאֲלוּ־ל֖וֹ לְשָׁלֽוֹם׃ טז וְשֵׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ חֲגוּרִים֙ כְּלֵ֣י מִלְחַמְתָּ֔ם נִצָּבִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר אֲשֶׁ֖ר מִבְּנֵי־דָֽן׃ יז וַֽיַּעֲל֞וּ חֲמֵ֣שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים הַהֹלְכִים֮ לְרַגֵּ֣ל אֶת־הָאָרֶץ֒ בָּ֣אוּ שָׁ֔מָּה לָקְח֗וּ אֶת־הַפֶּ֙סֶל֙ וְאֶת־הָ֣אֵפ֔וֹד וְאֶת־הַתְּרָפִ֖ים וְאֶת־הַמַּסֵּכָ֑ה וְהַכֹּהֵ֗ן נִצָּב֙ פֶּ֣תַח הַשַּׁ֔עַר וְשֵׁשׁ־מֵא֣וֹת הָאִ֔ישׁ הֶחָג֖וּר כְּלֵ֥י הַמִּלְחָמָֽה׃ יח וְאֵ֗לֶּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית מִיכָ֔ה וַיִּקְחוּ֙ אֶת־פֶּ֣סֶל הָאֵפ֔וֹד וְאֶת־הַתְּרָפִ֖ים וְאֶת־הַמַּסֵּכָ֑ה וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ הַכֹּהֵ֔ן מָ֥ה אַתֶּ֖ם עֹשִֽׂים׃ יט וַיֹּאמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵ֜שׁ שִֽׂים־יָדְךָ֤ עַל־פִּ֙יךָ֙ וְלֵ֣ךְ עִמָּ֔נוּ וֶֽהְיֵה־לָ֖נוּ לְאָ֣ב וּלְכֹהֵ֑ן הֲט֣וֹב ׀ הֱיוֹתְךָ֣ כֹהֵ֗ן לְבֵית֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד א֚וֹ הֱיוֹתְךָ֣ כֹהֵ֔ן לְשֵׁ֥בֶט וּלְמִשְׁפָּחָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ כ וַיִּיטַב֙ לֵ֣ב הַכֹּהֵ֔ן וַיִּקַּח֙ אֶת־הָ֣אֵפ֔וֹד וְאֶת־הַתְּרָפִ֖ים וְאֶת־הַפָּ֑סֶל וַיָּבֹ֖א בְּקֶ֥רֶב הָעָֽם׃ כא וַיִּפְנ֖וּ וַיֵּלֵ֑כוּ וַיָּשִׂ֨ימוּ אֶת־הַטַּ֧ף וְאֶת־הַמִּקְנֶ֛ה וְאֶת־הַכְּבוּדָּ֖ה לִפְנֵיהֶֽם׃ כב הֵ֥מָּה הִרְחִ֖יקוּ מִבֵּ֣ית מִיכָ֑ה וְהָאֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר בַּבָּתִּים֙ אֲשֶׁר֙ עִם־בֵּ֣ית מִיכָ֔ה נִֽזְעֲק֔וּ וַיַּדְבִּ֖יקוּ אֶת־בְּנֵי־דָֽן׃ כג וַֽיִּקְרְאוּ֙ אֶל־בְּנֵי־דָ֔ן וַיַּסֵּ֖בּוּ פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לְמִיכָ֔ה מַה־לְּךָ֖ כִּ֥י נִזְעָֽקְתָּ׃ כד וַיֹּ֡אמֶר אֶת־אֱלֹהַי֩ אֲשֶׁר־עָשִׂ֨יתִי לְקַחְתֶּ֧ם וְֽאֶת־הַכֹּהֵ֛ן וַתֵּלְכ֖וּ וּמַה־לִּ֣י ע֑וֹד וּמַה־זֶּ֛ה תֹּאמְר֥וּ אֵלַ֖י מַה־לָּֽךְ׃ כה וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ בְּנֵי־דָ֔ן אַל־תַּשְׁמַ֥ע קוֹלְךָ֖ עִמָּ֑נוּ פֶּֽן־יִפְגְּע֣וּ בָכֶ֗ם אֲנָשִׁים֙ מָ֣רֵי נֶ֔פֶשׁ וְאָסַפְתָּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ וְנֶ֥פֶשׁ בֵּיתֶֽךָ׃ כו וַיֵּלְכ֥וּ בְנֵי־דָ֖ן לְדַרְכָּ֑ם וַיַּ֣רְא מִיכָ֗ה כִּי־חֲזָקִ֥ים הֵ֙מָּה֙ מִמֶּ֔נּוּ וַיִּ֖פֶן וַיָּ֥שָׁב אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ כז וְהֵ֨מָּה לָקְח֜וּ אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מִיכָ֗ה וְֽאֶת־הַכֹּהֵן֮ אֲשֶׁ֣ר הָיָה־לוֹ֒ וַיָּבֹ֣אוּ עַל־לַ֗יִשׁ עַל־עַם֙ שֹׁקֵ֣ט וּבֹטֵ֔חַ וַיַּכּ֥וּ אוֹתָ֖ם לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָעִ֖יר שָׂרְפ֥וּ בָאֵֽשׁ׃ כח וְאֵ֨ין מַצִּ֜יל כִּ֧י רְֽחוֹקָה־הִ֣יא מִצִּיד֗וֹן וְדָבָ֤ר אֵין־לָהֶם֙ עִם־אָדָ֔ם וְהִ֕יא בָּעֵ֖מֶק אֲשֶׁ֣ר לְבֵית־רְח֑וֹב וַיִּבְנ֥וּ אֶת־הָעִ֖יר וַיֵּ֥שְׁבוּ בָֽהּ׃ כט וַיִּקְרְא֤וּ שֵׁם־הָעִיר֙ דָּ֔ן בְּשֵׁם֙ דָּ֣ן אֲבִיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר יוּלַּ֖ד לְיִשְׂרָאֵ֑ל וְאוּלָ֛ם לַ֥יִשׁ שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃ ל וַיָּקִ֧ימוּ לָהֶ֛ם בְּנֵי־דָ֖ן אֶת־הַפָּ֑סֶל וִ֠יהוֹנָתָן בֶּן־גֵּרְשֹׁ֨ם בֶּן־מְנַשֶּׁ֜ה ה֣וּא וּבָנָ֗יו הָי֤וּ כֹהֲנִים֙ לְשֵׁ֣בֶט הַדָּנִ֔י עַד־י֖וֹם גְּל֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ לא וַיָּשִׂ֣ימוּ לָהֶ֔ם אֶת־פֶּ֥סֶל מִיכָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כָּל־יְמֵ֛י הֱי֥וֹת בֵּית־הָאֱלֹהִ֖ים בְּשִׁלֹֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
בימים ההם אין מלך בישראל וגו'. הנה הפסוק הזה בימים ההם אין מלך בישראל הוא הקדמה לספור בני דן שיזכור אחר זה, וכן יביאהו פעם שלישית בפגלש בגבעה, ובכלם ראוי שיפורש כמו שאמרתי בימים ההם לא היה המלך בישראל, לפי שלא היה השופט שלהם בתוך ישראל כי היה בידי האויבים והוא שמשון, כי בימיו קרו הדברים האלה כלם בהיותו גולה ממקומו ואסור בידי האויבים. וראה להקדימו כאן לפי שיהושע הגביל נחלת בני דן כמו שנזכר בספרו (יהושע י״ט:מ״ח). וכאן יגיד שהם שלחו אנשים לרגל את הארץ ולחקרה ושבאו ללישה וידעו ענינה ובאו אנשי שבטם ולכדו אותה, וידעו שלישה לא היתה בנחלתם ולא היתה מכלל הארץ המתחלקת אליהם, והיה ראוי שבני דן יכבשו את ארץ נחלתם אבל לא יצאו מגבול הנחלה לקחת ארץ אשר לא להם, אבל עשו זה לפי שבימים ההם לא היה מלך ושופט על ישראל שימחה בידם ולא היתה עליהם מוראה של מלכות, ולכן היה שבט הדני מבקש לו נחלה לשבת כי לא נפלה לו עד היום ההוא בתוך שבטי ישראל, רוצה לומר שנחלה היתה להם אבל לא היה בתוך שבטי ישראל והם לא רצו בגבולי נחלתם להיותם נבדלים משאר השבטים ובקשו נחלה בלא מצרים ויותר קרובה לשאר שבטי ישראל ובתוכם. והמפרשים אמרו שלא נפלה להם נחלה כל כך כמו שהיתה ראויה אליהם, וכמו שאמר בספר יהושע (שם מ"ה) ויצא גבול דן מהם וגו', רוצה לומר שיצא מעט ממה שהיה ראוי אליהם, והותרה עם זה השאלה הרביעית:
פסוק ב:
וזכר ששלחו בני דן ממשפחותם חמשה אנשים מקצותם אנשים בני חיל וגו' לרגל את הארץ, ואמרו ממשפחתם וגומר, רוצה לומר ששלחו אחד מכל משפחה כמו שעשה משה בשליחות המרגלים (במדבר י"ג) איש אחד לשבט, ואמר מקצותם, רוצה לומר הקצינים שבהם כמו שעשה משה כל נשיא בהם, ואמר שהיו בני חיל כמו שבמשה נאמר כלם אנשים, ובאו עד הר אפרים לבית מיכה, (ג) והכירו את קול הנער, אולי היה משורר לפסל ומרבה לפניו בתחנונים ולזה הכירוהו מצד הקול, או ששמעוהו מדבר והכירוהו, ואמרו לו מי הביאך עד הלום? לפי שהכירוהו שהיה מבית לחם יהודה, ומה אתה עושה בזה? שלא היה ללויים מקום לשרת כי אם לפני הארון, ומה לך פה, ר"ל מה יאכל שמה? וחז"ל (ב"ב פ"ח ק"י ע"א) דרשו לא מזרע משה אתה? שנאמר (שמות ג׳:ה׳) אל תקרב הלום ומי שם פה לאדם ומזה בידך. והנער השיבם על שלשת שאלותיהם אחת לאחת, אם על בואו וישיבתו שמה אמר (ד) כזה וכזה עשה לי מיכה, ר"ל שהיה הולך לדרכו ועכבהו שם, ועל מה ששאלו על מזונותיו מה לך פה, השיבם וישכרני, ומשכרו היה לו לאכול, ועל אשר שאלו ומה אתה עושה פה בזה, השיבם ואהי לו לכהן, שהיה משמש שם לפני הפסל:
פסוק ה:
והם אמרו (ה) שאל נא באלהים וגו', והשאלה הזאת היתה אצלם שהיו חושבים כי אותו פסל היה עשוי בשעה ואופן כך שהיה מוריד השפע והרוחניות על המכהן לפניו ומודיע הדברים העתידים להיות, והנה חשבו אם כן שתהיה ההודעה מהאל יתברך אבל תהיה על ידי האמצעי הזה, ולכן היו כהני הבעל מתבודדים כדי לשוטט כחם המדמה בדרוש הנשאל באופן שיבואהו הגדת העתיד, ולזה היה שם אפוד כי היו חושבים שהוא דמוי האפוד המקודש אשר בבית האלהים, וכמו ששם באורים ותומים תבא ידיעת העתיד, ככה בבית אלהיהם בדמוי אותו כלי יגיעו אליו ג"כ. וחז"ל (שבועות פ"ד ל"ה ע"ב) נחלקו בשמות הנזכרים בענין מיכה אם הם קדש או חול, ואמרו שכלם חול חוץ מאחד כל ימי היות בית האלהים בשילה, אבל י"ת שאל נא באלהים במימרא דה', והיה אם כן האלהים הזה קדש, אולי היה (כמו שזכרתי) אצלו ענין מחשבת השואלים שישאלו בה'. והיה הטעות שהפסל היה אמצעי באותה ההגעה וידיעת התשובה, ולכן היתה תשובת הנער הכהן (ו) נוכח ה' דרככם, כי בשם ה' היה מדבר, ומזה הצד תרגם יונתן במימרא דה', כי הם לא שאלו כי אם הידיעה מהאל יתברך. ור' אליעזר סבר שהשמות הכתובים ביו"ד ה"א וא"ו ה"א הם קדש גם כן וששם אלהים הוא חול, מלבד כל ימי היות בית האלהים בשילה, וגם הוא לא הרגיש בשאל נא באלהים שהיה קדש כמו שת"י:
פסוק ז:
וזכר שהלכו האנשים לישה וראו את העם יושב לבטח כמשפט צידונים, ואחשוב שצידונים היו אנשים סוחרים מתנהגים תמיד בהנהגות טובות בלי מלך, כמו שעוד היום עושים הויניציאנו"ש והפלורינטינו"ש והזינובישו"ש ושאר העמים אשר בארץ איטאליא"ה עומדים בהנהגותיהם בלי המלכת מלך בתוכם, ולכן אמר כמשפט צידונים שוקט ובוטח ואין מכלים דבר ואין יורש עצר, רוצה לומר אין מלך ושר גדול ביניהם אבל כלם אנשים שקטים מנהיגים את עצמם, ואמר שראו עוד שרחוקים היו מצידונים, רוצה לומר מצידון אשר בגבול ארץ ישראל לשיבאו בעזרתם, ודבר אין להם עם אדם, כלומר שום ברית כרותה שיבאו לעזרם בעת הצורך, ואמר כמשפט צידונים, לפי שהיה צידון קרוב לארץ ישראל והיו הם גם כן מתנהגים בזה האופן ולא היה לאלה פחד מישראל, לפי שלא היתה ארצם מארץ כנען. (ח-ט) וחזרו האנשים המרגלים והודיעו כל זה לאחיהם ואמרו קומה ונעלה עליהם כי ראינו את הארץ והנה טובה מאד ואתם מחשים אל תעצלו לבוא וגו', ופירושו אצלי שיקומו מהרה ויעלו ללכוד לישה כי ראו אותה טובה מאד והיו מצווים אותם שישתקו מזה ולא ידע איש בכל אלה ואל יתעצלו, (י) וכבואם ימצאו עם שוקט ובוטח לא יחסר כל בה, והיה צווי השתיקה כדי ששבט אחר לא יקדם ללכדה כי היה ליש כמו שאמרתי חוץ מהנחלה, ואלה בני דן לא לקחוה על פי הנחלה והגורל כי אם בזריזותם והשתדלותם. ולפי שהיתה חוץ לארץ כנען לכן אמרו אין שם מחסור כל דבר אשר בארץ, רוצה לומר אשר בארץ ישראל שהיא הארץ הידועה והטובה:
פסוק יא:
ויסעו משם ממשפחת הדני וגומר. זכר שנסעו בני דן מצרעה ומאשתאול שש מאות איש חגורים כלי מלחמה, ואח"כ יזכור שנשאו עמם מקניהם וטפם ושחנו בקרית יערים ולכן קראו אותו מקום מחנה דן, והנה אמר אחרי קרית יערים ולמעלה אמר שחנו בו, לפי שהמחנה לא יחנה בעיר מושב אבל הם באו וחנו סמוך לקרית יערים וקראוהו על זה מחנה דן, ופירש באיזה מקום ממנו חנו האם מקדם לעיר או מאחריה ואמר שהמקום ההוא אשר חנה שם המחנה היה אחרי קרית יערים:
פסוק יג:
(יג-יד) וזכר שכאשר באו בית מיכה, ר"ל שעברו באותו מקום שהיה שם בית מיכה, המרגלים הגידו לאחיהם שהיה שם אפוד ותרפים ופסל והסכימו לגזול אותם, (טו) והלכו המרגלים אל בית הנער הלוי והוא הבית אשר היה מתבודד שם בפסל ושם היתה כהונתו, והם באו שמה ושאלוהו לשלום, (טז) והשש מאות איש אשר מבני דן נשארו פתח השער לראות אם יש פוצה פה ומצפצץ. והנראה שכאשר עלו המרגלים ובאו עד בית הנער הכהן ושאלו לשלום עברו משם, ואז בהגיד' אליו ענין האנשים שהיו בשער העיר בא הנער מיד לפתח שער העיר לראות אנשי מלחמה העוברים והיושבים בשער, (יז) ובעוד שהוא הלך לשער העיר לראותם עלו חמשת האנשים המרגלים ובאו שמה (רוצה לומר לבית הנער הנזכר שכבר ידעוהו) ולקחו את הפסל את האפוד ואת התרפים ואת המסכה, וכאשר לקחו זה היה הנער הכהן עומד פתח שער העיר מדבר עם השש מאות איש חגורי מלחמה, (יח) וכאשר ראה האנשים שהיו באים מביתו ושלקחו הפסל והתרפים והיו מביאים את הכל בידיהם לפתח שער העיר אשר היה שם עם החגורים, נתבהל הנער ואמר מה אתם עושים? וכל זה בהיותו שם בשער העיר ומדבר עם שש מאות איש, (יט-כ) ואז אמרו לו החרש וגו', ואז וייטב לב הכהן ויקח מידם שם בשער העיר הפסל והאפוד והתרפים ויבא בקרב העם, והותרה בזה השאלה החמשית עם פירוש הפסוקים, שאין כפל במה שזכר מלקיחת האפוד ושלא היה הנער בביתו כאשר לקחוהו והוא היותר מתישב כפי הפשט:
פסוק כא:
והנה החגורים חששו אולי בני העיר יבאו אחריהם ולכן שמו הטף והמקנה שהביאו עמהם מביתם והכבודה. רוצה לומר המטלטלים וכל דבר משא שמו כלו לפניהם, (כב-כג) ואז כאשר אנשי בית מיכה רדפו אחריהם והשיגום והיה מיכה צועק, החגורים אמרו לו מה לך כי נזעקת? והוא השיבם (כד) את אלקי אשר עשיתי לקחתם, (רוצה לומר הפסל שעשה מכסף אמו והאפוד והתרפים אשר עשה משלו) ואת הכהן ותלכו ומה לי עוד, ר"ל ומה נשאר לי עוד שלא לקחתם, וא"כ איך תאמרו אלי מה לך? (כה) והם השיבוהו שאל ירים קולו פן יפגעו בו אנשים מרי נפש אשר הולכים במחנה ויהרגוהו ויהרג הוא וכל אנשי ביתו הבאים עמו, (כו) ואז חזר מיכה לביתו אבל וחפוי ראש, (כז) ובני דן באו לישה ולכדוה ויכו את העם אשר בה ואת העיר שרפו באש, ואין הכוונה ששרפו הבתים (כיון שהיו באים להתישב בהן) אבל ששרפו המתים ומאכליהם והע"ז אשר בבתיהם וגלוליהם ועצביהם, או שרפו אותה כדי להפחיד את כל סביבותי' כדברי המפרשים, ובנו את העיר וישבו בה: וזכר שבני דן הקימו הפסל אשר הביאו מבית מיכה לעצמ' ושישב שם עד יום גלות הארץ. וגלות הארץ לא אמר כאן על גלות ישראל מעל אדמתו בימי הושע או בימי צדקיהו. וגם לא על גלות בני גד וראובן שהיה הגלות הראשון, אבל אמרו על הזמן שבו גלה הארון ונהרגו בני עלי ורבים מבני ישראל, ועליו אמר המשורר ע"ה (תלים ע"ח פ' ס"ז ס"ב) ויטוש משכן שילה וגומ' ויתן לשבי עוזו ותפארתו ביד צר וגו' ויסגר לחרב עמו וגו', והמורה על זה באמת הוא אמרו אחר זה וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלקים בשילה, וזה יוכיח שלא עמד שמה הפסל כי אם כל ימי היות בית האלקים בשילה לא עוד, כי בימי שמואל הנביא ע"ה חלילה וחס שישב בישראל פסל ומסכה בפרסום גדול כזה. הנה התבאר שפירוש כל ימי היות ארון האלקים בשילה אינו מתיחס להתחלת הזמן שהיה הארון בשילה כי אם לסופו, לומר כי מהזמן ששמו בו הפסל התמיד עד שנעתק בית האלקים משילה, ושלא עמד עוד שם כי אם עד אותו זמן גלות הארון שזכרתי, ולזה לא אמר עד גלות ישראל מהארץ, כי אם עד גלות הארץ ירמוז למה שאמרתי. ותמה אני מרש"י ז"ל שכתב עד יום גלות הארץ בימי סנחריב בפעם הראשונה, והנה לדבריו לא כתב שמואל ספר שופטים כמו שקבלו חז"ל, (ב"ב פ"א י"ד) ואיך אמר א"כ ששמואל הסיר מהארץ את האשרה ואת העשתרות אם נשאר פסל מיכה במקומו? אבל לפי האמת אז הסירוהו גם כן, והוא הזמן שהועתק המשכן משילה. והותרה עם זה השאלה הששית: