פסוק א:שוב חוזר אותו משפט, והפעם – כהסבר למאורעות הבאים: בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל. לא היה שלטון בעל תוקף בכל הארץ, והאנשים נהגו כפי ראות עיניהם. וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת, כִּי לֹא נָפְלָה, נכבשה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה.
פסוק ב:וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם, מקציניהם, אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל, מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל לְרַגֵּל, לסייר ולבלוש אֶת הָאָרֶץ וּלְחָקְרָהּ. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בני דן: לְכוּ חִקְרוּ אֶת הָאָרֶץ, אולי יימצא מקום שנוכל להתיישב בו. וַיָּבֹאוּ הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה, וַיָּלִינוּ שָׁם.
פסוק ג:הֵמָּה עִם, ליד בֵּית מִיכָה, וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי. הם זיהו אותו על פי קולו, כי בני דן שהו כנראה גם בקרב בני יהודה מזמן לזמן כפועלים או כאורחים. ושמא אותו הנער שוטט גם בנחלת דן. וַיָּסוּרוּ שָׁם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם, וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה, וּמַה לְּךָ פֹה, במקום הזר הזה שאינו מקומך?
פסוק ד:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: כָּזֹה וְכָזֶה, כך וכך עָשָׂה לִי מִיכָה. הוא קיבל אותי וַיִּשְׂכְּרֵנִי, וָאֱהִי לוֹ לְכֹהֵן.
פסוק ה:וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אם אתה כהן, ובידך כל הכלים הנחוצים לכך, שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן בתור יועץ ובעל מופת: לְכוּ לְשָׁלוֹם, נֹכַח, מול ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ. אתם עתידים להצליח בדרככם.
פסוק ז:וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים דרך ארוכה וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה, לליש, הנקראת היום תל דן בצפון עמק החולה. וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ – בקרב העיר היוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, כְּמִשְׁפַּט, כדרך הצִדֹנִים, עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ. הצידונים לא היו אנשי מלחמה אלא בעיקר סוחרים. הם לא תקפו את זולתם ולא היו מוּעדים למלחמה נמרצת מצדם של אחרים. וְאֵין מַכְלִים, רב ומעליב אותם על דָּבָר בָּאָרֶץ, ואין להם גם יוֹרֵשׁ עֶצֶר, שלטון מלך העובר בירושה מאב לבן, וּרְחֹקִים הֵמָּה, גאוגרפית מִצִּדֹנִים. ליש קרובה לארץ ישראל בקצה הצפוני-מזרחי שלה, ואילו צידון שוכנת בצפון מערב. וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם. זהו יישוב שקט, בוטח ומשגשג.
פסוק ח:לאחר שראו את המקום והתרשמו ממנו לטובה – וַיָּבֹאוּ אֶל אֲחֵיהֶם חזרה לצָרְעָה וְאֶשְׁתָּאֹל, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם: מָה אַתֶּם? מה בפיכם?
פסוק ט:וַיֹּאמְרוּ: קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם – על יושבי ליש, כִּי רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד, וְאַתֶּם מַחְשִׁים, נמנעים מלפעול?! אַל תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ.
פסוק י:כְּבֹאֲכֶם לשם תָּבֹאוּ אֶל עַם בֹּטֵחַ, שאיננו חושש ממלחמה ואינו רגיל בה, וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם, גדולה מאוד, כִּי ידענו שנְתָנָהּ אֱלֹהִים בְּיֶדְכֶם. זהו מָקוֹם טוב אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.
פסוק יא:ואכן, דבריהם שכנעו את בני שבטם. וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל, שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה כדי לכבוש את ליש.
פסוק יב:וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת יְעָרִים בִּיהוּדָה. הערה: שם חנה שבט דן לפני יציאתו מחבל ארץ זה. עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנֵה דָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הִנֵּה הוא נמצא אַחֲרֵי קִרְיַת יְעָרִים.
פסוק יג:וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר אֶפְרָיִם, וַיָּבֹאוּ עַד בֵּית מִיכָה.
פסוק יד:וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ ללַיִשׁ, וַיֹּאמְרוּ אֶל אֲחֵיהֶם: הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בּאחד מהבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה? נוכל למצוא כאן דברים חשובים לצרכינו. וְעַתָּה דְּעוּ מַה תַּעֲשׂוּ.
פסוק טו:וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה, וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית הַנַּעַר הַלֵּוִי שבבֵית מִיכָה, וַיִּשְׁאֲלוּ לוֹ לְשָׁלוֹם. מכריו כביכול של הנער הלוי נכנסו פנימה.
פסוק טז:וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר, הגדוד הצבאי אֲשֶׁר מִבְּנֵי דָן.
פסוק יז:וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ, בָּאוּ שָׁמָּה ולָקְחוּ לעצמם אֶת הַפֶּסֶל וְאֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה, וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר, וְרואה את שֵׁשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה.
פסוק יח:וְכאשר אֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה, וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה – תכולת מקדשו הקטן – וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן: מָה אַתֶּם עֹשִׂים?
פסוק יט:וַיֹּאמְרוּ לוֹ: הַחֲרֵשׁ! לשם מה אתה צועק? שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ, וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן. בוא אתנו ותהיה האב הרוחני והכהן של כולנו. הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל?! תוכל להמשיך בעבודתך, ואף תקודם בה: במקום לעשותה בעבור אדם פרטי, תעבוד בעבור שבט קטן.
פסוק כ:וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן בהצעתם, וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם, הקבוצה ההולכת צפונה.
פסוק כא:וַיִּפְנוּ וַיֵּלֵכוּ. וַיָּשִׂימוּ אֶת הַטַּף, הילדים וְאֶת הַמִּקְנֶה, הצאן וְאֶת הַכְּבוּדָּה, הרכוש לִפְנֵיהֶם. כאן מוזכר מה שלא נאמר קודם לכן: אל שש מאות אנשי הצבא הצטרפו גם בני משפחותיהם, בהמותיהם וכל חפצי הבית שהיה טעם לקחתם, שהרי התכוונו לעבור בפועל צפונה ולהתיישב שם.
פסוק כב:הֵמָּה הִרְחִיקוּ מִבֵּית מִיכָה, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּבָּתִּים אֲשֶׁר עִם, ליד בֵּית מִיכָה, מהמרכז רוחני שבנה מיכה נִזְעֲקוּ, התאספו ויצאו אחריהם, וַיַּדְבִּיקוּ, השיגו אֶת בְּנֵי דָן.
פסוק כג:וַיִּקְרְאוּ אֶל בְּנֵי דָן, וַיַּסֵּבּוּ בני דן את פְּנֵיהֶם, הסתובבו אחורנית וראו את החבורה שבראשה עמד מיכה וזעק חמס. וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה: מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ? מה הצעקות הללו?
פסוק כד:וַיֹּאמֶר: אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ, וּמַה נותר לִּי עוֹד, אחרי שלקחתם את הדברים היקרים לי ביותר?! וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי "מַה לָּךְ?"
פסוק כה:וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי דָן: אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ. כדאי לך שלא לצעוק כאן, פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ. אנחנו אנשים הגונים, אבל בינינו יש גם בריונים כעסנים, ואם תקים מהומה, וְאָסַפְתָּה, תסיר את נַפְשְׁךָ וְאת נֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ. הם יהרגו אתכם.
פסוק כו:וַיֵּלְכוּ בְנֵי דָן לְדַרְכָּם. וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ, ואין בידו לעשות דבר, וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ אבל וחפוי ראש. מכיוון שלא היה אז שלטון מאורגן, לא יכול היה לפנות לשום רשות כדי להתלונן.
פסוק כז:וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת הפסל והתרפים אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ, וַיָּבֹאוּ, התנפלו עַל לַיִשׁ, עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ, שלא היה מוגן ולא נערך למלחמה, וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב, וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ.
פסוק כח:וְאֵין מַצִּיל את בני ליש כִּי רְחוֹקָה הִיא מִצִּידוֹן, וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם. העיר הייתה מבודדת, ולמרות שהתיישבו בה משפחות צידוניות, לא היה להן כל מגע עם המרכז בצידון ולא עם אנשים אחרים. וְהִיא בָּעֵמֶק אֲשֶׁר סמוך לְבֵית רְחוֹב. וַיִּבְנוּ בני דן אֶת הָעִיר וַיֵּשְׁבוּ בָהּ.
פסוק כט:וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם, ראש השבט אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל, ליעקב. שמה החדש של העיר נשאר לה לדורות, וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.
פסוק ל:וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל במקומם, וחלקו לו כבוד. וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה, הנער הלוי, שרק עכשיו זוהה בשם, הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי במשך מאות שנים עַד יוֹם גְּלוֹת ישראל מן הָאָרֶץ על ידי האשורים.
פסוק לא:וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה בדן כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים, המשכן בְּשִׁלֹה.
