פסוק א:אחרי מות גדעון, הוא ירֻבעל – וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה, אל העיר שכם, אֶל אֲחֵי אִמּוֹ, שבאה משכם. וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאֶל כָּל מִשְׁפַּחַת בֵּית אֲבִי אִמּוֹ לֵאמֹר:
פסוק ב:דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי כָל בַּעֲלֵי, אדוני שְׁכֶם. נראה שמעמד משפחתו היה נמוך יותר ממעמדם. בתור תושבי העיר, הוא ביקש מדודיו שיפנו אל בעלי המקום ויאמרו להם: מַה טּוֹב לָכֶם – הַמְשֹׁל, האם תעדיפו שימשלו בָּכֶם שִׁבְעִים אִישׁ – כֹּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל, אִם מְשֹׁל בָּכֶם אִישׁ אֶחָד?! במקום להיות נתונים למרותה של מועצה גדולה, אולי מסוכסכת, מוטב לכם למנות אותי לממלא מקומו היחיד של השופט הקודם, וּזְכַרְתֶּם כִּי עַצְמְכֶם וּבְשַׂרְכֶם אָנִי. שאר הבנים זרים לכם, וגם לי, ואילו אני משלכם.
פסוק ג:ואכן – וַיְדַבְּרוּ אֲחֵי אִמּוֹ עָלָיו בְּאָזְנֵי כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם, הקבוצה השלטת שאינה מבני ישראל, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיֵּט לִבָּם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לקבל את הצעתו, כִּי אָמְרוּ: אָחִינוּ הוּא.
פסוק ד:וַיִּתְּנוּ לוֹ שִׁבְעִים כֶּסֶף, ערך של 910 מִבֵּית האליל בַּעַל בְּרִית, שאותו עבדו. התרומה מביתו ניתנה לאבימלך הצעיר, כדי שישתמש בה כראות עיניו במאמץ המלחמתי שיידרש ממנו לכינון שלטונו. וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם – בשבעים הכסף, אֲבִימֶלֶךְ אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים, חסרי מצפון נמהרים. את הבריונים ארגן ליחידה צבאית, וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו.
פסוק ה:וַיָּבֹא עם החבורה לבֵית אָבִיו עָפְרָתָה, לעפרה, וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל, שייתכן שמקצתם היו עדיין קטנים, שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת. הוא הגיע בהפתעה עם קבוצת שכירי החרב, ושחט את כל אחיו במקום. וַיִּוָּתֵר, שרד יוֹתָם בֶּן יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן בלבד, כִּי נֶחְבָּא.
פסוק ו:וַיֵּאָסְפוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא, מקום סמוך לשכם, וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ על העיר וסביבתה עִם, ליד אֵלוֹן מֻצָּב, שטח מישורי מסוים אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם.
פסוק ז:וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם על המלכתו של אבימלך, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים, המתנשא עד היום מעל העיר שכם, וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא, וַיֹּאמֶר לָהֶם: שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם, וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם וישפוט אֱלֹהִים:
פסוק ח:הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת, שהוא עץ יפה בעיני הבריות ותועלתו רבה: מָלְכָה, מלוך עָלֵינוּ.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת: הֶחֳדַלְתִּי, האם אפסיק לתת אֶת דִּשְׁנִי, שמני אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים בהקרבת שמן למנחות ולמאור, וַאֲנָשִׁים, שהזיתים והשמן הם חלק ממאכלם, וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל, בין הָעֵצִים למלוך עליהם?! יש לי תפקיד ומעמד, ואין לי כל עניין לשאת בתואר מלך.
פסוק י:וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה: לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ, שהרי את עץ גדול. אמנם אינך יציבה ועתיקה כמו הזית, אבל את עץ מכובד נושא פֵּרות.
פסוק יא:וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה: הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי, מתיקותי וְאֶת תְּנוּבָתִי, תוצרתי הַטּוֹבָה, וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים?! הרי אני עוסקת בדברים משמעותיים יותר.
פסוק יב:וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן: לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ. אמנם אינך מרשימה כמו התאנה, אבל גם את שיח חשוב.
פסוק יג:וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן: הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי, היין היוצא ממני הַמְשַׂמֵּחַ כביכול אֱלֹהִים, בניסוך היין שמנסכים על המזבח, וַאֲנָשִׁים, וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים?! עצי הפרי החשובים של ישראל, הזית, התאנה והגפן – אינם מעוניינים במלוכה.
פסוק יד:וַיֹּאמְרוּ כָל הָעֵצִים אֶל הָאָטָד, שיח קוצני לא גדול, לא חשוב ואינו עושה פרות: לֵךְ אַתָּה מְלָךְ עָלֵינוּ.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל הָעֵצִים: אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם – בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי. אני אקבל את המלוכה, ואתם תהיו בני חסותי. וְאִם אַיִן, אם אינכם מסכימים לחסות בצלי, תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. האטד, שהוא צמח יבש למדי, יכול להתלקח בקלות. האש שתצא ממנו תשרוף לא רק את עצי הפרי הקטנים אלא אפילו את ארזי הלבנון.
פסוק טז:וְעַתָּה – פונה יותם אל אנשי שכם – אִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, בתום לב עֲשִׂיתֶם, פעלתם וַתַּמְלִיכוּ, בכך שהמלכתם אֶת אֲבִימֶלֶךְ, וְאִם טוֹבָה עֲשִׂיתֶם עִם יְרֻבַּעַל וְעִם בֵּיתוֹ, וְאִם כִּגְמוּל יָדָיו עֲשִׂיתֶם לוֹ,
פסוק יז:שהרי כולכם מכירים לו טובה על אֲשֶׁר נִלְחַם אָבִי עֲלֵיכֶם, בעבורכם, וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד, סיכן את חייו וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן. כשהמדיינים באו לבזוז, הם בוודאי לא הבחינו בין שבטי ישראל לכנענים. גם העיר שכם הייתה כנועה בפניהם ופרנסה אותם.
פסוק יח:וְאַתֶּם קַמְתֶּם עַל בֵּית אָבִי הַיּוֹם, וַתַּהַרְגוּ אֶת בָּנָיו שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת, וַתַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן אֲמָתוֹ, פילגשו, שהיא מעין שפחתו עַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם כִּי אֲחִיכֶם הוּא.
פסוק יט:וְאִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם יְרֻבַּעַל וְעִם בֵּיתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה, אם אתם חושבים שנהגתם בהגינות עם גדעון בהמלכת אבימלך, כי חשבתם שהוא המעולה בבניו – שִׂמְחוּ בַּאֲבִימֶלֶךְ, מצאתם לכם מישהו משלכם, שמחו בו וחסו בצלו, וְיִשְׂמַח גַּם הוּא בָּכֶם.
פסוק כ:וְאִם אַיִן, אם לא המלכתם אותו ביושר אלא ניצלתם את הנסיבות לצרכיכם, לשם קבלת זכויות יתר – המעשה שעשיתם נבזי וכפוי טובה, ובעקבותיו תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ וְתֹאכַל אֶת בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת בֵּית מִלּוֹא, וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם וּמִבֵּית מִלּוֹא וְתֹאכַל אֶת אֲבִימֶלֶךְ. בסופו של דבר, תהרגו זה את זה.
פסוק כא:אחרי שיותם נשא את נאומו, שבוודאי העליב את אנשי שכם ואת מלכם – וַיָּנָס, נמלט יוֹתָם וַיִּבְרַח וַיֵּלֶךְ בְּאֵרָה, לבאר או לבארה, וַיֵּשֶׁב שָׁם להתחבא מִפְּנֵי אֲבִימֶלֶךְ אָחִיו, שהרי עתה יש לאבימלך סיבה נוספת לרצות במותו.
פסוק כב:וַיָּשַׂר, שרר אֲבִימֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל כיורשו היחידי של גדעון, שאף היו לו תומכים וצבא, שָׁלֹשׁ שָׁנִים. הייתה זו מעין מלוכה, לפחות על חלק משבטי ישראל.
פסוק כג:אולם לאחר זמן לא רב – וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים רוּחַ רָעָה, שנאה בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם. היחסים ביניהם נתעכרו, וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ.
פסוק כד:דבר זה כֻּוון משמים כדי לָבוֹא חֲמַס, לגמול על העוול הגדול של איבוד שִׁבְעִים בְּנֵי יְרֻבָּעַל וְדָמָם, לָשׂוּם את העונש עַל אֲבִימֶלֶךְ אֲחִיהֶם אֲשֶׁר הָרַג אוֹתָם, וְעַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֲשֶׁר חִזְּקוּ אֶת יָדָיו לַהֲרֹג אֶת אֶחָיו, ולכן גם הם ראויים לנקמה.
פסוק כה:וַיָּשִׂימוּ לוֹ ולבני ישראל הכפופים אליו בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים, שודדי דרכים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים, וַיִּגְזְלוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ. בעלי שכם התנערו משלטונו של אבימלך, אך במקום לפתוח במלחמה של ממש, הם נעשו עיר של בוזזים. וַיֻּגַּד הדבר לַאֲבִימֶלֶךְ.
פסוק כו:וַיָּבֹא גַּעַל בֶּן עֶבֶד, שהיה כנראה איש מלחמה והגיע עם חייליו וְאֶחָיו, וַיַּעַבְרוּ בִּשְׁכֶם. וַיִּבְטְחוּ בוֹ בַּעֲלֵי שְׁכֶם, וצירפו אותו אליהם.
פסוק כז:וַיֵּצְאוּ לאחר זמן אנשי שכם אל הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם, וַיִּדְרְכוּ את הענבים וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים חגיגות שבהן היין שימש לא רק לשמחה, אלא גם כמשקה פולחני, וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם, שהרי היו עובדי עבודה זרה, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיְקַלְלוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ בחגיגתם.
פסוק כח:וַיֹּאמֶר גַּעַל בֶּן עֶבֶד: מִי אֲבִימֶלֶךְ וּמִי שְׁכֶם, כיצד אפשר להשוות ולקשר בין אבימלך לשכם כִּי נַעַבְדֶנּוּ?! הֲלֹא בֶן יְרֻבַּעַל, זה שרב עם הבעל, זר לנו. אל לנו לכפוף עצמנו לאבימלך ולזְבֻל פְּקִידוֹ, שהיה הממונה על העיר מטעם אבימלך. עִבְדוּ אֶת אַנְשֵׁי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם. הלוא אנחנו שכמיים ומלכנו – ואולי גם מייסד העיר – היה חמור אביו של שכם, שלא כאבימלך, שהוא שכמי רק בחלקו. אם כן, מַדּוּעַ נַעַבְדֶנּוּ אֲנָחְנוּ?!
פסוק כט:וּמִי יִתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי – וְאָסִירָה אֶת אֲבִימֶלֶךְ. אני אוכל להילחם בו ולהורידו מכיסאו. ייתכן שגעל היה במקורו משכם או ממקום קרוב לה. וַיֹּאמֶר, געל העביר מסר מתגרה לַאֲבִימֶלֶךְ: רַבֶּה צְבָאֲךָ, גייס לך צבא, וָצֵאָה, צא נגדנו למלחמה. אתגר מסוג זה של קביעת מקום הקרב וזמנו היה נפוץ מאוד.
פסוק ל:וַיִּשְׁמַע זְבֻל שַׂר הָעִיר, שלא ברור אם היה מאנשי שכם, אֶת דִּבְרֵי גַּעַל בֶּן עָבֶד, וַיִּחַר אַפּוֹ, כעס מאוד.
פסוק לא:וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בְּתָרְמָה, במרמה, בסתר לֵאמֹר: "הִנֵּה גַעַל בֶּן עֶבֶד וְאֶחָיו בָּאִים שְׁכֶמָה, וְהִנָּם צָרִים, מכינים למלחמה, סוגרים מפניך, או: משניאים אֶת הָעִיר עָלֶיךָ.
פסוק לב:וְעַתָּה קוּם בלַיְלָה, אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ, וֶאֱרֹב להם בַּשָּׂדֶה.
פסוק לג:וְהָיָה בַבֹּקֶר כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ תַּשְׁכִּים וּפָשַׁטְתָּ עַל הָעִיר, וְהִנֵּה הוּא, געל וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ יֹצְאִים אֵלֶיךָ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ, ככל יכולתך". לעומת אתגרו של געל, להיערך למלחמה חזיתית, זבול הציע לאבימלך להתנפל על אנשי שכם מן המארב.
פסוק לד:וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לָיְלָה בהתאם לעצה שקיבל, וַיֶּאֶרְבוּ עַל שְׁכֶם אַרְבָּעָה רָאשִׁים, פלגים מפוצלים.
פסוק לה:וַיֵּצֵא גַּעַל בֶּן עֶבֶד וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר לקרוא תגר, ואז – וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִן הַמַּאְרָב, איש איש ממקומו.
פסוק לו:וַיַּרְא גַּעַל אֶת הָעָם בראשי ההרים שמסביב לשכם. וַיֹּאמֶר אֶל זְבֻל: הִנֵּה עָם, קיבוץ רב של אנשים יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים. וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל בלעג ואף בניסיון להסיח את דעתו: אֵת צֵל הֶהָרִים אַתָּה רֹאֶה כָּאֲנָשִׁים. בגלל זריחת השמש, הצל שבין ההרים נע מהר להר, ומראה הצללים נראה כתזוזתם של אנשים על פני ההרים.
פסוק לז:וַיֹּסֶף עוֹד גַּעַל לְדַבֵּר וַיֹּאמֶר: הִנֵּה עכשיו עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ, ממרכז השטח, והם קרובים אלינו מאוד, וְרֹאשׁ, וחלק אֶחָד בָּא מִדֶּרֶךְ אֵלוֹן מְעוֹנְנִים. אני מזהה תנועות שונות של גדודים.
פסוק לח:וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל: אַיֵּה, היכן אֵפוֹא פִיךָ אֲשֶׁר תֹּאמַר "מִי אֲבִימֶלֶךְ כִּי נַעַבְדֶנּוּ"? הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ – צֵא נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ! ביקשת מלחמה – הרי לך.
פסוק לט:וַיֵּצֵא גַעַל לִפְנֵי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּלָּחֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ ובצבאו.
פסוק מ:וַיִּרְדְּפֵהוּ אֲבִימֶלֶךְ וַיָּנָס געל מִפָּנָיו, שכן אנשי שכם לא היו צבא מאורגן אלא קבוצה שהעומד בראש לא היה מנהיג של ממש. וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים רַבִּים, וחלק מן התושבים ברחו בחזרתם עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר לחסות בתוך העיר.
פסוק מא:וַיֵּשֶׁב אֲבִימֶלֶךְ בינתיים בָּארוּמָה, עיר סמוכה לשכם. וַיְגָרֶשׁ זְבֻל אֶת גַּעַל וְאֶת אֶחָיו מִשֶּׁבֶת בִּשְׁכֶם. בתור פקיד העיר, היה לזבול שלטון מסוים בשכם. כל עוד תמכו בגעל כל אנשי העיר, לא היה באפשרותו לפעול באופן ממשי. משהפסיד געל בקרב, ולפחות חלק מאנשיו הוכו, עלה בידי זבול ותומכיו לגרש אותו מן העיר.
פסוק מב:וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיֵּצֵא הָעָם מן העיר אל הַשָּׂדֶה, שהרי מצב המלחמה לא היה ברור. וַיַּגִּדוּ לַאֲבִימֶלֶךְ.
פסוק מג:וַיִּקַּח אֶת הָעָם שאִתו וַיֶּחֱצֵם לִשְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיֶּאֱרֹב בַּשָּׂדֶה. צבאו של אבימלך לא היה גדול דיו למלחמה בשכם הסגורה, ולכן ישב במארב. וַיַּרְא וְהִנֵּה הָעָם יֹצֵא מִן הָעִיר, וַיָּקָם עֲלֵיהֶם וַיַּכֵּם.
פסוק מד:וַאֲבִימֶלֶךְ וְאחד מהָרָאשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ פָּשְׁטוּ וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר, וּשְׁנֵי הָרָאשִׁים האחרים פָּשְׁטוּ עַל כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה וַיַּכּוּם.
פסוק מה:וַאֲבִימֶלֶךְ וצבאו נִלְחָם בָּעִיר כֹּל הַיּוֹם הַהוּא וַיִּלְכֹּד אֶת הָעִיר, וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הָרָג. וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ, פיזר בה מֶלַח. זריית מלח, כפשוטה או כמשל, היא סימן לעיר חרֵבה עד היסוד ששדותיה לא ייזרעו ולא יצמיחו.
פסוק מו:וַיִּשְׁמְעוּ כָּל בַּעֲלֵי, חשובי מִגְדַּל שְׁכֶם אשר באזור המבוצר שבשכם, וַיָּבֹאוּ אֶל צְרִיחַ בֵּית אֵל בְּרִית, הצריח שנעשה בעבור האליל בעל ברית.
פסוק מז:וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ כִּי הִתְקַבְּצוּ אל הצריח כָּל בַּעֲלֵי מִגְדַּל שְׁכֶם,
פסוק מח:וַיַּעַל אֲבִימֶלֶךְ אל הַר צַלְמוֹן הסמוך, הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ. וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ אֶת אחד הַקַּרְדֻּמּוֹת, הגרזנים בְּיָדוֹ, וַיִּכְרֹת שׂוֹכַת עֵצִים, ענף מסועף וַיִּשָּׂאֶהָ וַיָּשֶׂם עַל שִׁכְמוֹ. וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי – מַהֲרוּ עֲשׂוּ כָמוֹנִי. כמו אביו אף הוא מורה לאנשים בהתנהגותו כיצד עליהם לנהוג.
פסוק מט:וַיִּכְרְתוּ גַם כָּל הָעָם כל אִישׁ שׂוֹכֹה, את השוכה שלו, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ. וַיָּשִׂימוּ את הענפים הללו עַל, ליד הַצְּרִיחַ וַיַּצִּיתוּ עֲלֵיהֶם – על אנשי המגדל אֶת הַצְּרִיחַ בָּאֵשׁ. במקום לצור על המגדל המבוצר העדיף אבימלך להציתו, לשרוף את כל מי שהיה במגדל ולחנוק אותו בעשן. וַיָּמֻתוּ גַּם כָּל אַנְשֵׁי מִגְדַּל שְׁכֶם – כְּאֶלֶף אִישׁ וְאִשָּׁה.
פסוק נ:וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל תֵּבֵץ, עיר קטנה יותר שלא הייתה מבוצרת, ואף היא השתתפה במרידה של שכם. וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ.
פסוק נא:ואולם מִגְדַּל עֹז, מבצר חזק הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר, וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ את פתח המגדל בַּעֲדָם, וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל.
פסוק נב:וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ. וַיִּגַּשׁ עַד פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ. השערים היו כמעט תמיד עשויים מעץ. אולי לא היו בידי אבימלך הכלים לשבור את השער, ועל כן התכוון לשרפו, ודרכו לחדור אל המגדל.
פסוק נג:כאשר התקרב למגדל – וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת מבין המתבצרים על הגג פֶּלַח רֶכֶב, חלק מהאבן העליונה של הרחיים עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ. האבן פגעה בו במפתיע ואולי הושלכה במיומנות רבה. וַתָּרִץ, היא רוצצה אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ.
פסוק נד:כיוון שאבימלך ידע שהוא עומד למות – וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי סופית, פֶּן יֹאמְרוּ לִי, עלי: "אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ". אינני מעוניין למות בבוז, בידי אשה. וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת.
פסוק נה:וַיִּרְאוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵת אֲבִימֶלֶךְ, וַיֵּלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ. אנשי ישראל הצטרפו לאבימלך משום שראו בכך הזדמנות לכבוש את העיר היריבה שכם. כיוון שהוא מת ולא היה מפקד חלופי למבצע, שבו למקומותיהם.
פסוק נו:לסיכום הפרשה: וַיָּשֶׁב אֱלֹהִים אֵת רָעַת אֲבִימֶלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה לְאָבִיו לַהֲרֹג אֶת שִׁבְעִים אֶחָיו,
פסוק נז:וְכן אֵת כָּל רָעַת אַנְשֵׁי שְׁכֶם הֵשִׁיב אֱלֹהִים בְּרֹאשָׁם, וַתָּבֹא אֲלֵיהֶם – אל כולם קִלֲלַת יוֹתָם בֶּן יְרֻבָּעַל. מן האטד – אבימלך – יצאה אש אל העצים שמרדו בו, ושרפה אותו ואת כל העצים שהמליכוהו, כפי שניבא יותם. כך נענש אבימלך מאת ה'.
