שררת אבימלך מול משל יותם
בפרק ט' באה לקיצה התקווה הגדולה שהביא ירובעל הוא גדעון. העם כמעט המשיל אותו עליהם למושל והעניק לו יד חופשית למנות את יורשו אך הנה מגיע בנו אבימלך ורוצח את כל 70 האופציות להמשך בית גדעון והוא עצמו מוצא את מותו בסערת מלחמת האחים. אבימלך כשמו כן הוא, רואה את עצמו כאבי אבות המלוכה בישראל. שמו מכריז כי כבר לאביו הייתה ראויה המלוכה. אך התנ"ך מכתירו בתואר של שר בלבד "וישר אבימלך על ישראל שלוש שנים" מלשון שררה וכוחנות.
הרי שכם - היכן הוא הר הברכה?
אלא כך אמר יותם, הכותים עתידים לומר הר גריזים שלנו הוא,
ששם ניתנו הברכות, ואינן יודעים ששם נותנין הקללות,
היאך הוא הדבר, אלא אותן שהיו עומדין בהר עיבל ומקללין,
למי היו מקללין, לא לאלו שעומדין כנגדן, ואלו שמברכין,
למי היו מברכין לא לאלו שכנגדן,
נמצאו הקללות באות על הר גריזים, והברכות על הר עיבל,
לפיכך אמר יותם איני עומד ומקלל את אחי ואת אנשי שכם אלא על הר גריזים,
(תנחומא וירא כט)
הר צלמון שממנו כורת אבימלך את עציו הוא כנראה הר כביר שהיה מדרום לשכם והוא היום הר גריזים על פי השומרונים ואילו את הר הע"ז הר צלמון, הסיתו למזרח להר כביר של היום. כך נראה מהממצא של מזבח יהושע בהר עיבל(פרופ' אדם זרטל, עם נולד) בפינה הצפון מזרחית של הר עיבל מול מה שקרוי היום הר כביר. כך שצמד ההרים אינו דרום מול צפון אלא מזרח מול מערב! והעם עמדו באמצע והפנו את מבטם כל פעם לכיוון אחר וכך ספג הר הגריזים דווקא את הקללות ואילו הר עיבל, שבו נבנה המזבח של יהושע(יהושע ח) , ספג את הברכות ולו ראוי לקרוא הר הברכה! מסקנה זו עולה גם מדברי המדרש המייחס ליותם את עמידתו בהר גריזים דווקא כדי להזים את עדות השומרונים בבית שני על קדושת הר גריזים שלהם והפיכתו לתחליף להר הבית שבירושלים.
כמו אביו הוא נותן דוגמא לאנשיו "כמוני תראו וכך תעשו" אך מעשה האש שלו הם מביאים את סופו. כמו אביו המנתץ את מגדל פנואל כך הוא מנתץ את מגדל בית אל ברית.
אנשי שכם שהיא מקום פורענות לפי הגמ' , היו כנראה צאצאים לבני שכם המקוריים אשר קיבלו עליהם את דת יעקב והתחברו לבני ישראל בעת כניסת יהושע. כך ניתן להסביר את המעבר החלק של יהושע מיריחו אל מעמד הברכה והקללה באותו היום(סוטה לו.) בהר עיבל ללא שום מאבק עם יושבי שכם. ואלו הם בעלי ברית אבימלך שהרי געל בן עבד מצהיר על העדיפות של שכם בן חמור על פני אבימלך. גם הם היו מבני החיוי כמו הגבעונים. וכנראה השאירו את התרבות הכנענית הקדומה.
משל יותם
וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר־גְּרִזִים, וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא;
וַיֹּאמֶר לָהֶם - שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם, וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים:
הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ.
וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת: מָלְכָה עָלֵינוּ!
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת: הֶחֳדַלְתִּי אֶת־דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר־בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים -
וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים?!
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה: לְכִי־אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ!
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה: הֶחֳדַלְתִּי אֶת־מָתְקִי, וְאֶת־תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה -
וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים?!
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן: לְכִי־אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ!
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן: הֶחֳדַלְתִּי אֶת־תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים -
וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים?!
וַיֹּאמְרוּ כָל־הָעֵצִים אֶל־הָאָטָד: לֵךְ אַתָּה מְלָךְ־עָלֵינוּ!
וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל־הָעֵצִים: אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם - בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי;
וְאִם־אַיִן - תֵּצֵא אֵשׁ מִן־הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת־אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן!
(שופטים ט)
משל יותם לכאורה לא מתאים לנמשל שהרי אנשי שכם לא ביקשו את אבימלך. כמו כן אם הנמשל הוא גדעון הרי לא שיקולים אגואיסטים גרמו לדחיית ההצעה! אלא אומרים חז"ל
אמר ר' מישא משל הם הדברים מה שאמר יותם, כיצד, הלוך הלכו העצים אלו ישראל, ויאמרו לזית - זה עתניאל בן קנז, שהוא משבטו של יהודה... ומה אמר להם עתניאל, החדלתי את דשני? - שמן זית זך,
הלכו אצל דבורה ויאמרו [העצים] לתאנה - זו דבורה, אמרה להן החדלתי את מתקי?...
ויאמרו העצים לגפן - אמר להם החדלתי את תירושי? - לגפן זה ברק וגדעון, משול בנו גם אתה ...אמר להן לא אמשול !
כיון שראו כך, ויאמרו כל העצים אל האטד-זה אבימלך, כשם שהאטד הזה מלא קוצים, כך אבימלך מלא מעשים רעים,
כיון שאמרו לו למלוך מה אמר להן וזכרתם כי עצמכם [ובשרכם אני]
ורוח הקדש צווחת רבים מבקשים פני מושל (משלי כט כה),
מה אמר להן, באו חסו בצלי (שופטים ט טו). לא טוב לכם להמליך לי לעצמי ולא לשבעים איש, מיד וישימו [העם] אותו עליהם (שופטים יא יא).
אמר להם יותם אם באמת (שופטים ט ט טז), וכתיב ותבא אליהם קללת יותם (שופטים ט נז), אימתי וישלח אלהים רוח רעה
(תנחומא וירא כט)
הכוונה בדבריהם לשופטים עותניאל דבורה וברק. אם נחפש זהות בין המשל לנמשל הרי שיותם מלמד אותנו שכבר בתחילת ימי השופטים כמהו ישראל למלך. תשובת עותניאל הייתה שהוא עושה פירות שהם לטובת אנשים ואלוקים ואינו איש מלוכה כלומר פירותיו הם השמן המשמש להאיר את אור התורה האלוקי כך גם מתיקות משפטה של דבורה. הגפן נמשלת לברק וגדעון כאחד, ברק אינו עומד בפני עצמו הוא זקוק לתמיכה אחרת ישתרע הגפן על הארץ מימין תומכת בו התאנה הגדולה היא דבורה הרודה דבש מהתאנים. הגפן היא גם יינו של גדעון הדורך חיטים בגת הענבים לניסוך היין על מזבח ה'. ואילו האטד הוא קוצני ומתרכז בהגנת עצמו לעומת המנהיגים האחרים, הקהל בדברי יותם הם הארזים שמסוככים על כל עצי היער. כלומר בני ישראל הם חזקים כארזים וכל מה שחסר להם ההם הפירות ולא הכוח לנוע ולהתנועע מצד לצד.
סופו של אבימלך הוא באבן, כשם שהתחיל את מלכותו ברציחת שבעים אחיו על אבן אחת. אבן המשמשת לייצור הקמח והלחם הופכת למכשיר הגודע את מלכותו של אבימלך. עבדיו היו זבול וחבר רעיו הריקים והפוחזים הנשכרים בכסף. לעומתו, אביו גדעון הסתמך על מתנדבים ועל המובחרים שבהם ע"י מיונים וסינונים, צירף את חייליו, ושילח את מרביתם.