אבימלך רודף אחר השררה
המאפיין את מנהיגי ישראל האמיתיים בכל הדורות, הוא דוקא הענוה והבריחה מהכבוד והשררה. הקב"ה מתווכח עם משה רבנו שלושה ימים, בניסיון לשכנעו להיות מנהיג על ישראל. ומשה משיב לבסוף, "שלח נא ביד תשלח"(שמות ד יג).
גדעון משיב לאמירת המלאך: "לך בכחך זה והושעת את ישראל", "ואנכי הצעיר בבית אבי"(שופטים ו טו). ובשעה שאנשי ישראל מבקשים ממנו למלוך עליהם, הוא ממאן ומחזיר את המלוכה לה'(שופטים ח כג). שאול מסרב בעקשנות להתמנות למלך, ונחבא אל הכלים. כאשר מציעים לדוד להתחתן במלך אומר הוא: "מי אנכי ומי חיי משפחת אבי בישראל, כי אהיה חתן למלך"(שמואל א יח יח).
אף בהלכה אנו פוגשים בהדרכה דומה: "כך היה דרך חכמים הראשונים בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא ישבו בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמותם ושאם ימנעו מן הדין תקלקל השורה, אעפ"כ לא היו יושבין בדין אלא עד שמכבידין עליהם את העם והזקנים ופוצרים בהן"(משנה תורה הלכות סנהדרין פרק ג הלכה י).
לעומת זאת, אצל אבימלך אנו מוצאים את הרדיפה אחר השררה: "וילך אבימלך בן ירבעל שכמה אל אחי אמו וידבר אליהם ואל כל משפחת בית אבי אמו לאמר: דברו נא באזני כל בעלי שכם. מה טוב לכם המשל בכם שבעים איש כל בני ירבעל, אם משל בכם איש אחד. וזכרתם כי עצמכם ובשרכם אני. וידברו אחי אמו עליו באזני כל בעלי שכם את כל הדברים האלה ויט לבם אחרי אבימלך כי אמרו אחינו הוא"(שופטים ט א-ג). כאן אנו פוגשים ניצול קשרים משפחתיים ואישיים, וכן תככים וכוח הזרוע, כדי להביא את אבימלך לשלטון.