פסוק א:ולא תגרע ממנו.
בגדר בל תגרע הארכתי הרבה, רק דעל הב״ד היכי דפסקו הדין דאין צריך, ורק הוראה הוי בל תגרע ולא על המבטל, ועי׳ מ״ש בח״א בהלכות שופר בזה.
פסוק ב:כי יקום בקרבך נביא.
ספרי פסקא פג: מה משה בכה אמר אף נביאים בכה יאמר ומה משה אמר מקצת וקיים מקצת אף נביאים אמרו מקצת וקיימו מקצת וכו׳.
הנה בספרי פרשת ראה פיסקא פ״ג אמר שם מה משה רבנו בכה אמר אך נביאים בכה אמר ומה משה אמר מקצת כו׳, ומה ר״ל, והנה בפ׳ מטות פסקא קנ״ג מבואר שם דמשה רבינו אמר בכה וגם בזה, והנה מה נ״מ, ועיין בתו״כ פר׳ אחרי מות פ׳ ו׳ אמר שם ג״כ זה הדבר מלמד שהפרשה נאמרה בכה, אך נ״מ כך כבר כתבתי גבי דבר שצריך שני תנאים אם הם כמו דבר אחד או כמו שני דברים המעכבין זא״ז, ונ״מ עיין סוכה דנ״ג ע״ב מחלוקת דר״י ורבנן גבי תקיעות תר״ת אם זה הוי דבר אחד, או כמו ג׳ דברים המעכבין, ונ״מ אם יכול להפסיק ביניהם ע״ש וכו׳, וזה נ״מ בלשון כה הוי גדר אחד, ובלשון זה הוי נמשך, ועיין בהך מחלוקת דחגיגה ד״ו וכ״מ גבי כללות נאמרו בהר סיני ובפרטים באהל מועד, או גם פרטות נאמרו בהר סיני, וזה נ״מ למ״ש אם הם דברים נפרדים, או הכל מציאות אחת, ובאמת זה הגדר היה החלוק בין לוחות הראשונות ולוחות האחרונות, דלוחות הראשונות הוי כל התורה כולה בגדר נקודה אחת כמבואר בירושלמי שקלים וסוטה, וכל התורה כולה ענין אחד, כמבואר בתוספתא סנהדרין פ״ז פלוגתא שם, וכן מלאכת המשכן הוי כל הפרטים גדר מציאות אחת, וכמבואר בספרי פרשה נשא, אבל בלוחות האחרונות הוי פרטים וכו׳, ועיין בנדרים דל״ח ע״א דפלפול התורה נתנה רק למשה רבנו והוא למדה לישראל ע״ש, וזה היה רק בלוחות האחרונות, וזה ר״ל הספרי בפרשת ראה הנ״ל אמר מקצת כו׳.
פסוק ד:או אל חולם החלום ההוא.
ספרי פסקא פד: ולא החשוד למפרע.
(בגדר דברי הרמב״ם בהל׳ יסוה״ת), הנה בספרי פ׳ ראה מבואר דגבי חשוד למפרע לא כלום הוא וכ״ש ב״נ, ובפרט דהא מבואר בספרי פ׳ שופטים דליכא נביא מב״נ, עיין ברכות דף ז׳ וב״ב דף ט״ו ע״ב ע״ש, רק הארכתי בזה קצת בחיבורי החדש, ובח״א, במה דבאמת הרמב״ם ז״ל אינו מובן מהך דסנהדרין דף צ, קטו, וכבר עמדו ע״ז, ועיין בירושלמי שם, אך באמת כך בזה ודאי אם בשעת שאמר אז עושה עצמו נביא, וכמו הך דסנהדרין דף פ״ט קטז, אז חייב! משום מתנבא מה שלא שמע, ואז אין נ״מ לנו בין חשוד או ב״נ, אעפ״י שאינן ראוין כלל לנבואה, אבל היכא דהוא אומר שבא לו נבואה מקודם, וכעת אמר לא כמו נביא, אז הוה המחלוקת שם, ובאמת הארכתי בזה דזה נ״מ בין נביא לחוזה, ואם עשה אות ומופת הוי כמתנבא כעת, ועיין בירושלמי דעובר משום לאו דלא תענה ע״ש היכא דרק מספר שקרים ואומר שזה בא לו קודם בנבואה, והרבה יש להאריך בזה, אך מ״מ ב״נ לא מצינו שמוזהר ע״ז, לכן נידון בחנק, עיין סנהדרין דף נ״ז ע״ב וברמב״ם בהל׳ מלכים וכו׳.
פסוק ו:להדיחו מן הדרך.
ספרי פסקא פו: נאמר כאן הדחה ונאמרה להלן הדחה מה הדחה האמורה להלן בסקילה אף הדחה האמורה כאן בסקילה וכו׳.
הנה בגמרא דס״ז נראה דגם נביא שהדיח אף יחיד ג״כ חייב, וגם ר״ל אם רק בשמע לו, או קבל ממנו עכ״פ, או גם בלא קבלה חייב וכו׳, וגבי נביא שהדיח משמע מדברי רבינו [שחייב סקילה], ועיין רש״י סנהדרין דפ״ד דרק אם הדיח רוב העיר אז מיתתו בסקילה, אבל בלא זה, או שלא קבלו עליהם, אז הוי רק בגדר נביא השקר, ומיתתו בחנק, אך מלשון הספרי פרשת ראה לא משמע כן, רק דלדידן חייב הנביא סקילה אף ביחיד ואף שלא שמעו לו.
פסוק יב:ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה.
ספרי פסקא צא: ומנין לאומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד אזבח אלך ואזבח נלך ונזבח וכו׳ ת״ל ולא יוספו וכו׳ יכול אף המגפף וכו׳ ת״ל הזה, הזה בסקילה ואין כל אלו בסקילה.
כפי הנראה מדברי רבינו דמסית אינו חייב רק עד שיאמר באיזו עבודה יעבוד, אבל לא סתם, וכן הוא בספרי בזה עי״ש, או בארבע עבודות שחייבים בכל ע״ז וכו׳, והנה לעיל בפ״ד ה״ה גבי עיר הנדחת נקט דהמדיחים אמרו ל׳ כו׳ רק ל׳ או כו׳ וגם סתם ג״כ ניקרא אם שמעו להם והיו שנים, אבל במסית מבואר בספרי פ׳ ראה פסקא צ״א כך, דמתחילה צ״ל הני לישני האומר כו׳ כל הג׳ לשונות, ואח״כ צריך לפרש איזה עבודה, ורק עבודת פנים והשתחוואה, אז אם מסית לשנים והם לא שמעו לו אין צריך שום דבר לא התראה ולא קבלה רק מביאים אותו לב״ד וסוקלין אותו, אז הוי בגדר עדות, כמו גבי רודף לשפ״ד, רק דזה צריך ב״ד של כ״ג, ואם הסית לא׳ שוב שייך בו גדר התראה והכמנה כמבואר במשנה וכו׳.
פסוק טו:והנה אמת נכון הדבר.
ספרי פסקא צג: לרבות גרים ועבדים משוחררים.
(ברמב״ם הל׳ ע״ז פ״ד ה״ב: אין העיר נעשית עיר הנדחת עד שיהיו מדיחיה מתוכה ומאותו השבט כו׳ ולא גרים כו׳ אף שדרים שם). עיין בירושלמי דהוא בעיא אם גרים משלימין לרוב, ועיין בתוספתא כאן פי״ד, ועיין כאן [סנהדרין] ע׳ ע״ב גבי בן סורר ומורה דלהשלים שאני ועיין חולין ע״ו ע״ב וכ״מ, אך עיין בספרי פ׳ ראה דמרבה גם גרים למדיחין.
פסוק טז:הכה תכה.
ספרי פסקא צד: מנין שלא ירד ויצא ת״ל הכה תכה.
עיין בספרי פ׳ ראה פסקא צ״ד במה שאמר שם מניין שלא ירד ויצא כו׳ ומה ר״ל, אך כך דלשיטת רבינו דשם גם קטנים הורגים וכן נשים אף שלא עבדו כלל וזה רק בגדר של כל העיר, והנה ודאי אם ברחו לעיר אחרת אין צריך להרגם, ולא דמי להך דמכות ד״ז ע״א גבי ברח לאחר גמר דין, דכאן באמת לא חטאו כלל, וקטנים לאו בני עונשים הם וכו׳, ור״ל דגם גדר ובערת הרע ליכא בהם, ורק בעיר הנדחת כל זמן שהם שם הם נידונים, וכן ודאי אם נתגדלו אח״כ נפטרו, דהרי לא נתחייבו מעולם רק בגדר כלל ולא בגדר פרט וכו׳.
פסוק יז:ושרפת באש את העיר ואת כל שללה וגו׳.
יש בזה אריכות גבי עיר הנדחת אם גם דגים שבנהר צריך לאבדם, והנה בירושלמי שם הוה בעיא גבי ביברים של חיה וגם של דגים, והרמב״ם ז״ל דייק כל נפש חיה, ועיין חולין דף ק״מ גבי צפורי, והגדר דכיון דזה רק גזל מפני דרכי שלום, עיין גיטין דף נ״ט, ובירושלמי שם מחלק בין קטנים לגדולים וכמו ב״מ די״א ותוס׳ ב״ב דע״ט ע״ב וע״ז דמ״ב ע״ב וכ״מ ובהל׳ גזלה ואכמ״ל, אך נ״מ גבי עיר הנדחת אם דבר השייך לא לפרט רק לכלל שם העיר, אם גם זה בכלל שללה, עיין נדרים דמ״ח וערובין דף מ׳ ודף מ״ה ע״ב ודף מ״ז ע״ב אם שייכים לאותה העיר גבי תחום ע״ש, א״כ באמת גבי אדם גרע דאף מציאות האדם אין להם קנין גדול בהם, ותליא במ״ש התוס׳ חולין דף ס״ו ע״ב אם האדם קרא שמות לדגים, כי הקנין נעשה ע״י קריאת שם, קורא לה והיא באה, ובדגים ספק בזה, ולכך גם בדור המבול לא נגזר עליהם, דאין בהם רק גדר זכות שאמר הקב״ה ורדו, אבל ע״י תקלה זה גם על מציאות מין זה נגזר ונוגע לכל מציאות הישוב בכלל, וגם י״ל כמו דאמרינן בירושלמי שבת פ״ז ע״ש, ובתוס׳ דף ע״ה דדג הוה בגדר מחובר, ה״נ גבי עיר הנדחת ועיין קדושין דף נ״ה אם שייך הרבעה בדגים.
פסוק יט:לעשות הישר בעיני ד׳ אלקיך.
הנה כאן נקט ישר, ועיין לעיל בספרי פלוגתא דר״ע ור״י גבי ישר וטוב ישר בעיני ד׳, ור״ל דישר לא נקרא עצם הדבר, רק בעיניו ישר, וכבר כתבתי בזה במכילתא פ׳ יתרו, ועיין לקמן גבי עגלה ערופה, והנה גבי עיר הנדחת פסק הרמב״ם ז״ל דמהני תשובה, ור״ל דאז נתבטל דין עיר הנדחת ורק כמו שאר עובדי ע״ז דהוה בסקילה ושאר נשאר בשלום לא [שורפין] וכן בהמה לא [הורגין] וכן גם הקטנים, והנה מבואר בירושלמי מכות דגדר תשובה אמר לנו הקב״ה יורה חטאים בדרך דרך תשובה, וזה נקרא ישר, ר״ל דרך ישרה וא״ש בזה, ועיין בסוף סנהדרין דזה הוה כמו קרבן עולה כליל לד׳, ור״ל דהקטנים והנשים שלא חטאו הוה גדר ריח ניחוח [בסים] עיין מנחות דף ע״ד ע״ש בזה.
