תנ"ך על הפרק
דברים יג
166
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
לֹא תֹסֵף וְלֹא תִגְרַע, נְבִיא שֶׁקֶר, מֵסִית ומדיח, עִיר הַנִּדַּחַת
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(ירושלמי ברכות פ"א ה"ד) ובא האות. תניא, רבי יוסי הגלילי אומר, הגיעה תורה לסוף דעתה של עבודת כוכבים לפיכך נתנה ממשלה בה, שאפילו מעמיד חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו גכך משמע ליה הלשון ובא האות והמופת, כלומר אע"פ שבא האות והמופת שלו ואף גם בשינוי הטבע לא תשמע לו, יען כי מאת ה' היתה זאת לנסות אתכם אם אתם שלמים באמונתו, ור' עקיבא לא ניחא ליה כן, יען כי אי אפשר שיעשה ה' נס ע"י נביא שקר אחרי שע"י זה אפשר לטעות בו, ולכן מפרש דהא דבא המופת איירי בנביא שמתחלתו היה נביא אמת, ועל זה הוי הפירוש ונתן אות או מופת ובא האות והמופת שכבר נתן בעוד שהיה נביא אמת אל תסמוך עתה על זה. –
וכלל הענין מה שצותה התורה שלא לסמוך על הנסים ומופתים שיעשה הנביא אע"פ שלפעמים יתכן גם מופת אמתי וכעין מ"ש בסנהדרין צ"ג ב' בבר כוזיבא שאמר על עצמו שהוא משיח ואמרו רבנן ניזיל ונחזה אי מורח ודאין [סימן למשיח] משמע שאם היו מוצאין כהאי סימנא היו סומכין עליו – יש לבאר הענין בכלל שמכיון דכאן איירי בשינוי מצוה מן התורה כמ"ש נלכה אחרי אלהים אחרים ואנו אין לנו אלא מה שאחת דבר אלהים במעמד הר סיני ושוב לא תשתנה התורה לעולם, וזהו מה שאמרו במגילה ג' א' ובכ"מ אין הנביא רשאי לחדש דבר, והוי כמו שנצטוינו אז בסיני שאם יבא מי לשנות התורה אף שיבא באותות ומופתים תדעו שהוא מזוייף ולא תשמעו לו כי בזדון דבר הנביא ההוא ורק למען נסות אתכם הניח לו הקב"ה לעשות האות והמופת. .
(סנהדרין צ' א') אחרי ה' אלהיכם תלכו. א"ר חמא בר חנינא, מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לאדם להלך אחר השכינה והלא כבר נאמר (ואתחנן) כי ה' אלהיך אש אכלה הוא דלכאורה אין באור מספיק לשאלה זו, דהא כן הוא מדרך צחות הלשון אחרי ה' תלכו, כלומר אחרי תורתו ומצותיו וכו', וצ"ל דס"ל להדורש הזה כמ"ד כל מקום שנאמר אחרי הוי סמוך לו, כלומר סמוך ונדבק לאותו דבר [עיין מ"ר אסתר ה'], ולכן מדייק כאן איך אפשר לפרש סמוך ממש להקב"ה. אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים, מה הוא בקר חולים אף אתה בקר חולים, מה הוא ניחם אבלים אף אתה נחם אבלים, מה הוא קבר מתים אף אתה קבור מתים ההא דהקב"ה מלביש ערומים מתבאר ממש"כ בפ' בראשית ויעש ה"א לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, ובקור חולים מתבאר ממש"כ בר"פ וירא ה' אליו, ובעל המאמר הזה לשיטתיה באגדה דב"מ פ"ו ב' דאותו היום שנראה ה' אליו היה יום שלישי למילה ובא הקב"ה לשאול לשלומו, והא דניחם אבלים מתבאר בס"פ חיי ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, ומשמע ליה דברכה זו היתה ברכת אבלים, דאל"ה למה תלה ברכה זו במיתת אברהם, ומה שהוא קבר מתים דכתיב ויקבור אותו בגיא (ס"פ ברכה), ומדה טובם היא שלא יהא גוף האדם מוטל בבזיון ויבא לידי ניוול. –
ודע כי במ"ר קהלת עה"פ טוב ללכת אל בית אבל הובאה דרשה זו ושם גריס מקודם בקור חולים ואח"כ קבורת מתים ואח"כ נחום אבלים, ואף כי אפשר שבמקרה נסדרו הענינים הכא והתם כמו שהם, בכ"ז י"ל גם דבכונה נסדרו כמו שנסדרו, והיינו דהגמרא חשיב כסדר הפסוקים שבתורה, והמדרש כסדר המאורעות בתיי האדם. .
(סוטה י"ד א') אחרי ה' אלהיכם תלכו. א"ר תנחום א"ר יהושע בן לוי, אין הצבור רשאין לצאת מביהכנ"ס עד שינטל ספר תורה ויניח במקומו, אמר רבא, בר אהינא אסברה לי, אחרי ה' אלהיכם תלכו ואסמכתא בעלמא היא לנהוג כבוד בס"ת שלא להניחה ולצאת קודם שבאה למקומה, וכן בכלל זה שההולכים להבימה ומהבימה בשעה שנושאים הס"ת צריך לילך לאחריה ולא לפניה. ובב"י לאו"ח סי' קמ"ט הביא בשם תר"י בחידושי מגילה דאיסור היציאה הוא רק לכל הצבור כאחד או רובו, וכך קבע הרמ"א בשו"ע שם. אבל לדעתי זה צ"ע, דכיון דהמצוה הוא משום כבוד והידור א"כ איזו חילוק בין יחיד לצבור, וכמו שארי חלוקת הכבוד בס"ת שוים ליחיד ולצבור, ודברי תר"י נראה שנאמרו רק לפי השיטה דעיקר הקפידא מיציאה הוא לא מפני הכבוד אלא רק מפני שצריך להצניע הס"ת במקומה כמבואר בפוסקים, ולכן שרי ליחיד לצאת, דכיון שנשארו רוב הצבור בודאי יניחוה במקומה, אבל לדידן דקיי"ל דאיסור היציאה הוא רק מפני הכבוד בודאי כמו צבור כמו יחיד כולם חייבין בכבוד המקום, וכ"מ מדברי רש"י שכתב כאן ולא יצא האדם לפני ס"ת, משמע אפילו אדם יחיד, ודו"ק. .
(סוטה ל"ט ב') אחרי ה' אלהיכם תלכו. תלכו – זו מצות עשה, ואותו תיראו – שיהא מוראו עליכם, ואת מצותיו תשמרו – זו מצות ל"ת זכמ"ש בעלמא כל מקום שנאמר השמר אינו אלא ל"ת, , ובקולו תשמעו – בקול נביאיו, ואותו תעבודו – במקדש, ובו תדבקון – הפרישו עצמכם מעבודת כוכבים ודבקו במקום חמ"ש ואותו תעבודו במקדש נראה משום דעיקר ויסוד עבודת ה' היא במקדש ע"י הקרבנות וכמ"ש במגילה ל"א ב' בזמן שביהמ"ק קיים היו הקרבנות שבמקדש מכפרין ועכשיו תקנו לומר סדר קרבנות, הרי דיסוד העבודה היא במקדש, ומ"ש ובו תדבקון הפרישו עצמכם מעבודת כוכבים נראה דמכוין למ"ש בכתובות קי"א ב' ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו וכי אפשר להדבק בשכינה וכו' ודריש שם מה שדריש [ע"ל ס"פ עקב], וגם כאן קשה ליה כזה הלשון ובו תדבקון, ולכן דריש הפרישו עצמכם מעבודת כוכבים, כלומר דבזה שתפרישו עצמכם מעבודת כוכבים בזה תדבקון בה'. [ספרי]. והנביא ההוא. ההוא ולא אנוס, או חולם החלום ההוא – ולא מוטעה טדלשון ההוא מורה שיהיה בהווייתו ובישוב דעתו, כך פירש"י בזבחים ק"ח ב', והבאור הוא שאם הוא אנוס או שוגג או מוטעה אינו ברצון עצמו, וא"כ אינו הוא האיש בעצמותו, ואם הוא שוגג או מוטעה אינו בדעתו הנכונה, ועיין מש"כ בפ' קדושים בפסוק ושמתי את פני באיש ההוא. .
(שם) להדיחך. ת"ר, נביא שהדיח מיתתו בסקילה, מאי טעמא, אתיא הדחה הדחה ממסית (פ' י"א) מה מסית בסקילה אף נביא שהדיח בסקילה יהרבותא בזה אע"פ דכתיב ביה יומת וכל מיתה הנאמרת סתם אינה אלא חנק, בכ"ז חייב כאן סקילה, וטעם הדבר משום דכלל ענינם אחד הוא שמטים ומדיחים מדרך הקודש לארחות עקלקלות. .
(סנהדרין פ"ט ב') מן הדרך. ואפילו ממקצת הדרך יאר"ל אפילו אינו אומר לעקר כל איסור עבודת כוכבים מן התורה אלא רק לבטלו באיזו פרטים ולקיימו באיזה פרטים. וטעם הדרשה נתבאר אצלנו כ"פ בחבור זה דלשון מן מורה על מקצת. .
(שם א') ללכת בה. ללכת – זו מצות עשה, בה – זו מצות ל"ת יבקרא יתירא דריש, ור"ל בין שמדיח ממצות עשה ובין שמדיח למצות ל"ת הכל בכלל הדחה היא. .
(סנהדרין צ' א') ובערת הרע מקרבך. רוצח שלא נגמר דינו שברח מצוה לאתויי לבי דינא ולקיומא ביה ובערת הרע מקרבך יגהוא הדין דאפילו לאחר שנגמר דינו וברח מצוה להביאו לב"ד, ונקט קודם שנגמר דינו ע"ד ההוה, משום דלאחר גמר דין א"א לו לברוח דתופסין אותו לקיים דינו. והנה אע"פ דבגמרא אמרו זה בבע"ת לא באדם, הוא רק משום דאיירי בענין זה, אבל הוא הדין באדם כן, דמאי שנא, ותמיהני שלא זכרו מזה הפוסקים, ועיין במשנה מכות ז' א'. .
(חולין קמ"א א') כי יסיתך. סתם הסתה באכילה ובשתיה ידע"ד ההוה נקט, דעיקר הסתה במאכל ובמשתה, שמתוך כך הלבבות מתקרבים, ובכל מקום שמצינו ענין פתוי והסתה כתיב גביה אכילה ושתיה, כמו בבנות מדין ויאכל העם וישתחוו וגו', ועיי"ש באגדות, ובאחאב כתיב (ד"ה ב' י"ח) ויזבח לו אחאב [ליהושפט] צאן ובקר ויסיתהו, וכן אמרו בסנהדרין ק"ג ב' גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים, וכ"א בזוהר פ' וארא אין יצה"ר מתפתה אלא מתוך אכילה ושתיית יין, אבל לענין חיוב בודאי אין נ"מ, ואם הסיתו בדברים לבד ג"כ חייב. .
(שם ד ב') אחיך בן אמך. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, רמז לאיסור יחוד מן התורה, דכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית ובן אב אינו מסית, אלא לומר לך בן מתיחד עם אמו ואסור להתיחד עם כל העריות שבתורה טואינו מבואר כלל מה מקום כאן לרמז זה, וגם מאי שייכות הסתה למי שמותר או אסור להתייחד. ונראה שבא הענין בקיצור, ועיקר הכונה דמדסיים הכתוב כי יסיתך בסתר ומפרש בסמוך שאין המסית מסית אלא בסתר, לכן נקט בן אמך על דרך ההוה דדרך הבן להיות אצל אמו ושם הוי מקום סתר כמש"כ כל כבודה בת מלך פנימה [עיין לפנינו ר"ש וירא בפ' הנה באהל] ושייך שם הסתה בסתר, אך בכ"ז אין זה רק רמז בעלמא משום דבאמת אפשר לאדם להמציא מקום סתר גם עם אחיו מאביו, ומה דנקיט בן אמך משום דע"פ רוב אחים בני אם אחת הם יותר מקורבים באחוה וידידות ושייך בהו יותר הסתה וכלשון סוף הפסוק או רעך אשר כנפשך וכבדרשה הבאה.
ואמנם מ"ש ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה לאו דוקא עם כל אלא עם רוב, שהרי קיי"ל האיש מתייחד עם בתו, וכמרומז זה בפ' זה או בתך בסתר, וכן מתייחד אדם עם אשתו נדה אע"פ שאיסורה כעריות וכתובה בפ' עריות (פ' אחרי), וטעם הדבר משום דכיון דנתרת לאחר זמן לא חיישינן לתקלה. –
ובתשו' הרשב"א סי' תקכ"ז כתב דכל הרמזים ואיסורים אלו הם בעריות, אבל באשה דעלמא אפילו רמז ליכא, וקצת צ"ע שלא פירש דבריו דבפנויה איירי, אבל אשת איש כתובה בפ' עריות. ומה שכתב אפילו רמז ליכא צ"ל דכונתו דבתורה ליכא רמז, אבל בנביאים ובחז"ל רמוז ומפורש האיסור עוד מבית דינו של שם וכמבואר בסנהדרין כ"א ב' באותה שעה [במאורע אמנון ותמר] גזרו על היחוד דפנויה. .
(קדושין פ' ב') אחיך בן אמך. וכי בן אם מסית ובן אב אינו מסית טזואע"פ דבדרשה הקודמת דריש לשון זה לענין היתר יחוד, עיי"ש. אך שם דריש כן רק על דרך רמז כמ"ש שם מפורש רמז ליחוד מה"ת מניין, וכאן דריש ע"ד פשטיה דקרא. אמר אביי, לא מבעי קאמר, לא מבעי בן אב דסני ליה ומייעץ לו עצות רעות, אלא אפילו בן אם דלא סני ליה אימא יציית ליה, קמ"ל יזבן אב סני ליה משום דממעט ליה בחלק ירושתו, משא"כ בן אם זה יורש את אביו וזה יורש את אביו, ואין נוגעים זה בזה. .
(שם שם) בסתר. מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר, וכן הוא אומר (משלי ז') בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה יחבזנות איירי הכתוב, ונסמך על המבואר באגדות שכל ענין זנות המבואר במשלי משל הוא על המינות ועבודת כוכבים. [ספרי]. הקרבים אליך. וכי מה לי קרובים מה לי רחוקים, אלא הכי קאמר, מטיבותן של קרובים אתה למד טיבותן של רחוקים יטר"ל דמדרך המסית לדבר על עבודת כוכבים רחוקה [ע"ד הרוצה לשקר ירחיק עדותו], ואמר הכתוב הסתכל בעבודת כוכבים הקרובות אליך ותראה שאין בהם ממש ומהם תוכל לדון על טיבן [הבלן] של רחוקים. .
(סנהדרין ס"א ב') מקצה הארץ וגו'. מקצה הארץ ועד קצה הארץ אלו חטה ולבנה כר"ל אף אם מסית אותך לעבוד לחמה ולבנה שמהלכים מסוף העולם ועד סופו. וטעם הדיוק משום דדי היה לומר הרחוקים ממך עד קצה הארץ. [ספרי]. לא תאבה וגו'. לא תאבה לו ולא תשמע אליו – הא אם אבה ושמע חייב כאר"ל אע"פ שעדיין לא עבד אלא רק קיבל ממנו ואמר הן, אלך ואעבוד חייב, וטעם הדבר משום דכיון דשמע לו שוב לא ממלך ובודאי יעבוד, ומבואר בגמרא דזה הוא רק במסית לעבוד לאחרים אבל במסית לעבוד לעצמו אינו חייב אלא א"כ עבדו, וטעם הדבר משום דבכזה קרוב הדבר שיתחרט, דיאמרו השומעים מאי שנא איהו מינן. .
(סנהדרין ס"א ב') לא תאבה לו וגו'. יכול מדכתיב (פ' קדושים) ואהבת לרעך כמוך אתה אוהב לזה, ת"ל לא תאבה לו, או יכול מדכתיב (פ' משפטים) עזב תעזב עמו אתה עוזב עמו ת"ל ולא תשמע אליו כבמפרש לא תאבה מענין לא תהא תאב לו, ולא תשמע אליו בענין עזיבה, ונראה הכונה דבסתם מי שהוא צריך לעזר הוא מבקש ומחנן מאנשים שיעזרוהו, ועל זה אמר לא תשמע אליו. [ספרי]. ולא תחוס עינך. מה ת"ל, שיכול הואיל דכתיב (פ' קדושים) ולא תעמוד על דם רעך אי אתה רשאי לעמוד על דמו של זה, ת"ל ולא תחוס עינך עליו כגטעם דרשה זו והבאות אחריה הוא מפני שאע"פ שהתורה דרכיה דרכי נועם ואנו מצווים לעולם לאהוב את הבריות ומכש"כ שלא יתאכזר, ואפילו במי שמחויב מיתה אמרו ברור לו מיתה יפה ומשקין אותו עד שיתבלבל וכו' כנודע, אך במסית וכן במדיח צותה התורה להתאכזר עליו, יען כי אכזריות זו על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל – רחמים הוא בעולם, שמעבירין אותם מדרך הישר ומהרסין יסודות העולם והישוב, וגורמים להירוס ופרצות בבתים ומשפחות ובעולם כולו, ולכן גדול חרון אפו של הקב"ה בזה, ובכובד הדינים שדנים אותו ישוב מחרון אפו וכמש"כ בסוף הענין (פ' י"ח) למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך וכו'. .
(שם) ולא תחמל וגו'. א"ר חמא בר חנינא, מפרקיה דר' חייא בר אבא שמיע לי, מניין שאין טוענין למסית, דכתיב ולא תחמול ולא תכסה עליו כדר"ל אם רואים ב"ד לפניו טענת זכות אין טוענין בשבילו אם לא טענה הוא עצמו כמו בכל דיני נפשות שטוענין בשבילו. וטעם הדבר כמש"כ באות הקודם מפני שהאכזריות על אלו רחמים הוא בעולם, יעו"ש. .
(סנהדרין כ"ט א') ולא תחמל וגו'. ת"ר, מניין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו ת"ל (פ' משפטים) ונקי אל תהרג, ומניין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו, ת"ל (שם) צדיק אל תהרג כהטעם הלמוד מלשונות אלו מבואר לפנינו במקומם בפ' משפטים. , אמר רב שימי בר אשי, וחלופא למסית, דכתיב ולא תחמול ולא תכסה עליו, ורב כהנא מתני דכתיב (פ' י') כי הרג תהרגנו כוהרוג הוא המקור ותהרגנו פי' שתגרום לו שיהא הרוג אם על ידי שתיקתך או ע"י דבורך וכדמפרש. וטעם הדבר כתבנו לעיל אות כ"ג דאכזריות זו רחמנות היא, יעו"ש. וברי"ף ורמב"ם פ"ה הי"ד מממרים הגירסא חוץ ממסית ומדיח, ובסנהדרין נ"ג א' נתבאר דמסית הוא ליחיד, ומדיח – לרבים, כעיר הנדחת. ובטעם הדבר י"ל משום דכש"כ הוא ממסית דקיל ממדיח בכמה פרטים כמבואר בפרשה, וצ"ל דכך היתה גירסתם בגמרא, דאם רק מסברא חדשו זה כמש"כ, א"כ למד זה רק בפרט זה חדשו ולא בהדינים שבדרשות הקודמות, דמקור ויסוד אחד להם, ולדינא נראה דבאמת בכל הדינים הקודמים שנאמרו במסית נוהגות גם במדיח, דלא יתכן שמחטיא הרבים יהיה קל ממחטיא את היחיד, וזה פשוט. .
(שם ל"ג ב') ולא תחמל וגו'. תניא, אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים, רבי יהודה מוסיף אף אכזרי, וחלופיהן במסית, דרחמנא אמר ולא תחמול ולא תכסה עליו כזכמש"כ באות הקודם. .
(שם ל"ו ב') ולא תחמל וגו'. אמר רבה בר רב הונא, לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית, דרחמנא אמר ולא תחמול ולא תכסה עליו כחעיין מש"כ באותיות הקודמות וצרף לכאן. .
(שם פ"ה ב') כי הרג תהרגנו. הובא בדרשה בפסוק הקודם. כל העם באחרונה. מלמד שמצוה ביד הניסת להמיתו ואחר כך ביד כל אדם כטהטעם פשוט מפני שהוא היה קרוב לקלקול יותר משאר כל אדם. [ספרי]. וכל ישראל ישמעו. ת"ר, המסית צריך הכרזה, דכתיב ביה וכל ישראל ישמעו ויראון לענין ההכרזה מבואר במשנה סנהדרין פ"ט א' לענין זקן ממרא בזה"ל, אין ממיתין אותו לא בב"ד שבעירו ולא בב"ד שביבנה אלא מעלין אותו לב"ד הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנאמר וכל העם ישמעו ויראון, דברי ר"ע, ר' יהודה אומר, אין מענין את דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין לכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב"ד [ומבארין הסיבה], וי"ל בטעמיה דר"י מדלא כתיב יראו ויראון ש"מ שא"צ לראות בעינים אלא די בשמיעה, ולכן ממילא א"צ להמתין עד הקיבוץ בירושלים. –
והנה בגמרא כאן איתא, ארבעה צריכין הכרזה, המסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין, דבכולהו כתיב וכל העם או וכל ישראל וכו'. והנה בזקן ממרא פסק הרמב"ם בפ"ג ה"ח מממרים, כסדר המבואר במשנה ופסק כר"ע נגד ר"י, כי הלכה כר"ע מחבירו, ואח"כ כתב וארבעה צריכין הכרזה, זקן ממרא ועדים זוממין והמסית ובן סורר ומורה שהרי בכולן נאמר ישמעו ויראון, עכ"ל. והנה לפי פשטות הסוגיא ענין ההכרזה בכל הענינים שוה כמו שמבואר בפרטיות בזקן ממרא, יען כי אחרי דטעם סדר זה בזקן ממרא היא מדכתיב וכל ישראל ישמעו, א"כ מכיון דבכולהו כתיב כלשון זה, א"כ בכולם עושין כסדר זה, וכ"מ מלשון הגמרא דכולהו כתיב וכל העם וכל ישראל משמע שדומה הענין בכולו לזקן ממרא.
אבל הכ"מ שם כתב דבכל הענינים לבד זקן ממרא קיי"ל כר' יהודה דממיתין אותו מיד ומודיעין רק מהנעשה אתו כמבואר למעלה, וכתב בטעם הדבר דכיון דלא אשכחן לר' עקיבא דפליג אלא בזקן ממרא אלמא באינך סביר כר' יהודה, עכ"ל. ולא אוכל לכוין דבריו, דהא מבואר מפורש בדעת ר"ע דלא רק משום דבזקן ממרא ס"ל דצריך להיות הדין כן אלא רק משום דכתיב גביה הכרזה וס"ל דסדר הכרזה כך היא, וא"כ מכיון דבכולם כתיב הכרזה מהיכי תיתא לחלק בין הכרזה שבזקן ממרא להכרזה שביתר הענינים, וכל סוגית הגמרא אינה מורה כן.
וראיה מכרחת שכל הענינים שוים לענין זה, שהרי בספרי כאן לענין מסית הובאה פלוגתת ר"ע ור"י, וא"כ אם קיי"ל כר"ע מחבירו הלא מפורש גם במסית קיי"ל כר"ע. ומה שנסתייע הכ"מ מדברי הרמב"ם, הנה באמת אין הסיוע מוכרח כל כך כפי שיתבאר למעיין, ואם באמת דעת הרמב"ם כן היא, קשה גם עליו מנ"ל לחלק כן בלא יסוד נאמן, וצ"ע. .
(סנהדרין פ"ט א') כי תשמע. ולא החיזור מן המצוה, יכול יהיה רטוש, ת"ל ודרשת וחקרת ושאלת היטב לאר"ל שאין מצוה עליך לחזור אחר הדבר לשמוע אלא אם שמעת, ומדייק זה מלשון כי תשמע שמורה על רשות, כנודע, ובכ"ז אם שמעת – אל תהי רטוש מלשאול אלא תשים לב לזה ולא תעזוב את הדבר, והראיה בזה מדכתיב ודרשת וחקרת וקודם הדרישה וחקירה ע"כ היתה שמיעה בעלמא, הרי מבואר דאם אך שמעת הנך מחויב לדרוש ולחקור. [ספרי]. באחת עריך. תניא, ירושלים אינה נעשית עיר הנדחת, דכתיב עריך, וירושלים לא נתחלקה לשבטים לבלא נתבאר טעם הדרשה, אבל בספרי משמע דהדיוק הוא מלשון אשר ה' אלהיך נותן לך לשבת שם, דכן דריש שם, לשבת שם פרט לירושלים שלא נתנה לבית דירה, והכונה כמ"ש בגמרא שלא נתחלקה לשבטים אלא לכל ישראל היה חלק בה, ממילא לא נתנה לבית דירה, כיון דלבית דירה לא תספיק לכל ישראל, וצ"ל דבגמרא חסר המלה וגומר, כלומר דסמיך אסיפא דקרא באחת עריך אשר ה' אלהיך נותן לך וגו' וכמו בספרי.
ודע דלא רק ירושלים לבד אינה נעשית עיר הנדחת אלא גם ערי מקלט אין נעשות ערי הנדחת והובא על זה דרשה מיוחדת לפנינו בפ' מסעי בפסוק ערי מקלט תהיינה, תהיינה שלא תעשינה ערי הנדחת, וטעם הדרשה פשוט דהלשון תהיינה הוא כמו דדרשינן בעלמא בהווייתה תהא כלומר שתתקיים הווייתן ולא תבטלינה, ועיר הנדחת נשרפת ואינה נבנית עוד כמבואר בפרשה, והדרשה ההיא היא בספרי זוטא.
והנה הרמב"ם בפ"ד ה"ד מעבודת כוכבים פסק כן בערי מקלט, והראב"ד כתב שלא ידע מניין לו זה, והכ"מ טרח להסמיך דין זה על איזו סברא מפני שאין מיוחדים ליחידים וכו', והנה הוא ברייתא מפורשת.
אלא שיש לתמוה למה הביא הרמב"ם בזה דרשה אחרת שנאמר באחת שעריך ולא הביא הדרשה דתהיינה, ובאמת לא אדע איפה נמצאת דרשה בזה על באחת שעריך, וגם בענין עיר הנדחת לא כתיב כלל הלשון באחת שעריך רק באחת עריך, ואולי ט"ס הוא ברמב"ם וצ"ל באחת עריך, אך הכ"מ ולח"מ העתיקו באחת שעריך, [ואמנם יש רגלים לדבר דצ"ל ברמב"ם באחת עריך ולא שעריך מדכתיב באחת ולא באחד כמו שדרוש להיות בסמיכות לשם שער], ומה שאינו מביא דרשה דתהיינה כבר ידוע דרכו דמביא דרשה פשוטה מהפרשה שבאותו ענין בתורה אף כי לחז"ל נמצאה דרשה אחרת כאשר הוכחנו כמה פעמים.
ובס' נחל איתן כתב דהרמב"ם רמז להדרשה שבספרי פ' שופטים בפ' וכי יבא הלוי מאחד שעריך, יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר ת"ל מאחד שעריך שנטלו שעריהם במקום אחד, יצאו לוים שלא נטלו שעריהם במקום אחד, ופירש בס' זית רענן דערי הלוים מפוזרין בכל ערי ישראל בכל שבט ושבט, וא"כ י"ל דלזה נתכוין הרמב"ם דממעט ערי מקלט מן מאחת עריך דדרשינן אותם שנטלו עריהם במקום אחד יצאו ערי מקלט שהן מפוזרין ולא קרינן בהו אחת עריך, עכ"ל.
והנה אם כן הוא – נ"מ גדולה בין דרשת הספרי מתהיינה ובין רמז הרמב"ם מן מאחת שעריך, דלפי הדרשה דתהיינה לא נתמעטו רק ששת הערים שקבע משה דבהו כתיב תהיינה ולא המ"ח ערים הנוספות, משא"כ להרמז מן מאחת שעריך וע"פ הבאור הנזכר מפני שהן מפוזרות בכל ערי ישראל, א"כ כל המ"ח ערי מקלט אין נעשות ערי הנדחת, וצ"ע ותלמוד רב. .
(ב"ק פ"ב א') באחת עריך. תניא, אין עושין שלש ערי נדחת, דכתיב באחת, אבל עושין אחת או שתים, דכתיב עריך לגר"ל אי ס"ד דבא למעט גם שתים הול"ל באחת מעריך, ומכיון שאמר באחת עריך משמע כל עיר שתהיה, ובכ"ז ממעט שלש מפני שמעוט רבים שנים, ולדעת הרמב"ם בפ"ד ה"ד מעבודת כוכבים אין עושין שלש רק אם הן קרובות זל"ז אבל אם היו מרוחקות עושין ולדעת הראב"ד לעולם אין עושין שלש אם לא בשתי מדינות כמו יהודה וגליל, ודעת הראב"ד היא יותר מתבארת ופשוטה בסוגיית הגמרא יעו"ש ודו"ק. .
(סנהדרין ט"ז ב') אשר ה' אלהיך נותן לך. פרט לחוץ לארץ לדנראה הטעם בזה משום דלא קרינן ביה מקרבך וכמו בדרשה שבפסוק הסמוך מקרבך ולא מן הספר ומטעם שיתבאר שם, וכן דרשינן כהאי גונא בספרי פ' שופטים בפ' נביא מקרבך ולא מחו"ל, ובפ' מלך, מקרב אחיך ולא מחו"ל. [ספרי]. יצאו. הן ולא שלוחם להר"ל אם הדיחו ע"י שליח אין הנדחים נדנין בדין עיר הנדחת אלא כיחידים בסקילה וממונם נמסר ליורשים ועוד פרטי דינים. ולא ידעתי למה נפקד דין זה ברמב"ם והא סתמא דגמרא היא, וכמו ביתר דרשות הבאות, וגם בכ"מ בש"ס דדרשינן כהאי גונא קיי"ל כן להלכה, כמו בפ' ויקרא וסמך ידו ולא יד שלוחו, ובפ' שופטים ויצאו זקניך הן ולא שלוחם, ועוד כהנה, ואולי ס"ל דלפי דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה לא יצוייר דין זה בהמשלחים, ובכ"ז לא הו"ל להשמיט מחמת זה דין מפורש בגמרא, וצ"ע. .
(סנהדרין קי"א ב') אנשים. ולא נשים ולא קטנים. ואין אנשים פחותים משנים לודייק יתור מלת אנשים, ואם הדיחו נשים או קטנים או שהדיח אחד יחיד נדונים הנדחים כיחידים ונסקלים וממונם וטפם פלט וכמש"כ למעלה. .
(שם שם) בני בליעל. בנים שפרקו עול שמים מצואריהם לזכנראה דריש בני בליעל – בני בלי עול, [כלומר בלי עול מלכות שמים], ודרך חז"ל לדרוש כל מלה ששרשה יותר משלש אותיות, כמש"כ לעיל בר"פ עקב בפסוק ועשתרות צאנך, יעו"ש. .
(שם שם) מקרבך. ולא מן הספר לחעיר המבדיל בין ארץ ישראל לארץ העמים, ושם במאורע כזו הורגין רק העובדים אבל אין שורפין העיר, דדרשינן מקרבך ולא מן הספר, וטעם הדבר, שמא ישמעו עובדי כוכבים ויבאו ויחריבו את א"י, ולפיכך אין מניחין העיר תל עולם כמשפט עיר הנדחת. וטעם הדיוק מלשון מקרבך י"ל משום דע"ד הפשט בא לשון זה להורות שיהיה מקרב אותה העיר, אמנם אחרי דזה ידעינן מלשון את יושבי עירם ולא את יושבי עיר אחרת כפי שיבא בסמוך, א"כ לאיזה צורך כתיב עוד הלשון מקרבך, לכן דריש מקרבך – על הארץ, כלומר ולא מן הספר, כמבואר. .
(שם שם) מקרבך. מלמד שאין נהרגים עד שיהיו המדיחים מאותו השבט לטמשמע ליה מקרבך מקרב השבט עצמו. .
(סנהדרין קי"א ב') וידיחו. מדיחי עיר הנדחת בסקילה, דגמרינן הדחה הדחה או ממסית (פ' י"א) או מנביא שהדיח (פ' ו') מר"ל המדיחים ולא הנדחים עצמן שהם בסייף. וקצת צ"ע מ"ש או ממסית או מנביא שהדיח למה תלה הילפותא בנביא שהדיח אחרי שהוא עצמו ילפינן ממסית כמבואר לעיל בפסוק ו'. –
ודע שפסק הרמב"ם בפ"ד ה"א מעבודת כוכבים שהמדיחים נסקלין אע"פ שלא עבדו הם עצמן אלא חייבים על הדחוי בלבד, וטרח הכ"מ למצוא מקור לזה ע"פ הסברא, והמגיה דחה סברתו, והנה ע"פ הדרשה שלפנינו מבואר מקור נאמן לדעת הרמב"ם, דאחרי דעיקר מיתת סקילה במדיח ילפינן בגז"ש ממסית [או מנביא שהדיח דהוא עצמו נלמד ממסית], ואחרי דזה פשוט דמסית חייב אף שלא עבד, שהרי מפורש בתורה שעל ההסתה לבד נסקל וכמש"כ כי בקש להדיחך, וכ"כ הרמב"ם מפורש בפ"ה ה"א מעבודת כוכבים, וכך פרשנו למעלה במקומו, וא"כ דין הוא שגם מדיח חייב אף שלא עבד הוא, דכיון דילפינן בגז"ש לענין מיתת סקילה, בהכרח ליליף גם לענין זה דגם שלא עבד, דאין גז"ש למחצה, ודו"ק.
ויש להעיר שלא דרשו חז"ל וידיחו ולא שבקשו להדיח, והיינו שרק אז חייבים המדיחים סקילה אם רק אנשי עיר הנדחת נדחו בפועל ממש, והיינו שעבדו ממש עבודת כוכבים או שקבלוה עליהם באלוה, אבל אם רק שמעו למדיחיהם והסכימו לזה ולא עבדו בפועל אין נסקלין, ולאפוקי ממסית שחייב אע"פ שלא עבד הניסת בפועל אלא רק שמע ואבה כמבואר לעיל משום דכתיב ביה כי בקש להדיחך, וכ"פ הרמב"ם, וצ"ע. ..
(שם פ"ט ב') וידיחו. אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב, שנא' וידיחו את יושבי עירם מאדריש וידיחו שנדחו ממחיצתו של הקב"ה וממילא אין להם חלק לעוה"ב ורש"י פי' בע"א. וע' בסנהדרין מ"ז א' מבואר בגמרא בפשיטות דכיון דאקטלו יש להם כפרה, ומפני זה מחק הר"ן בחדושיו כאן הא דאין להם חלק לעוה"ב, [ובאמת כן הוא במשנה שבירושלמי חסר זה, והפ"מ לא דק בזה, שפירש ע"פ הנוסח שבבבלי יעו"ש], אבל התוס' שם שיוו הסוגיות, דהא דאמר כאן אין להם חלק לעוה"ב איירי אם לא נהרגו, אבל אם דנו אותם והרגום יש להם חלק לעוה"ב, וכנראה לא ניחא ליה להר"ן לחלק כן. וי"ל בטעמו דס"ל דהא דמיתה מכפרת הוא בשאר חייבי מיתות, אבל לא בכופרים ומורדים, ואנשי עיר הנדחת הלא נהרגים מחמת כפירה ומרידה, ולפי"ז א"א לחלק כמו שחלקו התוס', וע' ברמב"ם פ"ג ה"ו מתשובה. .
(שם קי"א ב') וידיחו. ולא שהודחו מאליהן מבואם הודחו מאליהן נדונים כיחידים, ועיין בכ"מ ולח"מ פ"ה ה"ב מעבודת כוכבים. .
(שם קי"ב א') את ישבי עירם. עד כמה עושין עיר הנדחת – ממאה ועד רובו של שבט מגדלשון עיר מורה על עיר בינונית ופחות ממאה הוי כפר קטן, ורובו של שבט הוי כרך גדול, ואם היה פחות ממאה או יותר מרובו של שבט אין לה דין עיר הנדחת, ונדונים הנדחים כיחידים שהם בסקילה וממונם פלט ליורשיהם כמש"כ לעיל. .
(שם ט"ו ב') את ישבי עירם. את יושבי עירם ולא את יושבי עיר אחרת מדואם הדיחו את יושבי עיר אחרת נדונים כיחידים כמש"כ באות הקודם. .
(שם קי"א ב') את ישבי עירם. מלמד שאין נהרגים עד שיהיו המדיחים מאותה העיר ועד שיודח רובה מהפירש"י דכתיב יושבי העיר משמע ישובה של עיר דהיינו רובה, לישנא אחרינא עד שיודח רובה דכתיב מקרבך, קרי ביה מרובך, עכ"ל. ובאור לשון שני הוא ע"פ הכלל דקיי"ל בעלמא גורעין ומוסיפין ודורשין, אבל צ"ע לדעתי דהא קיי"ל דבאמצע התיבה אין גורעין, ועיין ברש"י ב"מ נ"ה ב'. ואם הודח מעוטה של העיר נדונים כיחידים כמש"כ לעיל. .
(שם שם) לאמר. מלמד שצריכים עדים והתראה לכל אחד ואחד מודלשון לומר משמע שצ"ל לפנינו שכך אומרים נלכה ונעבדה ואין אמירה אלא בעדים, אלמא צריך עדים לכל אחד ואחד שיעידו עליהם מה שאמרו, וה"נ צריך התראה לכל אחד ואחד מהם, עכ"ל רש"י. ומבואר דקאי זה על המדיחים ולא על הנדחים, שאליהם שולחין התראה כללית לכל הצבור כדמשמע מרמב"ם פ"ה ה"ו מעבודת כוכבים וכמש"כ שם הכ"מ, וע"ע שם ה"ו. .
(שם שם) ודרשת וגו'. מנלן דעבדינן ז' חקירות בעדים, דכתיב ודרשת וחקרת ושאלת היטב, וכתיב (פ' שופטים) ודרשת היטב, וכתיב (שם) ודרשו השופטים היטב מזכי ודרשת וחקרת משמע יפה יפה, אבל ושאלת לא משמע חקירה עד דכתיב היטב בהדיא הא תלתא, וביחיד העובד עבודת כוכבים כתיב ודרשת היטב הא תרי, דאלו ודרשת בלא היטב משמע ג"כ דרישה מעליא, ועם היטב – הרי תרי, ועם הקודמים – חמשה, ובעדים זוממין כתיב ודרשו השופטים היטב והוו ג"כ תרי, ובס"ה הם שבע חקירות, ואע"פ דכולהו כתיבי בענינים שונים, אך מדכתיב בכל אחת היטב שמעינן דבכולם מצוה להודע היטב, ואחרי דסברא הוא דכל השבע חקירות [באיזו שמיטה, שנה, תודש, בכמה בחודש, יום, שעה, מקום] הם מועילים לידיעה היטב את תוכן האמת, לכן דין הוא שניליף בכולם כל אחד מהדדי, ודו"ק. .
(סנהדרין מ' א') והנה אמת נכון. מלמד דעבדינן בדיקות בעדים מחבדיקות קלות מחקירות [שבדרשה הקודמת] שהן שאלות שאין תלוי בהם עיקר העדות, כגון לשאול עדי רוצח במה הרגו בסייף או בכלי אחר, בגדים לבנים או אדומים וכדומה. וטעם הדיוק דאחרי שמצאנו שאמת נכון הדבר הרי התוכחנו על כל פרט ושורש ולא חסר לנו כל ידיעה עקרית וטפלית, ממילא מבואר שצריך לשאול גם דברים שאינם עקרים וכמש"כ. [ספרי]. בקרבך. לרבות גרים ועבדים משוחררים מטהבאור הוא ע"פ המבואר בפסוק הקודם דאין נעשית עיר הנדחת עד שיודח רוב העיר, ואשמעינן דגם גרים ועבדים מצטרפין לרובה של עיר, הן לזכות והן לחובה. וטעם הדיוק הוא משום דבכ"מ בענינים כאלה כתיב כי נבלה עשה בישראל (פ' וישלח), נעשתה התועבה הזאת בישראל (פ' שופטים), כי עשתה נבלה בישראל (פ' תצא) וכי עשה נבלה בישראל (יהושע ז') וכדומה, וכאן שנה לשון זה וכתב בקרבך, והיינו טעמא משום דבעלמא דרשינן בישראל פרט לגרים, ואם היה כתוב כאן בישראל היה במשמע כי אין הגרים מצטרפין לכן כתב בקרבך לרבות את הגרים ואת העבדים שהם ג"כ בקרבך, משא"כ באלו המקומות שחשבנו אין נ"מ לענין צירוף גרים. .
(שם) הכה תכה. אין לי אלא בהכאה הכתובה בהן, מניין שאם אין אתה יכול להמיתן בהכאה הכתובה בהן שאתה רשאי להכותן בבל הכאה שאתה יכול, ת"ל הכה תכה מכל מקום נהבאור הוא מפני שהמקור הנלוה אל הפעל מורה שתעשה הפעולה בכל אופן שהוא, וכמה דרשות כאלה באו בגמרא. .
(ב"מ ל"א א') את ישבי העיר. החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ששהו בעיר שלשים יום הרי הם כיושבי העיר ומצילין אותה נאאם משלימים הרוב שלא עבדו נדונים העובדים כיחידים שממונם וטפם נצולים והם בסקילה, והוא הדין במשלימין לרוב החיוב, משום דשעיר שלשים יום חשוב לחשב את העובר דרך העיר ליושב העיר, וכמו דקיי"ל חשיבות מספר זה לכמה ענינים, כמו סתם הלואה שלשים יום וסתם זמן ב"ד שלשים יום, והשוהה בעיר שלשים יום נותן לתמחוי של צדקה באותה העיר, והנודר מיושבי העיר אסור ליהנות ממי שנשתהא שם שלשים יום, ובהוחזק שמו בעיר שלשים יום כותבין כך בשטרות וגיטין, וטלית שאולה פטורה מציצית עד שלשים יום, והשוכר בית בחו"ל פטור ממזוזה עד שלשים יום, ועוד כמה ענינים, וי"ל בטעם מספר זה ע"פ מה דקיי"ל שלשים יום בשנה חשוב שנה, ועיין מש"כ ר"פ תצא בפ' וישבה בביתך וגו' ירח ימים. .
(סנהדרין קי"א ב') כל אשר בה. אשר בה – פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה, כל אשר בה – לרבות נכסי צדיקים שבתוכה נבר"ל נכסי צדיקים הגרים בתוכה. ומפרש בגמרא אמר ר' שמעון, מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו, מי גרם להם שידורו בתוכה – ממונם, לפיכך ממונם אבד, ופירש"י בכ"מ דריש ר"ש טעמא דקרא, עכ"ל. וכתב התוי"ט וז"ל, ולי נראה דכיון דלענין דינא לא נ"מ מידי נתנה תורה רשות לדרוש טעמיה, עכ"ל, וכונתו דבזה גם חכמים ס"ל טעם זה, כיון דאין נ"מ לדינא, ובתו"ח הקשו דהא נ"מ רבתא לדינא בין טעמא דקרא ובין גזירת הכתוב לענין אם נפל לצדיק שאינו גר בתוכה ירושה באותה העיר, דאי הוי רק מגזה"כ יאבדו כיון שהם נכסי צדיקים שבתוכה, ולטעמא דקרא לא יאבדו כיון דלא שייך בהו הטעם מי גרם להם שידורו בתוכה, ועוד הקשו על הרמב"ם שכתב טעמא דר"ש ובעלמא פסק דלא כר"ש דדריש טעמא דקרא.
ואני תמה מאוד על עיקר הדברים שכתבו דנ"מ לענין אם נפל ירושה באותה העיר לצדיק שאינו גר בתוכה, דהא אם אינו גר בתוכה פשיטא ופשיטא לכו"ע דלא יאבדו, דהמלה שבתוכה שבמשנה קאי גם על הצדיקים גם על הנכסים, ועל זה נאות טעמיה דר"ש ובודאי גם חכמים ס"ל כן כיון דאין נ"מ לדינא וכמש"כ התוי"ט וגם דברי רמב"ם מבוארים. –
ועיין בערכין ז' ב' פירש"י בענין זה וז"ל, וקיי"ל בסנהדרין צדיקים שבתוכה יוצאין ערומין ממנה, עכ"ל, וצ"ל דהלשון ערומין אשיגרא דלישנה הוא ע"ד מ"ש פלוני יצא נקי מנכסיו, יען כי באמת קיי"ל דרק ממונם אבד, אבל המלבושים שעליהם מקיימים. .
(סנהדרין קי"ב א') בהמתה לפי חרב. בעי רב חסדא, שחטה מהו לטהרה מידי נבילה, מי אמרי' לפי חרב אמר רחמנא לא שנא שחטה לא שנא קטלה או דלמא קטלה דוקא, תיקו נגוקיי"ל לחומרא, יען דפשטות הלשון מורה דהשחיטה לא מהני בה מידי ומיתה בעלמא היא, כיון דכתיב לפי חרב, ובספרי כאן איתא דרשה בהמתה ולא בהמת שמים [קדשים], ובגמרא כאן בשם ר"ש ולא בהמת בכור ומעשר, ולא קיי"ל כן, כבדרשה הבאה, ולכן השמטנום. .
(שם שם) ואת כל שללה. שללה ולא שלל שמים, מכאן אמרו, ההקדשות שבה יפדו ותרומות ירקבו, מעשר שני וכתבי הקודש יגנזו נדבהקדשות איירי בקדשי בדק הבית דאפשר בפדיון אבל קדשי מזבח דאין נפדין ימותו, ואע"פ דגם הם שלל שמים אך זבח רשעים תועבה, ובתרומה איירי כשהיא ביד כהן שממונו הוא, ואפ"ה מדהיא קדושה לא מזלזלינן בה לשריפה, אבל תרומה שביד ישראל היא של גבוה ואינה נאסרת, ומעש"ש לא הניחן לרקב כמו תרומה משום דמעש"ש הכל רגילין בהנאתן ויש לחוש לתקלה, משא"כ בתרומה כהנים זריזין הם, וכתבי הקודש יגנזו משום כבודן. ונראה דאיירי כשנכתבו מקודם שהודחו, דאם אח"כ הלא קיי"ל ס"ת שכתבו מין ישרף. .
(שם קי"א ב') ואת כל שללה. לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה, ואימתי, א"ר חסדא, בנקבצים לתוכה נהנראה דר"ל אם אפשר לקבצם אל תוכה בעת שנשרפת העיר עם שללה, אבל אם היו רחוקים חוץ לעיר עד שאי אפשר לקבצם אל תוכה בעת שנשרפת העיר שוב אין נשרפין, והרבותא בזה דלא אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי, משום דכתיב תקבץ תלי העיקר בקיבוץ. .
(שם קי"ב א') ואת כל שללה. אמר רב חסדא, פקדונות של בני עיירות אחרות המופקדין אצל אנשי עיר הנדחת, אע"פ שקבלו עליהן אחריות מותרין, דלאו שללה הוא נווהרמב"ם כתב דדרשינן שללה ולא שלל חבירתה. וטעם הדבר, דלא דיינינן להו כלל כשל אנשי עיר הנדחת אף דקבלו עליהם אחריות, נראה דעכ"פ כיון דאיתנהו בעינייהו ברשותא דמרא קאי ועל שמם נקראו. ונראה דלא דמי למ"ש בפסחים ו' ב' דחמץ של עובדי כוכבים המופקד אצל ישראל והישראל קיבל עליו אחריות חייב לבער, יען דהתם אם לא יבער יהנה מחמץ בפסח, מפני שבזה שהחמץ בעין אין חייב לשלם אחר, משא"כ כאן הקפידה תורה ששלל אותה העיר תשרף, אבל זה השלל של בני עיר אחרת אינו בכלל שללה מפני שנקראת על שם אותן האנשים של העיירות האחרות. .
(שם שם) תקבוץ וגו' ושרפת. שער הראש מותר, דכתיב תקבוץ ושרפת, מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה. יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה נזוכן אילנות עם פירות מחוברין מותרין מפני שמחוסרין תלישה. וע"ע בגמרא איבעיא לענין פאה נכרית של נשים צדקניות כשאין קשורה אז בראשה [דאם מחוברת בראשה כגופה דמיא] אם הוי זה בכלל ואת כל שללה או כלבושה דמי ועלה בתיקו, ורמב"ם פסק לחומרא כדעתו בכל תיקו שבגמרא. .
(סנהדרין קי"ב א') אל תוך רחבה. מלמד שאם אין לה רחוב עושין לה רחוב, ואם היתה רחובה חוצה לה כונסין אותה לתוכה נחר"ל אם מקום קבוץ בני העיר היה חוצה לה כונסין אותה לתוך העיר, והיינו שעושין החומה חוץ להרחוב. .
(שם קי"א ב') כליל לה' אלהיך. א"ר שמעון, אמר הקב"ה, אם אתם עושין דין בעיר הנדחת מעלה אני עליכם כאלו אתם מעלים עולה כליל לפני נטודימה זה לעולה ולא לקרבן אחר משום דבשניהם כתיב כליל. .
(שם שם) לא תבנה עוד. ר' עקיבא אומר, לכמות שהיתה אינה נבנית, אבל נעשית היא גנות ופרדסים סדלשון בנין יונח רק על בתים ולא על גנות ופרדסים, והלשון לכמות שהיתה אינו מיושב כל כך, ויותר היה נאות לומר לא תבנה עוד אבל נעשית היא גנות ופרדסים, וצ"ע. .
(שם שם) ולא ידבק וגו'. שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם סאמפרש בגמרא מאן רשעים גנבי, ר"ל אלה שגנבו משלל עיר הנדחת ועברו על ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ונסמך על מ"ש במסכת שמחות פ"ב סוף הלכה ט' כל הגונב מן החרם הרי זה שופך דמים וכאלו עובד עבודת כוכבים וכו', וניחא לפי"ז מה שקורא לאותן הגנבים דהכא רשעים. .
(שם שם) ולא ידבק וגו'. אמר רב אחדבויי בר אמי, המקדש בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת, דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם סבבתמורה ל' ב' יליף אמורא זה דין זה מפסוק אחר דפ' עקב והיית חרם כמוהו (ז' כ"ו) והגרי"ב בגה"ש העיר על זה, ועיין מש"כ בפ' עקב שם בישוב ובאור דבר זה. .
(ע"ז ל"ד ב') ולא ידבק וגו'. שאל פריקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, והא כתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, אמר לו אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבול סגשהמרחץ קדם להצורה ההיא והמרחץ נעשה לכל הבא לרחוץ, ואפרודיטי הוא שמה של העבודת כוכבים, ולדעת התועים אליל זה שולט על המים וימים ולכן עובדים אותו במרחצאות. .
(שם מ"ד ב') ולא ידבק וגו'. החורש או המבשל בעצי אשירה לוקה, ואזהרתיה מהכא, ולא ידבק בידך מאומה מן החרם סדומתבאר בגמרא דמבשל לוקה גם משום ולא תביא תועבה אל ביתך (פ' עקב), והוא הדין במשמשי עבודת כוכבים ותקרובותיה. .
(מכות כ"ב א') בידך מאומה. מכאן לעבודת כוכבים שאוסרת בכל שהוא סהר"ל אם הוא דבר שבמנין מין במינו יבש ביבש אוסר תערובתו אפילו ריבה עליו אלף כיוצא בו, אבל במשהו סתם אין אוסר תערובתו בהנאה, ועיין בר"ן. .
(ירושלמי ע"ז פ"ה הי"ב) מן החרם. אבל היכי דאיסור והיתר גורמים מותר סוכגון ירקות הנטועות תחת אשירה בין בימות החמה שהן צריכין לצל בין בימות הגשמים מותרות, מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת גורמין לירקות אלו לצמוח, וכן שדה שזבלה בזבל עבודת כוכבים מותר לזרוע אותה וכן כל כיוצא בזה. ומדייק הלשון מאומה מן החרם, דמשמע אך מן החרם לבדו, אבל אם דבר אחר גורם לפעולתו שוב אין זה מן החרם כולו. .
(ע"ז מ"ח ב') ונתן לך רחמים וגו'. תניא, רבן גמליאל ברבי אומר ונתן לך רחמים ורחמך, מלמד שכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים סזמכפל לשון מדייק, ודריש ע"ד מ"ש בסוטה ט' ב' במדה שאדם מודד מודדין לו, ובירושלמי ב"ק פ"ח ה"ז מביא אגדה זו לראיה שיהא אדם רחמן ונוח למחול לחבירו שחטא נגדו אם הוא מבקש ממנו מחילה. –
ועיין בחולין ס"ג א' עה"פ דפ' שמיני (י"א י"ח) על הא דחשיב שם בין העופות ואת הרחם, אמרו למה נקרא שמו רחם שכיון שבא רחם לעולם באו רחמים לעולם, ולא נתבאר הענין, וע"פ דרשה שלפנינו יתבאר היטב ע"פ מש"כ הראב"ע שם דעוף זה הוא רחמן ביותר, וא"כ מבואר דכיון שאמרו כאן כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכיון שהוא רחמן ביותר באו עמו רחמים לעולם. .
(שבת קנ"א ב') ונתן לך רחמים וגו'. תניא, ונתן לך רחמים ורחמך, כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו סחדבאברהם אבינו מצינו מדת החסד והרחמים, כמש"כ (פ' וירא) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט, וצדקה היא לפנים משורת הדין כמ"ש בחולין קל"ד א' צדק משלך ותן לו, וכן מבואר ממה שהשתדל להתפלל על קיום סדום אע"פ ששנא אותה ואת מלכה תכלית שנאה כנראה ממאמרו למלך סדום (פ' לך) מ"מ ריחם עליהם וחפץ בקיומם, וכ"מ ממה שאמר לו הקב"ה אהבת צדק, אהבת להצדיק את בריותי [ב"ר פ' מ"ט], וכן אמרו שם עוצם עיניו מראות ברע – זה אברהם שלא הביט און בכל אדם, והיינו ממדת טובת לבו ורחמנותו, ועוד מאמרים כאלה. .
(ביצה ל"ב ב') ונתן לך רחמים וגו'. תניא, שלשה סימנים יש באומה הישראלית, רחמנים, בישנים, גומלי חסדים, רחמנים – דכתיב ונתן לך רחמים ורחמך סטויתר שתי המדות מבואר לפנינו בס"פ יתרו ובר"פ עקב, ונ"מ מזה לדינא, שמי שיש בו המדות האלה, דהיינו אכזריות ועזות פנים ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא אינו ממשפחת ישראל כשרה, כיון שאין בו סימני אומה זו, וע"פ סימנים אלה דחה דוד המלך את הגבעונים מלהסתפח על קהל ישראל לפי שראה אותם שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו חסד לישראל למחול לבני מלכם תחת שהם עשו עמהם חסד והחיום, וכמבואר ענינם בשמואל א' כ"ח. .
(יבמות ע"ט א') ונתן לך רחמים וגו'. רבי אבהו אזל ליה חד ינוקא, עלו ר' יונה ור' יוסי לנחמו, אמר להו עפתח לדבר כמו דקיי"ל אין המנחמין רשאין לפתוח לדבר עד שיפתח האבל תחלה.
(מו"ק כ"ח ב') ומה רשות של מטה שיש בה משא פנים ומקח שוחד וכו' נאמר בה הקרובים באים ושואלין בשלום הדיינים לומר שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם, רשות של מעלה שאין בה כל אלה, על אחת כמה וכמה שחייבין אנו לקבל עלינו מדת הדין, ואומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו' עאעיין מענין אגדה זו בבבלי סנהדרין מ"ו א' דאחר שקיימו ב"ד דין נפשות והרגו את הנדון באים הקרובים ושואלים בשלום הדיינים והעדים וכו' כמבואר בזה ובדרשה הבאה. ויתכן שמביא בסיום הענין פסוק שלפנינו לחזק דרשתו ולומר לאחר שקבלת עליך מדת הדין יהפך עליך למדת רחמים ורחמך והרבך. ומפרש שיעור הכתוב ונתן לך רחמים ורחמך שרק אז ירחמך רק במקום שהרשה לך לרחם, והיינו בעת שאדם חי – וכשר, אבל כשאדם חייב מיתה כמו בענין עיר הנדחת דאיירי ביה אסור לך לרחם יותר מהקב"ה, וזה הוי כעין מ"ש במו"ק כ"ז ב' בשיעור הבכי והמספד, שלשה ימים לבכי שבעה להספד וכו', מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם רחמנים יותר ממני וכו', יעו"ש. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ו ה"י) ונתן לך רחמים וגו'. קטני בני אנשי עיר הנדחת, ר"א אומר נהרגין, ומה אני מקיים ונתן לך רחמים, שמא יאמרו ב"ד, הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר יהיו הקרובים קושרים שנאה עלינו, אמר הקב"ה, הרי אני ממלא אותם רחמים ומטיל אני אהבתם בלבם, שיאמרו שאין בלבנו עליכם ודין אמת דנתם עבודעת ר' עקיבא, דאין הקטנים נהרגין דס"ל דהא דכתיב ונתן לך רחמים – הכונה לרחם על הקטנים. ורמב"ם פ"ד ה"ו מעבודת כוכבים פסק כר"א, ולא נתבאר טעמו, ומה גם לפי הכלל הלכה כר"ע מחבירו. אך אמנם מכמה מאורעות בתורה מצינו כדעתיה דר"א, וכמו בעדת קרח. ויש שכתבו שהיתה לפני הרמב"ם בספרי הכה תכה את יושבי העיר, מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים כלל, דדריש את הטפל לגדולים והיינו קטנים, וכה קבענו גם אנו כדעתיה דר"א. .
(תוספתא פי"ד דסנהדרין)