א אֵ֣ת כָּל־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ׃ ב כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת׃ ג וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם׃ ד לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃ ה אַחֲרֵ֨י יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֺתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן׃ ו וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָה עַל־יְהוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם ׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ ז כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִ֠מֶּךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ׃ ח מֵאֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם הַקְּרֹבִ֣ים אֵלֶ֔יךָ א֖וֹ הָרְחֹקִ֣ים מִמֶּ֑ךָּ מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃ ט לֹא־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו׃ י כִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ יָֽדְךָ֛ תִּֽהְיֶה־בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַהֲמִית֑וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָֽה׃ יא וּסְקַלְתּ֥וֹ בָאֲבָנִ֖ים וָמֵ֑ת כִּ֣י בִקֵּ֗שׁ לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מֵעַל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ יב וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל יִשְׁמְע֖וּ וְיִֽרָא֑וּן וְלֹֽא־יוֹסִ֣פוּ לַעֲשׂ֗וֹת כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃ יג כִּֽי־תִשְׁמַ֞ע בְּאַחַ֣ת עָרֶ֗יךָ אֲשֶׁר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֛ לָשֶׁ֥בֶת שָׁ֖ם לֵאמֹֽר׃ יד יָצְא֞וּ אֲנָשִׁ֤ים בְּנֵֽי־בְלִיַּ֙עַל֙ מִקִּרְבֶּ֔ךָ וַיַּדִּ֛יחוּ אֶת־יֹשְׁבֵ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹ֑ר נֵלְכָ֗ה וְנַעַבְדָ֛ה אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יְדַעְתֶּֽם׃ טו וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֧ וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּקִרְבֶּֽךָ׃ טז הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י הָעִ֥יר ההוא (הַהִ֖יא) לְפִי־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ וְאֶת־בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב׃ יז וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ֮ אֶל־תּ֣וֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָׂרַפְתָּ֨ בָאֵ֜שׁ אֶת־הָעִ֤יר וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד׃ יח וְלֹֽא־יִדְבַּ֧ק בְּיָדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן־הַחֵ֑רֶם לְמַעַן֩ יָשׁ֨וּב יְהוָ֜ה מֵחֲר֣וֹן אַפּ֗וֹ וְנָֽתַן־לְךָ֤ רַחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ יט כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַעֲשׂוֹת֙ הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה תשמרו לעשות, ...שכל "השמר" - לשון לא תעשה הוא וכו'. קשה לי: הרי הכתיב כאן הוא בלשון קל ולא בנפעל, כלום אין רש"י מבדיל בין שתי הלשונות? (פ' ראה תשנ"ו)
פסוק א:
ועוד: במקומות רבים אין רש"י מעיר מאומה, השווה למשל למעלה (יא, ח) "ושמרתם את כל המצוה", וכן למעלה (ד, ו) "ושמרתם ועשיתם", שם אומר רש"י "ושמרתם - זו משנה", ועוד הרבה. (פ' ראה תשס"ד) וראה מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר במסכת מנחות (לו ע"ב) אם כל "השמר" האמור בתורה הוא אזהרת לאו, ואף כשנאמר כלפי מצוות עשה, או שאין זה אלא כשהוא אמור בדבר שהכתוב מזהיר שלא לעשותו, אבל "השמר" האמור לגבי מצוות עשה - הריהו עשה.
פסוק א:
רש"י ד"ה לא תסף עליו, חמישה טוטפות בתפילין וכו'. לכאורה קשה על זה מדברי רש"י למעלה (ו, ח ד"ה והיו לטטפת), שם הוא מפרש "טטפת" - מספר (ארבע), ואילו כאן מפרש "טטפת" - פרשיות. (פ' ואתחנן תשל"ח)
פסוק א:
ועל כל פנים קשה: כיצד מגיע רש"י לפירושו זה - פרשיות. הכל מציינים שמקורו של רש"י כאן הוא בספרי. חיפשתי בכל המקומות האפשריים ולא מצאתי. (פ' ראה תשס"ה) הערת ר' חזקי פוקס שי': למעלה (ו, ח) רש"י מפרש ש'טטפת' מורה על המספר ארבע, מכיוון שמילה זו מלמדת אותנו על הצורך בארבע פרשיות. יחד עם זאת המילה "טטפת" משמשת בלשון חז"ל במשמעות פרשיות. דוגמא לכך ניתן למצוא במשנה במסכת סנהדרין (פח ע"ב), שם נאמר לגבי זקן ממרא המוסיף על דברי סופרים: "חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים, חייב".
פסוק ב:
"כי יקום בקרבך נביא" וגו'. שכני בבית הכנסת, ר' יהודה גרינשפן שי', הראני דברי "בעל הטורים" שכתב: בקרבך בגימטריא "זו האשה". והראני גם הערתו המפתיעה של ר' יעקב קופל רייניץ שי' המובאת בהערה ב"בעל הטורים" שבמהדורתו, זו לשון ההערה: בכל החומשים השמיטו דיבור זה. וראיתי מובא בשם המוציא לאור של פירוש רבנו על התורה דפוס הנובר שכתב בשם רב אחד, שהיה כתוב: "נביא" בגימטריא "ובנה" (דהיינו "בקרבך נביא" בגימטריא "זו האשה ובנה") ועל כן הושמט (מטעם הצנזור) בדפוסים. ע"כ. ואני לא מצאתי נוסח זה. ובמקצת ספרים: בגימטריא "זו". וכפי הנראה נמחקה תיבת "האשה" מטעם הצנזור. ובכתב יד מונטיפיורי הגהה בשולי הגליון (בפסוק ז): "בן אמך. רמז לישו שבא מסיבת אם" (!). (פ' שופטים תשנ"ז) הערת ר' חזקי פוקס שי': בספרי (פיסקא פג) מפורש: "'בקרבך' - לרבות האשה", לכן מלמדנו "בעל הטורים" כי יש רמז לדבר: "'בקרבך' בגימטריא 'זו האשה'" (שניהם עולים למנין שכ"ג). לעניות דעתי, אין זה מסתבר ש"בעל הטורים" ביקש למצוא כאן רמז בתורה לאותו האיש ימ"ש.
פסוק ב:
"...אות או מופת". לפי רש"י - זה בשמים וזה בארץ. וראוי לבדוק, מה הביא את חז"ל בספרי (פג) לדרוש כן דווקא כאן. ובאשר לחוסר הסימטריה - התיבה "אות" זוכה להוכחה ממקרא ושלא כתיבה "מופת", לכן באה גירסה נוספת, והיא מאוזנת. (פ' ראה תשנ"ג) וראה הערה ג ב"לפשוטו של רש"י" על אתר.
פסוק ה:
רש"י ד"ה ובו תדבקון, הִדָּבֵק בדרכיו - גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה. ע"כ. תמהתי, כיצד מקבל רש"י בלא כל תהייה את עניין הדבקות בו יתברך, בלא לשאול, וכי אפשר להידבק בו וכו', כפי ששאל למעלה (יא, כב)? אחר שמתי לב שגם למעלה (ד, ד; י, כ) אינו שואל על ביטויים דומים. ודברי "שפתי חכמים" (אות ז) אינם משכנעים ביותר. ולכאורה קשה עוד יותר: כיצד זה מביא רש"י דבריו בד"ה ובו תדבקון, והרי דברי גמרא הם (סוטה יד ע"א), ושם דורשים אותם מן הרישא של הכתוב - "'אחרי ה' אלהיכם תלכו' - וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה" וכו'. וראיתי שעמד על זה גם ב"ביאורים של פירוש רש"י" וגם ב"לפשוטו של רש"י". (פ' ראה תשמ"ט)
פסוק ה:
ולכאורה גם יש לשאול על דברי הגמרא שם (סוטה י"ד ע"א): למה שואלת דווקא על לשון הליכה ולא על לשון דביקות. (פ' ראה תשנ"ז, בשיט בים התיכון עם שי יוגב שי')
פסוק ה:
וראה גם להלן (ל, כ) שגם שם אין רש"י מעיר מאומה. וראה כתובות קיא ע"ב. (פ' ראה תשנ"ה)
פסוק ה:
וצריך לבדוק בעזרת הקונקורדנציה את כל הלשונות הדומים, שמא אפשר למצוא הסבר לשאלה, היכן רש"י מעיר והיכן אינו מעיר. (פ' ראה תשנ"ט, מלון הולידיי אין, ים המלח)
פסוק ה:
וראה קושיות נוספות בסוגיה חמורה זו בדברים שאמרתי בשבת חתן של נתנאל שי' (למעלה ד, ד). וראה מה שכתבתי למעלה (יא, כב). (פ' ראה תש"ס) וראה דברי הרבי מלובביץ' ב"ביאורים". לדבריו, אין לומר שבמילים "ובו תדבקון" בא ציווי על דבקות באהבה, שהרי הכוונה הכללית במה שהקב"ה נותן ממשלה לנביא השקר לעשות אות, מפורשת היא בפסוק שלפני זה "לדעת הישכם אֹהבים את ה'" וגו', דהיינו שאהבת ה' היא התכלית והעיקר של כל הענין המדובר כאן, ואיך יתכן שחזר הכתוב להזהיר עליה בתור פרט אחד. וכן קשה לפרש שפירושה דבקות בתלמידים ובחכמים (כפירוש "ולדבקה בו" למעלה יא, כב), מכיון שהפסוק מונה והולך כמה עניינים בסדר של מעלים בקודש בעילוי אחר עילוי - "אחרי... ואֹתו תעבֹדו", הרי מובן שהענין שבסיומם "ובו תדבקון" הוא הכי נעלה שבכולם, דבקות שאין למעלה הימנה. ולכן אין לומר שהכוונה לדבקות בתלמידים ובחכמים, כי אף שעל־ידי זה מתדבקים בהקב"ה מטעם "עבד מלך מלך" (רש"י בראשית טז, יח; דברים א, ז), מכל מקום כיון שהתלמידים והחכמים הרי הם בשר ודם, אין זו דבקות בהקב"ה אפילו לא כדבקות באהבה, כי אם (כפירוש רש"י למעלה יא, כב) "מעלה אני עליך כאילו נדבקת בי". לכן מפרש רש"י "ובו תדבקון, הדבק בדרכיו" וכו', היינו שבזה שאתה דבוק בדרכיו הנך דבוק "בו" ממש. אבל בפרשת עקב (למעלה יא, כב) שאי אפשר לפרש "הדבק בדרכיו" מאחר שכבר נאמר שם באותו פסוק "ללכת בכל דרכיו", מן ההכרח שם לפרש שיש בו ענין נוסף והיינו דבקות בתלמידים ובחכמים.
פסוק ז:
רש"י ד"ה חיקך, השוכבת בחיקך ומחוקה בך וכו'. לכאורה היה צריך ד"ה להיות: אשת חיקך, שכן בלעדי המילה "אשת" לא שייך לומר "השוכבת". וצריך עיון. (פ' ראה תש"ס)
פסוק ז:
ואולי מפסוק זה ראיה לסברתי, כי מקור הכלל התלמודי "אשתו כגופו" (עיין ברכות כד ע"א; כתובות סו ע"א; מנחות צג ע"ב; בכורות לה ע"ב) הוא בכל הפסוקים שבהם מנויים בן ובת ועוד קרובים, אך לא האשה - כי היא מובנת מאליה, כגופו שלו, ורק כאן הכרח להזכיר אותה בנפרד. (פ' ראה תש"ס) וראה מש"כ למעלה (יב, יב)
פסוק ז:
רש"י ד"ה אשר כנפשך, זה אביך וכו'. מאוד קשה לי למה זה יכנה הכתוב את האב בשם רֵע. ודברי "שפתי חכמים" (אות כ) לא הבינותי. כלום רוצה לראות ב"רעך אשר כנפשך" שני גורמים שונים (כלומר "רעך" כפשוטו ו"אשר כנפשך" כאב)? (פ' ראה תשס"ו) וראה "גור אריה". לדבריו, המשמעות הפשוטה היא שהכתוב מדבר על חברו הקרוב אליו, וממה שהוסיף הכתוב ואמר "אשר כנפשך" הננו מרבים את האב שהוא אהוב על האדם כנפשו.
פסוק ז:
עדיין קשה: (א) למה אין הכתוב אומר פשוט: אביך? (ב) למה נמנה האב בסוף המסיתים ולא בראשם? (פ' ראה תש"ס)
פסוק יג:
פרשת עיר הנדחת היא לכאורה שיא העבירה בתחום איסורי עבודה זרה, אחד משלושת האיסורים שהם ביהרג ואל יעבור. והנה התעוררתי לחשוב על החומרה הרבה המיוחסת לאיסור זה עד שחייבים עליו ביהרג. מובן לי הדבר באשר לאיסור שפיכות דמים שבלעדיו כל החברה לא יכולה להתקיים, אך אני מתקשה להבין את חומרת איסור עבודה זרה ואיסור גילוי עריות יותר מכל העבירות כולן. (פ' ראה תשס"ה) באשר לחומרה היתרה של עבודה זרה הראני הרב גדי רווח שי' את דברי בעל "משך חכמה" (למעלה ה, כד). לדבריו, לא משום חומרת המצוה או קלותה אומרים בה "יהרג ואל יעבור", אלא בגלל שהיא נמנית בין שני הדברות הראשונים שנאמרו מפי ה'. בחלק זה של מעמד הר סיני עלו כמעט לדרגת מלאכים והדיבור הזה נקבע עמוק עמוק בשבילי נפשו ומסילות לבבו של כל יהודי. הערת הרב איתן שנדורפי שי': עדיין עלינו להבין מהי החומרה היתרה של איסור עבודה זרה עד שנבחר להיות הדיבר השני שבעשרת הדברות. ועיין ב"ספר החינוך" (מצוה כה) שכתב: ידוע הדבר ונגלה לכל, כי האמונה הזו (במציאות ה') יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות עִם ישראל. ע"כ. ובאשר לחומרה הנוראה שבעוון גילוי עריות כתב (מצוה לה): ה' ברוך הוא רצה שיהיו כל עניני עולמו עושין פירותיהן כל אחד ואחד למינהו ולא שיתערבו מין במין אחר. וכן רצה שיהיה זרע האנשים ידוע של מי הוא ולא יתערבו זה עם זה. ועוד ימצאו כמה הפסדין בניאוף שתהיה סיבה לבטל כמה ממצוות האל עלינו, שציוונו בכבוד האבות ולא יוכרו לבנים עם הניאוף. ועוד יהיה כשלון במה שנצטווינו גם כן שלא לבוא על האחות ועל הרבה נשים, והכל יעקר בסיבת הניאוף, שלא יכירו בני אדם קרובותיהן, מלבד שיש בענין הניאוף עם אשת איש צד גזל שהוא דבר ברור שהשכל מרחיקו, גם כי הוא סיבה לאיבוד נפשות, כי ידוע הדבר בטבע בני אדם שמקנאים על ניאוף בת זוגם עם אחרים, ויורדין עם הנואף עד לחייו, וכמה תקלות מלבד אלה. ע"כ. וראה גם מה שכתב בטעם איסור קרובות (מצוה קצ).
פסוק יג:
רש"י ד"ה לשבת שם. ד"ה כי תשמע וגו' לאמר. אין כאן משום הפיכת סדר דיבורי המתחיל שטעונה פירוש, אף כי "כי תשמע" הוא הרישא של הפסוק, כי דיבור זה בא לפרש את התיבה "לאמר" שהיא עיקרו של ד"ה זה ופירושה כאן שונה מן הרגיל. (פ' ראה תשמ"ז, בודפשט)
פסוק יג:
ובאשר לד"ה לשבת שם, פרט לירושלים שלא ניתנה לדירה, ראה "שפתי חכמים" (אות ע), שהכוונה היא שלא נתחלקה לשבטים. (פ' ראה תשס"ה)
פסוק יג:
ולפי "עמק הנצי"ב" על הספרי: ירושלים לא ניתנה עיקר לישיבה, אלא להקרבה ולהיות מלון אורחים תדיר. (פ' ראה תשס"ה)
פסוק יד:
"יצאו אנשים בני בליעל מקרבך" וגו'. הרי הם בני בליעל בעניין שבין אדם למקום, ואילו בפסוק "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" בקשר לשמיטת כספים (להלן טו, ט) מדובר באיסור שבין אדם לחברו. הרי לך שהביטוי הקשה "בליעל" הולם גם את זה וגם את זה. (פ' ראה תשנ"ז, אי שם בים התיכון) הערת הרב פינחס דנינו שי': יש לציין שאלו הפעמיים היחידות בהן מוזכר כינוי זה בכל התורה, וכבר עמדה על זה הגמרא במסכת כתובות (סח ע"א): "כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה, כתיב הכא... וכתיב התם...".
פסוק יד:
רש"י ד"ה בני בליעל. ד"ה אנשים. סדרם של ד"ה הפוך, וראה "שפתי חכמים" (אות צ). (פ' ראה תשמ"ח)
פסוק יד:
רש"י ד"ה ישבי עירם, ולא יושבי עיר אחרת וכו'. כלומר "עירם" - שלהם בדווקא. ויש הגיון רב בהחמרה זו - גורלה הקשה של עיר הנדחת, ראוי שיחרץ רק כאשר כל הגורמים, המדיחים והמודחים, ממקור אחד יצאו. (פ' ראה תשנ"ו)
פסוק טו:
רש"י ד"ה ודרשת וחקרת "ושאלת" היטב, ...ושאלת אינו מן המניין וכו'. החקירות הן שבע השאלות העיקריות שהעדים נשאלים במהלך חקירתם בבית דין: באיזה 'שבוע' של יובל היה הדבר אשר עליו הם מעידים, באיזו שנה מבין שנות השמיטה, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום בשבת, באיזו שעה ובאיזה מקום. החקירות הללו חמורות בדינן, בכך שאי ידיעת תשובה על אחת מהן מעכבת את קבלת העדות. כל יתר השאלות שהעדים נשאלים קרויות "בדיקות", שהן שאלות שאינן עיקריות, ואי ידיעתן אינה מעכבת את העדות, אלא אם כן סותרים העדים זה את זה בתשובתם. המקור לכך שדרושות שבע חקירות הוא מייתור לשון המקרא. בפסוקנו באות שלוש לשונות: 'דרישה', 'חקירה', 'היטב'. אבל מלשון "ושאלת" שבפסוקנו אין לומדים על צורך בחקירה רביעית, כי לשון זו אינה נשמעת כחקירה ממש, אלא כשואל שאלה, לכן לומדים ממנה על הצורך בבדיקות, שאינן חמורות כמו החקירות. שתי חקירות נוספות נלמדות מהכתוב להלן (יט, יח) וחקירה אחרונה מהכתוב להלן (יז, ד). (פ' ראה תשס"ד)
פסוק יח:
רש"י ד"ה למען ישוב ה', מוסב על "הכה תכה" (פסוק טז). ע"כ. רש"י מבקש להדגיש, כי "למען ישוב" וגו' מוסב על עשיית כל דין עיר הנדחת, ולא רק על אי־לקיחת דברים מן החרם, דהיינו מנכסי עיר הנדחת. (פ' ראה תש"ס)
פסוק יח:
"...ונתן לך רחמים ורחמך" וגו'. ראה דברי "אור החיים" הק' על אתר (ומעין זה בנצי"ב כאן ובבמדבר כה, יב), והם יפים מאוד, וכה דבריו: כוונת מאמר זה כאן, לפי שציוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת, לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים. הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ע"כ. (פ' ראה תשל"ו)
פסוק יט:
"לעשות הישר". שלא כמו למעלה (ו, יח; יב, כח), אין רש"י מעיר כאן מאומה, וזה כשלעצמו תמוה. וראה מה שכתבתי שם. (פ' ראה תשמ"ח)